אל תוותרו על ההזדמנות לוותר (לחידוש זה נכתבו 3 תגובות)

נכתב על ידי ברוך עינב ב-14/3/2016

בס"ד


מספר אחד האברכים שעולה לתורה בעלית לוי כמעט בקביעות בבית הכנסת בו הוא מתפלל, היות וברוב הפעמים לא מגיע לשם עוד לוי, שבמהלך שבוע אחד קרו שני תרחישים דומים זה לזה ומעניינים מאוד.


באחד מימי החול (שני או חמישי) הגיע לוי אורח והוא הניח שהפעם יתנו לו לעלות לתורה, ומהכרותו עם עצמו ועם רמת החביבות והציפיה שיש לו כלפי המצוה האהובה הזאת בכל הזדמנות אפשרית הוא התחיל לעשות עבודה פנימית ואמר לעצמו בלב: "הרי כשאני בא לבית הכנסת את מי אני בא לעבוד? את ד' ולא את עצמי ח"ו, ואם הוא יתברך רוצה שהיום או בכל יום אחר אעבוד אותו בצורה כזאת שלא אני כי אם מישהו אחר יעלה לתורה אז אני צריך לשמוח בזה לא פחות מאשר אם אני הייתי זוכה לעלות, ובנוסף לכל הוא אחי וכולנו חלק מגוף אחד ואין לי כל בלעדיות על מצוה כזאת או אחרת ולקב"ה יש את הזכות המלאה לחלק את המצוות והזכויות כראות עיניו".


בשבת קודש של פרשת השבוע "פקודי" בשנת ה'תשעו זה שוב חזר על עצמו אך הפעם עם לוי יקר אחר והאברך שוב עשה עם עצמו את אותה עבודה פנימית, והכין את עצמו למצב בו לא הוא זה שיזכה לעלות לתורה עם כל הרצון הטוב שבער בו לקיים את המצוה החשובה אלא חברו שמגיע לעתים להתפלל באותו בית כנסת.


באופן מפתיע בשתי הפעמים מי שהוזמן לעלות לתורה בניגוד למנהג המקום לכבד את האורחים הוא לא אחר מאשר אותו אברך, שמספר שהוא מרגיש כי רק בזכות ההתבטלות וההכנעה שלו למציאות האלוקית וקבלתה בהבנה ובשמחה מראש הוא זכה לעלות לתורה באותם ימים כנגד כל הסיכויים.


למחרת הוא נזכר במעלה הנפלאה לה זכה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, אהרון הכהן בזכות שלא קינא ולא התרעם אלא שמח בכל לבו על כך שהקב"ה בחר במשה אחיו לתפקיד גואלם של ישראל שינהיג את העם הנבחר בצאתו מהשעבוד של מצרים לחרות האמיתית שהיהודי יכול למצוא רק בעבודת ד', בלימוד התורה אותה קיבלו כמה שבועות לאחר מכן ובקיום המצוות, ובזכות זה העלה הקב"ה את יחוסו של אהרון מלוי לכהן, היחוס הקדוש ביותר בעם ישראל, ונתן לו את התפקיד המכובד ביותר בבית ד' לשרתו בקודש, להיטיב את המנורה שמסמלת את החכמה ובה נמצא האור הגנוז, ולהיכנס אחת לשנה לקודש הקודשים, דוקא בזכות הויתור והביטול שלו לרצון האלוקי ללא כל שאלות וספקות ומבלי להצטער על כך שלא בחרו בו אעפ"י ששימש כמנהיג של עם ישראל במצרים.


יצחק אבינו ע"ה היה מוכן למסור את נפשו עבור קונו ולמעשה לוותר על חייו ברגע הראשון ששמע שציוה ד' את אביו לשחוט אותו, ובזכות כך הפך מעקר לאדם בעל יכולת הולדה, שהרי הצחוק של שרה אמו שנבע מתוך ספק ביכולתה להיכנס להריון בגיל כה מאוחר יצר בו מום והוא קיבל נשמה נקבית, וכתוצאה מהגבורה והביטול כלפי ד' יתברך במעשה העקדה הוא שהה בגן עדן במשך שלוש שנים ונשמתו התחלפה לנשמה זכרית, ובזכות זה הביא לעולם יחד עם רבקה אימנו ע"ה את יעקב ועשו.


רחל אמנו שאף היא היתה עקרה ויתרה לאחותה לאה על הזכות הענקית להינשא לגדול הדור, יעקב אע"ה ונתנה לה את הסימנים לאחר שבע שנים בהם עבד עבור אביה כדי להינשא לה, רק כדי לא לביישה, ולאחר שבע שנים נוספות בהן עבד עבור לבן זכתה אף היא להתחתן איתו* ולאחר שנים רבות בהן לא זכתה לפרי בטן פנתה לבעלה, ומשלא נענתה כפי שציפתה התפללה אל ד' יתברך כפי שמציינת התורה: "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹקִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ" (בראשית ל, כב), ודוקא בזכות הויתור הגדול שלה היא זכתה להיפקד במהלך על טבעי ולהביא לעולם את יוסף הצדיק שהיה אהוב על יעקב אע"ה יותר מכל ילדיו ובנימין, ללמדנו על השכר הגדול ועצמת הקדושה שנוצרת מכך שהאדם מוכן להקריב מעצמו ויותר מכך אף את עצמו ממש לכבוד ד' יתברך. מדוע? כי ד' ציוה, שנאמר: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז) וגם: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ד' אֱלֹקֶיךָ" (דברים יח, יג).


סיפורו של האברך לא נגמר וביום שני כעבור יומיים המשיך עם קריאת התורה בפרשת "ויקרא", כששוב הגיע עוד לוי יקר, מה שמחזק את העובדה שזה לא מקרי ושמדובר כנראה בנסיון שמורכב מכמה שלבים שנועד לבחון כיצד האברך ירגיש וינהג האברך בכל אחד מהמצבים, והפעם בפתיחת החומש השלישי בתורה, ולוודא שזה לא היה נסיון חד פעמי שצלח אלא דבר שהצליח לקבע בלבו. האברך שוב אמר לעצמו: "גם אם בחור הישיבה הזה יעלה לתורה אני צריך להיות שמח לפחות כמו שהייתי שמח אם אני הייתי עולה" והפעם תלמיד הישיבה עלה לתורה, ובמקום שהבעל קורא יתחיל מאותה נקודה שמתוקנת בסידור לאותה עליה: "וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר" (ויקרא א, ה) הוא התחיל באופן נדיר לקרוא פסוק אחד לפני: "וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו" (שם, ד), כשהמילה "וסמך" נשמעת בדיוק כמו "ושמח" והאברך הרגיש שהיה כאן דיבור אלוקי שרומז לו ש-ד' יתברך שמח מזה שהאברך שמח או לפחות רצה לשמוח מכך, "ראש" כנגד העבודה השכלית שעשה כדי לכפות את עצמו לשמוח ולא איפשר לתחושות פסולות של גאוה לחדור אליו, מאחר והוא ידע שזה היה הדבר הנכון לעשות באותה עת וזה רצון ד', ולפי הסיפא הבין שבזכות המעשה שלו יתכן והקב"ה כיפר לו ואולי אף לכל בני עמו על כל הדברים מהעבר שדורשים כפרה.

___________________________________________


* שהרי כשגוי מתגייר הוא נהיה בריאה חדשה, מקבל נשמה של יהודי ומאבד את השייכות המשפחתית הקודמת שלו, וכך למעשה מדין תורה אח ואחות שהתגיירו היו יכולים להתחתן זה עם זו אלא שחז"ל אסור זאת, שלא יאמרו שיצאו מקדושה חמורה לקדושה קלה, מאחר וטרם גיורם אסור היה להם להתחתן ביניהם.

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
תגובות ודיון על החידוש (3)
Peri19650 (16/7/2018)
מסכימה.
אריאל מרדכי פנדל (10/7/2018)
מישהו ממשפחתי הגיב על הדברים:
נהניתי מאד לקרוא.
תיקון קטן - יעקב אבינו התחתן עם רחל שבוע ימים אחרי שהתחתן עם לאה. נכון שהוא היה צריך להשתעבד ללבן עוד 7 שנים בעבודה שלא קיבל ממנו משכורת, אבל לא היה צריך לחכות כל כך הרבה לרחל.
אכן צדקת שמבחינת רחל, היא ויתרה לגמרי, היא לא ידעה בכלל אם יתאפשר לה להתחתן עם יעקב אחרי שהיא מסרה את הסימנים - ובכל זאת מסרה אותם.
אריאל מרדכי פנדל (9/7/2018)
מאוד יפה!
העברתי הלאה לקבוצת המשפחה שלי.
שנזכה לוותר מתוך מקום פנימי, מתוך שמחה.