פרשת השבוע קדושים

נכתב על ידי אלון, 1/5/2016

 

קדושים


"קדושים תהיו כי אני ה' אלוקיכם" (יט,ב)


נאמר "קדושים תהיו" ומייד אחר כך "איש אמו ואביו תיראו". ולמה נסמכה הקדושה למורא אב ואם? שכל זמן שיש קדושה בבית אצל ההורים יש כבוד ויש מורא אצל הבנים, ח"ו אין קדושה אין כיבוד הורים ולא מורא. חוצפא יסגא, בן קם באביו בת באמה כלה בחמותה (ספר הפרשיות).

"ואהבת לרעך כמוך אני ה'" (יט, יח).

ככל שאדם מתקדש, הוא זוכה לצאת עוד קצת מעצמו ולהיות מחובר לעם ישראל. כשאדם מגיע למדרגה גבוהה של דבקות, הוא כבר לא בוכה על עצמו, הוא כבר לא מתפלל על הצרכים שלו, הן בגשמיות הן ברוחניות, הוא מתפלל על הגאולה של העולם, על השכינה שבגלות, על בנים שגלו מעל שולחן אביהם, הוא בוכה כדי שתתגלה מלכותו יתברך על כל יושבי תבל. הוא לא בורח מהמולת בני אדם אל דממת וקדושת היער, הוא בורח בעבורם, הוא לא עזב את אחיו לנפשם, אדרבה, הוא בא הנה כדי לבכות עליהם, לבכות על גאולתם.

פרשת קדושים נאמרה בהקהל ("דבר אל כל עדת בני ישראל") רמז לכך שאי אפשר לזכות לקדושה אלא רק ע"י ביטול לכלל ישראל. "לא קדושה של התבדלות ונזירות דורשת התורה, אלא אדרבא, תהיו קדושים בתוך קהל ועדה ומעורבים עם הבריות" (חתם סופר). עם ישראל ערבים זה לזה, אם לא במעשים, אז לפחות במחשבה, בהרגשה, בתפילות, בלב.

ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה. כלל לשון התכללות. ה' רוצה שנזכור כל רגע שאנחנו בנים לאב אחד, שאנחנו לא יותר טובים מאחרים, שגם לשני יש בוודאי דברים נפלאים, רק שלא תמיד אפשר לראות את זה.

המשיח לא בא כי ה' מחכה לכולם. בגאולה האחרונה כולם יגאלו, ה' לא יוותר על אף אחד. לא כמו בגאולת מצרים שהרשעים נשארו שם, לא נגאלו. "את אחי אני מבקש". צריך לבקש שנזכה לראות שה' גם אתם. אתה חלק מעם ישראל, אתה חייב לאהוב את השני, אתה חייב להרגיש אותו, אתה חייב לדעת שאתה לא יכול בלעדיו.

ביחד ננצח את המלחמה. ביחד נביא את הגאולה.

אתה תמיד יכול לחפש נקודה טובה בשני. אין דבר כזה שהוא כולו רע. כל יהודי יש לו נשמה קדושה ונפלאה, אי אפשר להגיד על מישהו שהוא חילוני, זה כאילו להגיד שהוא שייך לחול, שאין לו שייכות לקודש. כל אדם יש בו משהו טוב. אם נזכה לעיניים טובות, להסתכל על כולם במבט חיובי, אז השלמנו את הבירור שלנו פה.

נתנו לך פנים כדי שתחייך לאנשים סביבך. אתה יודע מה שכל אחד עובר? הוא יראה חיוך, אז מה זה יעשה לו?! אל תחשוב, שהוא יחייך אז אני אחייך אליו. תקדים אותו. אתה לא יודע כמה בני אדם אתה ממש מחיה כשאתה הולך עם פנים מחייכות וכמה בני אדם אתה ממית ממש כשאתה הולך עם פנים זועפות.

אנשים מחכים לשמוע מילה טובה. הם נהפכים ברגע אחד למשהו אחר. עם חיוך, עם הארת פנים, עם התעניינות קטנה אפשר בקלות להפוך משונאים לאוהבים. זה שכבר הרבה זמן מתעלם ממני לגמרי, הוא נהיה כזה נחמד, כזה מאיר פנים. ואהבת לרעך כמוך זה מצווה. אתה לא יכול להתחיל להתפלל בלי להגיד את זה לפני התפילה. זה מה שה' רוצה מאתנו לפני כל דבר אחר. במקום להיות עסוקים כל הזמן בלתקן את כולם, נלמד את עצמנו לראות טוב באחרים. כמו שה' מסתכל עלינו, ככה נלמד להסתכל על אחרים. אהבה אמיתית נבחנת במידת הנכונות להעניק לזולת בלי רצון לקבל בחזרה. "כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל הדבר בטלה האהבה ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם" (פרקי אבות).

אדם עושה שלום עם חברו, איזה שלום עושה לו ה' יתברך בתוכו פנימה. את הפרשה שלנו קוראים ביום הכיפורים וידוע שעיקר העבודה לקראת היום הקדוש הזה היא עבודה על מצוות שבין אדם לחברו שהרי אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו.

על מה עומד העולם? על הסליחה והמחילה. אדם שמוחל וסולח לחברו, עליו עומד העולם. כי למחול ולסלוח למי שפגע בנו, למי שציער אותנו והכאיב לנו, זה כמעט בלתי אפשרי. זה כל כך קשה, שלכן הקב"ה מצווה אותנו פרשה זו "לא תקום ולא תטור". מהי נקימה? כמו שאתה עשית לי כך אני אעשה לך. כמו שהכאבת לי כך אני אכאיב לך. כמו שמנעת טוב ממני, שיכולת לעזור לי ולא רצית, כך אני אמנע טוב ממך. ונטירה? אדם מתגבר וכן מצליח להיטיב למי שלא היטיב לו אך הוא לא שוכח, הוא עדיין שומר טינה. אתה רואה, אני עושה לך טובה למרות שאתה סירבת לעזור לי. מה שמוטל עלינו זה למחול, לסלוח, למחוק מהלב את הדבר הרע שעשה לנו פלוני ולא רק זה, אלא להשיב לו טובה תחת רעה.

איך מקיימים "ואהבת לרעך כמוך" לאדם שהרע לנו, שפגע בנו, שהכאיב לנו? אנחנו הולכים לפעמים שנים עם כעס, עם שנאה, עם רצון לנקום. מחכים רק שהוא יפול. ואם הוא נופל, מאמינים שבגללנו הוא קיבל את העונש הזה. אבל אם מצליחים להתגבר על יצרנו ומנקים את הלב, אם זוכים לאהוב במקום לשנוא, או אז זוכים לראות אור גדול, אז החיים מקבלים טעם גן עדן. זו לא מידת חסידות. הקב"ה דורש את זה מכל אחד ואחד מישראל. מאיפה לוקחים כוח? מ"והלכת בדרכיו" (דברים כח, ט). מה הוא חנון אף אתה היה חנון. מה הוא רחום אף אתה היה רחום. מה הוא גומל חסדים אף אתה היה גומל חסדים. אדם שמתגבר לעזוב את מה שהטבע שלו מכריח אותו, ומעביר על מדותיו, לא שונא ולא נוקם ולא נוטר למי שפגע בו, אלא שוכח הכל ומסיר זאת מליבו כאילו לא היה כלל, אדם כזה הקב"ה מתפאר בו. אם הקב"ה דורש מכל אחד ואחד מישראל למחול ולסלוח, זה סימן שאנחנו יכולים כי אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו לדרוש מהם דבר שהוא למעלה מכוחם.

"לא תשנא את אחיך בלבבך" מצווה התורה בפרשתנו והשנאה הזו, הרבה פעמים מתחילה בקנאה וחוסר פירגון. צריך להלחם בה בקנאה עוד כשהיא בגדר מחשבה קטנטנה כי הרבה פעמים היא צומחת וגודלת לממדים מבהילים. כשנילכד אדם במידה הזו היא ממש אוכלת אותו, "רקב עצמות קנאה" אומר החכם מכל אדם. מה שיכול לעזור לנו במלחמה הזאת זו ההבנה מה שיש לך, ומה שיש לחברך הכל מאת ה', הכל מחושב ומדוקדק כדי לקרב כל אחד אל תכליתו. צריך להתחזק בשמחה בחלקנו. זה בעצם הסוד של השמחה אצל היהודים בכל הדורות: "טוב לי ואני שמח במה שנותן לי הבורא". זה לא אומר שאסור לרצות שיהיה לי עוד, אבל מתמקדים במה שיש, במה שבידינו. ושמחים בזה. כשאדם שמח ומרוצה ממה שיש בידו, אין לו סיבה לקנא במה שיש לחברו, כי באמת, מה זה משנה לך מה שיש לשני. אם יהיה לו, או לא יהיה לו, מה זה משנה לך? אוי, השני כבר הגיע, מה זה העניין שלך? השליחות שלך בעולם היא בלעדית שלך, ואין לה שום קשר עם השליחות של השני. חייבים לחזור לשמחה בחלקנו ולהרגיל את עצמנו לומר "נכון, אין לי הכל, אבל יש לי הרבה".

"לא תלך רכיל בעמך" מצוה התורה בפרשתנו. ארבע מילים שכוללות כל כך הרבה, את כל הנושא העצום הזה של שמירת הלשון ואיסור הדיבור בגנות הזולת. אפילו אם אמרת דברי אמת, אם זה פוגע בכבודו של הזולת אז אסור לך. יהדות ביופיה. כמה קשה לפעמים לעמוד בפיתוי. כמה נכשלים בעוון הזה. כמה צריך ללמוד מאותן דמויות מופת שהצמיחה היהדות במהלך הדורות, יהודים נקיי דעת שנזהרו כל ימי חייהם מלהוציא מילה בגנות הזולת, וגם נמנעו מלהקשיב לאמירות שליליות על הזולת. במקום דיבורי רכילות נלמד זכות על יהודים, נדבר בשבח הזולת, נגביר אהבת ישראל ונקרב לבבות.

אסור לבייש בן אדם. חייבים לשמור כל כבודו. קל מאד להוריד בן אדם, להפיל אותו. בדרך כלל מספיקה מילה אחת. לפעמים אפשר בכלל בלי מילים. תנועת יד, "פרצוף" שאתה עושה לו והבן אדם שבור לגמרי. אל תשכח, ה' נמצא גם אצל החבר. לא רק אצלך. אל תשכח, כל מה שיש לך יכול להיעלם ברגע אחד, אף אחד לא הבטיח לך שמחר אתה לא תמצא את עצמך בדיוק באותו מקום שבו נמצא החבר שלך, לכן תיזהר מאד מלשפוט אותו, לפסול אותו, להטיל בו דופי. מה שאתה כן צריך לעשות זה להרים את הראש למעלה ולבקש: רבונו של עולם, אל תעמידני בנסיון. לא כזה ולא אחר.

גם אם אתה חושב אחרת מהשני, אתה חייב לשמור על כבודו, אסור לך לבזות אותו כי כשמבזים אדם הוא רוצה ממש למות. כל הצבע מהפנים נעלם לו. זה כמו שופך דמים. אם אדם מבזה את השני, הוא מבזה את האלוקות כי כל יהודי הוא חלק מהשכינה הקדושה. אתה מבזה את השני, אתה פוגם בכבוד האלוקי. וזה נכון לגבי כולם, גם בני זוג חייבים לכבד אחד את השני, ואת הילדים שלהם, ואת השכנים שלהם.

 

מורנו הרב: "כל העבודה שלנו זה אהבת חברים. רק על ידי אהבת חברים אפשר לקבל את אור התורה, אפשר לקבל את האור של רבינו. אהבת חברים זה התנאי הראשון שהתפילה תתקבל. דבר ראשון זה אהבת חברים בלב ונפש, שכל אחד יהיה מוכן למסור את כל מה שיש לו למען השני, למסור את נפשו, גופו, ממונו, זמנו, כוחו, ומוחו לחבר שלו, ורק אז אדם יזכה למוח וללב דקדושה. אם יש איזה פירוד בין אחד לשני, אם אנשים לא כנועים אחד לשני אז התפילות לא מתקבלות. כמו שאומר "היהודי הקדוש" ששניים יושבים לשתות כוס תה וכל אחד מאמין שהשני יותר טוב ממנו, הוא מרגיש בושה מהשני, מרגיש יראה מהשני, מיד נמחלים כל עוונותיו.

עיקר הנסיון זה כשמשפילים את האדם, ופוגעים בו, ועושים לו יסורים והוא בא בכל זאת ואוהב את השני, מחבב אותו, אין לו שום קפידה על השני, להיפך! הוא מרחם עליו כי הוא יודע שאיזה רוח רעה, רוח שטות נכנסה בו. אז בשביל זה אני אפסול אותו?

אתה רוצה להתחיל לקיים את "ואהבת לרעך כמוך" קודם כל תקיים מה שאתה שונא שעושים לך, אל תעשה לשני, זה יותר קל מ"ואהבת". אתה לא אוהב שמעליבים אותך, אל תעליב את השני! אתה לא אוהב שמדברים אליך לא יפה, אל תדבר לשני לא יפה. אתה רוצה שבני ביתך יכבדו אותך, תכבד גם אתה אותם". (עד כאן מורנו הרב)

אהבה זה חובה. אין חובה יותר גדולה מזו. להרבות במילים טובות אחד לשני. במילים שמשמחות את הלב. אהבת חינם, זה מה שיביא לנו את הגאולה. כי עם ישראל זה דבר אחד. אנחנו לא כל כך מרגישים את זה כי תמיד ישארו עוד נשמות שאתם קשה לנו, קשה לנו לקבל אותם. אבל הקב"ה הוא אבא של כולם, הוא אוהב את כולם, ולנו אין את הפריוילגיה לא לאהוב את השני. צריך להשקיע בזה את כל המאמצים. כי כמה שזה נראה פשוט, זה עדיין קשה מאד. צריך להילחם באנוכיות שלנו. האנוכיות הזו טבעה בנפש האדם והרי אין להעלות על הדעת שהקב"ה נטע בנו מידה רעה לשמה, אלא הוא יתברך רוצה שנעבוד, שנתאמץ, שנתגבר עלה רצון הטבעי שלנו כדי לעשות את רצונו. ומה רצונו מאיתנו? שנחיה חיים של נתינה וחסד, חיים של אהבת הבריות.

 

קשה לסלוח למי שמאד פגע בנו. מה יכול לעזור לנו? האמונה השלימה שאם מישהו מצער אותך או מכאיב לך, עוונותיך גמרו זאת והקב"ה גזר עליו לעשות לך מה שעשה. אם כך, מה זה חשוב לי אם הצער ניגרם לי ע"י זה או ע"י אחר? כמו המשפט המפורסם שאמר דוד המלך כששמעי בן גרא קילל אותו נמרצות: "הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה' " (שמואל ב טז,יא). "אין שום אדם יכול להרע או להטיב לו, או לכבדו או לזלזל בכבודו וכדומה, בלתי גזירת השם יתברך, ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן גוזרין עליו מלמעלה, והרבה שלוחים למקום ומגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב, נמצא שכל העושה עמו טובה או רעה, בין בגופו בין בממונו בין בכבודו, שליחותו של השם יתברך הוא עושה" (פלא יועץ נקימה ונטירה).

אדם שחי מתוך שמירת התורה, מתעלה למעלה מדרך הטבע. הוא נהפך לבריה חדשה לגמרי. התורה מרוממת אותו לחיי קדושה ואמת. כפי שמסופר על רבי שמעון בן שטח שקנה חמור מאיזה ישמעאלי, ונמצאה מרגלית יקרה בצואר החמור, והחזיר רבי שמעון בן שטח את המרגלית לישמעאלי, ואמר חמור קניתי, מרגלית לא קניתי, ואמר אותו ישמעאלי: ברוך ה' אלוקי שמעון בן שטח (דברים רבה ג,ה). אשרינו שבחרנו בדרך האמת והשלמות, שכל רצוננו לעזוב עולם של יצרים ולהיכנס לעולם של קדושה. כמו בסיפור הבא:

בודדה בטרמינל

"יש לנו ברוך השם משפחה ברוכת ילדים, עשרה במספר כן ירבו, ובעלי ואני כבר סבים לעשרים וששה נכדים. כשהציפורים פורחות מן הקן הן עושות את זה במהירות וזריזות. הקן המשפחתי אומנם התרוקן ממרבית אפרוחיו שגדלו, אך החל מתמלא בנכדים צדיקים, והשמחה גדולה.

"ששה מילדינו כבר נישאו בשעה טובה, אבל הבכור , הו הו, הבן הבכור שלנו, בן ישיבה בן 32, תלמיד חכם לתפארת, עדין ואציל מידות, איך אומרים? הוא 'מעוכב שידוך'. כן, היו כבר פגישות שכמעט נסגרו, אבל עם "כמעט" לא עושים ווראט ולא שוברים צלחת. כמעט זה דבר לא מחייב.

"בעלי ואני נכנסו למועקה לא קטנה. כידוע דאגות כשהן נובטות, לפעמים הן מתעצמות והופכות לבלתי נסבלות.

"מתי, מתי נזכה להכניס את יענקי ל מתחת לחופה?" שאלה זו לא הירפתה מעמנו בעשור האחרון, ולפעמים מנעה מאיתנו שינה. יענקי, צריך לומר, עשה הכל כדי לזכות ולהקים בית נאמן. חבריו וידידי המשפחה, כולל כל השדכנים המוכרים פעלו נמרצות. אך בשנתיים שלוש האחרונות פסק זרם ההצעות והפך לטיפטוף קטן ודי מדאיג. יענקי הוא ה"אלטער" (הקשיש) של ישיבתו, כל חבריו מזמן אבות לילדים.

"בחתונות של אחיו ואחיותיו הקטנים הוא ניצב ליד אביו, ועיניו בורקות מאושר. יענקי לא קנאי. הוא משמח ומרקיד בחתונות המשפחתיות, ואף אחד לא מסוגל להעלות בדעתו שיש לו צלקת מדממת בלב. אבל אני אמא שלו, אני יודעת שהבחור האציל הזה הוא צדיק אמיתי שיודע להתמודד עם הכאב הפרטי שלו באופן הראוי לקנאה. ברשותך, עד כאן יענקי שלנו.

"ביום י"ח בתמוז תש"ע נחתנו בעלי ואני, בנתב"ג לאחר טיסה מעייפת. חזרנו מארה"ב, משמחת ברית המילה של אחד מנכדינו. יצאנו לפתח הטרמינל עם המזוודות, קנינו שתיה קלה כדי להפיג מעט את החום, ואחר כך היינו אמורים לקחת מונית ולהגיע הביתה.

"עודנו ישובים והנה ניגשת אלינו עלמה צעירה כבת עשרים ושואלת: ,האם את מדברת אנגלית?" (לימים סיפרה לי שהגיעה שעה קודם בטיסה של חברה אמריקאית, נטלה מזוודותיה, התיישבה מחוץ לטרמינל וקראה שעה תהילים עם דמעות, התפללה שהקב"ה ישלח לה גואל ומושיע). עניתי לה "כן, אני דוברת אנגלית". "אולי את יודעת היכן אוכל להשיג פלאפון מוזל?" "בעלי שהקשיב לשיחה, צילצל לידיד קרוב ובירר כיצד ניתן להשיג פלאפון כשר במחיר אטרקטיבי.
שאלתי את הבחורה "לאן פניך מועדות?" ותשובתה הפתיעה. אותי מאד. "I AM NOT sure," אמרה, כלומר, אינני בטוחה... תשובה מוזרה לכל הדעות. ניסיתי לשאול אותה פרטים אחדים. שאלתי: "למדת בסמינר? באיזה סמינר?" "אור נאוה" בפלטבוש. סמינר שמיועד ל'גרים' ". ענתה, כשההטעמה במלה היא מלעיל. "אה, את חסידת גור?" "כן", השיבה "אני גיורת... רק לפני שלושה שבועות סיימתי את תהליך הגרות כהלכה". היא גיורת, ואני חשבתי שהיא חסידת גור... נו מילא. נזכרתי שבעלי פעם סיפר לי, שהרב שמעון שוואב זצוק"ל נסע פעם אל מרן החפץ חיים זצוק"ל בהיותו בחור, כדי להתברך ממנו. שאלו הח"ח "אתה כהן, לוי, או ישראל?, השיב הצעיר: "ישראל". "אם כן", אמר הח"י "דע לך שאני כהן, וכשיבוא משיח צדקנו נרוץ כולנו לבית המקדש. אנחנו הכהנים נטוהר ומיד נכנס פנימה, אבל אתם הישראלים תישארו בחוץ. וכל כך למה? שכאשר משה רבינו קרא: "מי לד' אלי" אבות אבותי רצו אליו ועמדו לימינו, ואילו אבות אבותיך התמהמהו. אז דע לך, לכל יהודי יש במרוצת חייו את הקריאה הזו, המאותתת לו לא להתמהמה, לחטוף את המצווה, לא להחמיץ אותה, כי אחרת היא תתפוגג ותאבד לו לעד"

"אתה מבין", אמרתי לבעלי, "מדובר פה בגרת צדק בודדה, שאין לה בית ומשענת... מה עושים? האם אין זו אותה בת קול החודרת עתה לאוזנינו "מי לד' אלי?" מי ירים את המצווה הזו?" בעלי לא היסס לרגע.

"את צודקת, צריך לעזור לה. אבל יש לנו ילדים בבית, צריך ליידע אותם". הוא צילצל הביתה וסיפר לילידנו הקטנים יותר: ,אבא ואמא חוזרים עם שתי מזוודות כולל מתנות, ועם אורחת חשובה, בתו של אברהם אבינו. תקבלו אותה במאור פנים". "הילדים שמחו. לא כל יום מזדמן לארח גיורת במעוננו זו בעצם הפעם הראשונה... נסענו עם שרה בת אברהם לביתנו בירושלים, הכנו לה סעודה כיד המלך וסדרנו לה בביתנו חדר פרטי עם כל התנאים. בין לבין ביררתי ממנה את ההיסטוריה הפרטית שלה, אחר כך התקשרתי לארה"ב ושם אימתו את כל מה שאמרה. "היא צדקת גדולה וגרת צדק אמיתית", ציין בפנינו יהודי חשוב שליווה אותה במהלך הגיור. "בחצות של ליל שישי התבשרנו כי בתנו ילדה את בנה הבכור. השמחה הרקיעה שחקים, והחלטנו לארח את שרה הגיורת גם לשבת. בעלי התקשר למורו ורבו לספר לו על האורחת כדי לקבל הדרכה הלכתית, וגם עלתה שאלה של נוחות. "הבת והנכד אמורים להגיע אלינו ביום ראשון לתקופה של מנוחה, והחדר של שרה הגיורת צריך לעמוד לרשותם... מה עושים?" שאלנו.

הרב פסק לבעלי: "אתם לא עוזבים את האורחת גרת- הצדק האמיתית, עד לסידורה המלא במקום מבטחים. חפש לה מוסד פנימייתי מתאים או משפחה אומנת. היא חייבת לקבל קרקע יציבה. עד אז יש לארח ולתמוך בה. דע לך שבמצווה נדירה שכזו, "ואהבתם את הגר", לא כל אדם זוכה. אל תתן למצווה לברוח. כן נוח, לא נוח, הקב"ה אוהב גרים ומצווה אותנו להרבות עמם חסד ומאור פנים, כי גרים היינו בארץ מצרים, ותחושת הגרות והריחוק מכבידה. כל עזרה קטנה היא חסד ששווה עולם מלא. ומובטחני" סכם הרב "שמצווה זו תביא לכם הרבה ברכה, נאמן ד' לשלם שכר". "שלושה שבועות שהתה שרה בביתנו, ונתנו לה הרגשה שהיא כמו בת שלנו. ובאמת כך חשנו. היא מצידה השיבה המון אהבה והכרת הטוב. לבסוף הצלחנו לסדר לה מוסד חינוכי מתאים שהקצה לה חדר מכובד, והוסיף לה המון תורה ויראת שמים. הקשר בינינו היה יומיומי, ונוצרו יחסי ידידות בינה לבין בנותינו וכלותינו. בראש השנה ובכל חגי תשרי היא התארחה אצלנו כאחת הבנות.

"בחול המועד סוכות, פגש בעלי בבית הכנסת יהודי חשוב העומד בראש מוסד לבעלי תשובה, ושאלו לגבי שידוך לבחורה גיורת. הלה השיב כי יש לו תלמיד בעל תשובה כשלוש שנים, איכותי מאד, שיכול להתאים לשרה. אחרי תפילת ערבית ניגש לבעלי לשוחח עם הבחור ומצאו כלי חמדה בתורה ובמידות טובות. יומיים לאחר מכן נערכה הפגישה הראשונה בביתנו. שתים שלוש פגישות, ונסגר ווארט בשעה טובה. "מסיבת האירוסין נערכה באופן הכי מהודר ומכובד, עם המון חום ואהבה לזוג הצעיר. אודה ולא אבוש, הייתי מרוגשת מאד. ממש בכיתי מאושר לראות בת יקרה זו, שהצליחה בכוחות על לנטוש את משפחתה ואומתה, ולמסור נפש ממש על קיום היהדות... ולבחור בעניות ובדחקות כדי לקיים את מצוות התורה. במידה רבה חשנו כולנו שהיא מהווה לנו אות ומופת , והתרומה הרוחנית ששרה תרמה לנו, איננה פחותה ממה שהענקנו לה.

"ועכשיו ליהלום שבכתרו של הסיפור. שרה התארסה ביום א' בשבוע... שבוע לפני כן יענקי, כן בננו יענקי, אתה זוכר אותו מתחילת הסיפור? יצא לפגישה האחרונה עם בחורה נפלאה, והיה ווארט. באותו שבוע ביום חמישי חגגנו גם את האירוסין של יענקי. שני אירוסין בשבוע אחד. כן, גם החתונות נערכו בסמיכות רבה. רקדנו ושמחנו בשתי החתונות, וכאן המקום והזמן להודות שכולנו חשנו במשפחה, כי למעשה שרה הגיורת זיכתה אותנו במצווה כה נעלה ונדירה, מצווה שפתחה אומנם שערים לה, אך גררה בעקבותיה פתיחת שער לזיווג הגון ומושלם לבננו בכורנו, יענקי.

 

 

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי לקבל באהבה את אותם חברים שפתאום הפנים שלהם חתומות, בלי קצה של חיוך, וכשהם עוברים לידי, אז הם מתחילים "שמירת עיניים" ולא רואים אותי. אני יודע שהבזיונות האלה זה דבר נפלא, ומי שמקבל הכל באהבה זוכה להרבה מתנות. אך לי זה עדיין קשה אבא, אני ישר חושב למה, מה עשיתי, מה אמרתי, מה כבר שמעו עלי, במיוחד כאלה שבעבר כן האירו לי פנים וכן אמרו מילים טובות.

זכה אותי אבא להיות חזק, להגיד תודה ולשמוח עם המתנות האלה. זכה אותי לחשוב שכמעט בטוח שזה בכלל לא קשור אלי אלא אליהם עצמם, והכי חשוב, לללמד כף זכות כי אף אחד לא יודע באמת מה עובר על השני חוץ ממך אבא.

רבונו של עולם

תעזור לי לשמור על פה נקי, על קדושת הלשון. לא להגיד אף לא מילה אחת על השני שעלולה להתפרש כגנאי, כחסרון. והכי קשה זה בבית, כי כל כך הרבה דברים קורים ביום אחד, עם השכנים, עם בני המשפחה, ואנחנו כל כך רגילים לדבר אחד עם השני בתוך הבית על מה שקורה ולא שמים לב שהרבה מהדברים אולי אסור בכלל להגיד.

תעזור לי אבא לעצור גם אם זה עומד על קצה הלשון. תן לי כוח להתאפק כי באמת באמת זה מיותר, זה לא מועיל, במקום לדבר על חסרונות של אנשים קרובים אלינו למד אותנו להתפלל עליהם, לבקש ממך שתעזור להם.

רבונו של עולם

תעזור לי לזכור כל רגע ורגע שכולם הם ילדיך, שאתה נמצא אצל כל אחד ואחד, שכל נשמה של יהודי היא חלק מהשכינה הקדושה, שאם אני מבזה את השני, אני פוגע ח"ו בכבוד שלך אבא. זכה אותי לשמור על כבודו של כל אדם, גם בבית, בעיקר בבית, לא לצעוק על אף אחד, לא לבייש, לא לצער, לזכור שכולם ילדיך ושאתה סובל את כולם ואפילו אוהב את כולם וככה בדיוק גם אני צריך להרגיש.


שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן


חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה