chiddush logo

פרשת השבוע כי תבוא

נכתב על ידי אלון, 19/9/2016

 

כי תבוא

"והיה כי תבוא אל הארץ... ולקחת מראשית כל פרי האדמה" (כו, א-ב).

מה עניין מחיית עמלק, שהוא סיום הפרשה הקודמת, למצוות ביכורים שהיא תחילת פרשתנו?

ובעיקר שנאמר והיה, באות, שמוסיף על העניין הראשון, דבר המלמדנו שיש איזשהו קשר בין שתי המצוות. ונוכל לומר שכל עיקרה של מצוות ביכורים תלויה בעקירת מידתו הרעה של עמלק, שנקרא 'כפוי טובה', שסבור שהכל חייבים להיטיב עמו, ואילו הוא לעולם אינו מחזיר להם טובה. ואילו מצות ביכורים הוא הניגוד הגמור לכפיית טובה, ולכן הוסמכו שתי המצוות.

התחדשות בעבודת ה'

"יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר, קושר אותו בגומי ואומר הרי אלו ביכורים" (ביכורים פרק ג משנה א).

מה מאפיין את מצוות הביכורים? ההתחדשות! מקריבים את הפירות הראשונים שמחדשים את עונת הפרי. ואיך מסתיימת מצוות הביכורים? "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך". כי כשמתחדשים – שמחים.

עיקר ההתחדשות זה האמונה שברגע זה ניתן להתחיל הכל מחדש. מהרגע הזה הכל יכול להיות אחרת. אומנם, את המעשים אני לא יכול לשנות ברגע אחד, אבל אני יכול לרצות. להתחדש ברצונות וכסופים. אני רוצה אותך אבא, תדע לך שאני רוצה אותך, רוצה להתקרב אליך, רוצה להדבק בך, אבל אני לא יכול לבד, אין לי כוח להשתנות לבד, תעזור לי אבא.

אדם צריך שיהיו לו רצונות וכיסופים חזקים לה' יתברך, שזה יקר מאד. כי אין דבר העומד בפני הרצון וכשאדם מתמיד ברצונות וכיסופים , הקב"ה יעזור לו שגם הוא יהיה צדיק.

אסור שהרצון שלנו יתקרר, גם אם שוב פעם נכשלנו. כי כשיש רצון אז יש עבודה, יש שמחה, יש חיות, הרצון זה החלק הכי גבוה שיש לבן אדם, זה המנוע שלו. כל הדרך אל ה' היא דרך של רצונות וכיסופים, של התחלות מחדש. אומנם עוד לא זכיתי אבל אני ממשיך לרצות.

הרצון אופף אותנו, מניע לנו את האיברים, כשזוכים לרצון אז מסתכלים אחרת על החיים, מקבלים כוחות עצומים. אדם יהיה חזק ברצון, הוא יגיע לכל. אבל שירצה! על הרצון אין תירוצים. אתה יכול להגיד: לא יכולתי, לא הצלחתי, לא עמדתי בנסיון, אבל הרצון, מישהו יכול למנוע ממך את הרצון? אף אחד לא יכול. שופטים את האדם לפי הרצון שלו. מי אתה? אתה זה הרצון שלך!

ה' מתפאר ברצון של יהודי להתקרב אליו, לדבוק בו. "עיקר ההתפארות הוא רק בהרצון מה שכל אחד מישראל רוצה ברצון חזק לעבדו יתברך וכפי התגברות הרצון, שמתגבר כל אחד לכסוף לה יתברך ברצון חזק, כמו כן זוכה לעבודת ה' וכמו כן ה' יתברך מתפאר עמו" (ליקו"ה ברהמ"ז ד).

אדם נופל בעבירות ח"ו צריך תפילה של אש: "רבונו של עולם, אני רוצה רק אותך! לא רוצה את העבירות! לא רוצה יותר לחטוא! אני חייב שאתה להציל אותי! לבטל ממני את התאוה! לבטל ממני את המידה הרעה! אתה כל יכול! תרחם עלי! תציל אותי! תן לי דעת! תן לי כוחות! תעזור לי שאני לא אחטא יותר אפילו פעם אחת! בשביל מה באתי לעולם הזה, בשביל לחטוא? בשביל לחיות בשקר? רבונו של עולם תציל אותי!

כשאדם ככה צועק לה', הוא מתחדש! הוא מקבל כוחות חדשים! שמחה חדשה! כי תפילה כזו היא תפילה עם הלב. וה' רוצה את הלב. רחמנא ליבא בעי. לה' יתברך אין טענות כלפיך למה אתה לא מצליח לשנות את המעשים. כי זה לא בידיים שלך לשנות אותם מייד. הטענה היחידה היא למה אתה לא מתחזק ברצונות. לרצות אתה תמיד יכול, להתעקש! להתפלל על הדבר הזה יום יום! בכל הכוח! עם כל הלב!

ה' אוהב את הרצון שלך יותר מאשר את ההצלחות שלך. ההצלחות הן של הקב"ה. ההצלחה שלנו שאנחנו קמים ומתחילים מחדש. כשאדם מחפש איזה חפץ שהלך לו לאיבוד אז אין ערך לזמן הזה של החיפושים. מה שחשוב זה הרגע שבו הוא מצא את האבידה.

ברוחניות הדברים שונים. החיפוש עצמו הוא עצם המציאה. הגעגועים לאור, זה האור. אומנם עוד לא הגעתי, עוד לא זכיתי, אבל אני רוצה, אני מרים את הראש, אני מדבר עם ה', אני צועק לה', אני מתחנן, אני מבין שרק ה' יכול לעזור לי.

מסופר על חסיד שבא לפני הרב הקדוש בעל ה"נתיבות שלום" מסלונים זי"ע והיה חסיד זה בעל נפש גדולה ושאיפות כבירות מצד אחד, אך שבע אכזבות מצד שני על שלא עולה בידו להגשים את רצונותיו לעלות בסולם ה'. חוששני, אמר החסיד לרבי, שמכל שאיפותי ורצונותי לא יישאר מאומה, ועל קברי ייכתב ברבות הימים "פה ניטמן בעל השאיפות"... ענה לו הרבי בחיוך של רצינות: "ואני, אם הייתי רואה קבר כזה, הייתי הולך להתפלל עליו, וכי נקל הוא כל כך להיות בעל שאיפות"?!...

תשובה זה משהו כזה פלאי שבהרהור אחד של תשובה אדם יכול להפוך את כל המציאות, כי תשובה יש לה כוח אפילו במחשבה, כלומר, אדם עשה משהו, אדם קילקל, מי יודע כמה הוא קלקל, פתאום בא לו צער והרהור של תשובה, פתאום הכל מתהפך, פתאום הכל יכול להיות אחרת לגמרי, פתאום הוא יכול לקבל אור אלוקי, מן אור נקי וזך, הקב"ה פותח את כל השערים, כי ככה ה' ברא את העולם, שהתשובה היא למעלה מהעולם, החטא, העבירה, לא יכולים לגעת בתשובה. כי התשובה נמצאת במקום עליון כל כך, שהחטא והקלקול לא יכול להגיע למקום הגבוה הזה. "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים". עוד לפני שיש בריאה, יש כבר מים. והמים זה התשובה. שפכי כמים ליבך נוכח פני ה'. מים טהורים, זכים, קדושים, שכל הדברים שאדם קילקל, הם לא יכולים לגעת במים האלה, לא יכולים לגעת בתשובה. כי התשובה היא מעל העולם . התשובה היא התחדשות האדם.

אנחנו מתקרבים לראש השנה. איך אפשר להבין את זה שבכל שנה ושנה אנחנו מקבלים מתנה נשגבה ועצומה כזו, שה' מוכן לכפר ולמחול על כל החטאים שלנו? שהוא מוכן לקרב אותנו אליו שנית, אחרי שכל כך התרחקנו? הרי אדם עשה מה שעשה וקילקל מה שקילקל, אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית?

רבינו הקדוש מגלה לנו שהסוד הזה טמון בנקודה ניסתרת שאליה שום פגם לא יכול להגיע, והיא נקודת האהבה הנצחית של הקב"ה אלינו. איך יהודי יכול לעורר מחדש את הנקודה הזו? אחרי שפגם כפי שפגם? אחרי שלא הצליח להתגבר על היצרים שלו? אחרי שכל החיות שלו כל השנה היתה מהתאוות שלו? לפחות שיתבייש. שידקור לו בלב. סליחה אבא על כל אותן טעויות שגרמו לי להיות רחוק ממך במשך השנה. תעזור לי לתקן. תעזור לי להיות בדיוק כמו שאתה רוצה.

תעשו משהו, תאותתו לי, תראו לי שאתם באמת רוצים אותי, שאתם באמת רוצים את הקדושה, שאתם באמת מצטערים על פגמים שפגמתם, שאתם באמת מתביישים, אם אני אראה את זה, אני כבר אבוא אליכם.

הקב"ה מוכן לחזור ולעורר את האהבה ולמחול על הכל, אך בתנאי שנתבייש במה שפגמנו, שבאמת נרצה לתקן. "כל העושה דבר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו על כל עוונותיו" (ברכות יב ע"ב)

כי עיקר התשובה היא הבושה כותב רבי נתן – "וכל מה שאנו מתביישים בעצמנו ביותר – כמו כן הוא יתברך מרבה לסלוח ולמחול חטאתינו ביותר" (ליקו"ה נשיאת כפיים ה, יח)

אדם נפל לעולם השקר, לעולם התאוות, התחיל לתעות בדרכים מקולקלות ח"ו, אבל הוא עוד קרוב, הוא לא התרחק מדי, הוא עוד זוכר את הנועם, את המתיקות, את הטעם של חיות אמיתית, אל תתמהמה פן יהיה מאוחר מדי ח"ו! תחזור! תברח מהשקר! לפני שתאבד לגמרי את השכל ותיפול לחשיכה גמורה! "תעיתי כשה אובד בקש עבדך, כי מצוותיך לא שכחתי" (תהילים קי"ט). תמהר לחפש אותי אבא, כל זמן שאני זוכר את הקול של התורה והמצוות.

מורנו הרב: "כשאדם הולך לעשות עבירה, הבריאה מתקוממת כנגדו. "יגלו שמים עוונו וארץ מתקוממה לו". השמים והארץ כולם מתקוממים כנגדו. משמים מרמזים לאדם רמזים, שלא יכשל בעבירה. אפילו האתון של בלעם לוחצת אותו לקיר, ולוחצת אותו עוד פעם אל הקיר, ואומרת לו תתחיל להבין את הרמזים, רוצים להציל אותך! רוצים להציל את האדם שלא יעשה עבירה, אז האתון עומדת בדרך, פתאום הוא רואה איזה אוטו חוסם אותו, פתאום הדלת סגורה, לא מסתדר לו, הכל נגדו – הכל בשביל שלא תעשה את העבירה. כל הבריאה מסודרת בשביל שהאדם לא יעשה שום עבירה בחיים". (עד כאן מורנו הרב).

עבודת השם זה הדבר החי והמתחדש ביותר. שום דבר לא חוזר על עצמו. כל דבר שעושים זה פעם ראשונה. כל רגע זה מציאות חדשה. אף פעם לא עשית מה שהינך אמור לעשות כעת, רק נדמה לך. יהודי לא מסתכל אחורה, רק קדימה. ביהדות יש רק "מעכשיו". השם יתברך מצפה ממך לאיזה התעוררות קטנה עכשיו ממש. וההתעוררות הזו חשובה ויקרה בעיניו הרבה מעבר לכל מה שהיה.

רבינו אומר אסור להיות זקן. יהודי צריך כל הזמן להתחדש. אסור לו ליפול לשיגרה אפילו ששיגרה זה לא דבר רע בכלל, שהיא עושה לנו סדר בחיים, עושה לנו סדר בראש, עוזרת לנו להספיק דברים, לעמוד בהתחייבויות, להשיג השגים.

הקב"ה לא מסתפק בחיבור חיצוני, הוא רוצה שנגיע לחיבור פנימי. אחרי שזכינו לדעת שיש ה' בעולם, שיש תורה, שיש חוקים, שצריך לקיים אותם, שאסור לזוז מהתורה ימין ושמאל, אחרי כל זה צריך להגיע לפנימיות של הדברים, לנשמה שיש בכל דבר. למה קשה לאנשים לקיים מצוות? כי הם לא זוכים להרגיש את התענוג הזה שאתה מחובר אל ה'. כשהכל חיצוני אז אין לי חיות, ואין לי כוח, אז אני מדלג, אני מקצר, ואז יש לי עוד פחות חיות, ואז עוד יותר מתרחקים.

להתחבר עם ה' זה להתחבר עם האור של העולם, עם המתיקות של העולם, עם הנועם שלו. כשזוכים לרגעים הנדירים האלה של קירבת השם אנחנו מבינים שזה התענוג הכי גדול כשאוהבים את השם, שאז לא צריכים שום דבר נוסף.

אין לך דבר שמקשר ומייחד את האדם עם בוראו כמו הדיבור. הדיבור מסוגל לברוא מציאות חדשה לגמרי. מציאות של קירבת ה'. תיכף ומיד כשאדם פותח את פיו לדבר עם ה', נדלק אצלו ניצוץ אור נשמתו והוא מקבל חיות חדשה. רבינו הקדוש לימד אותנו את הכוח של התפילה האישית, שזה ניקרא לדבר עם השם. הקב"ה ברא את העולם בשביל ההתחדשות הזאת, בשביל אותו יהודי קשה יום שבתוך חיי השיגרה המעייפים לפעמים יעצור לרגע וירים את הראש לשמים, ויגיד כמה מילים לבורא עולם.

הקב"ה רוצה שנישאר קצת ילדים. עם תמימות, עם שמחה, "כי נער ישראל ואוהבו" (הושע יא), כלומר מעלתם של ישראל שבגללה ה' אוהב אותם היא כי נער ישראל, שבכל עת הם בבחינת נער. שאין אהבתם את ה' מתיישנת אלא תמיד מתחדשת והולכת. חנה התפללה שנים ארוכות על שמואל, וכשנולד אמרה "אל הנער הזה התפללתי", שיהיה נער כל החיים.

התחדשות מקבלים אצל הצדיק, שהאור שלו כל כך זך, כל כך צח, ששום זיקנה ושום שיגרה לא יכולים להכהות אותו. ומי שזוכה להתקרב אליו זוכה גם בימי זקנה ועייפות להתחדש כמו נער.

רבינו הקדוש אמר באחד הימים: "אני חייתי היום חיים שלא חייתי עדיין מעולם! כי יש כמה מיני חיים, והכל נקרא חיים, אבל היום חייתי חיים טובים שלא חייתי מעולם חיים כאלה(חיי מוהרן ח). רבינו התחדש תמיד, הוא לא איבד שום יום מימי חייו בלי תוספת קדושה וחיות.

ההתחדשות היא אמונה בהירה ותמימה בבורא עולם שהוא כל יכול, שמחיה בכל רגע את הטבע, ממילא הכל בידיו והוא יכול לשנות כל דבר כרצונו. אומנם רצון הקב"ה שיהיה דבר זה מוסתר, לכן עשה לעולם הרבה סדרים טבעיים, כדי שלא יבחינו שהוא הוא המחיה את הכל, שכל החיות לכל העולם נשפעת ממנו בכל רגע מחדש. צריך ללמוד לחיות עם הקב"ה. ללכת אתו יתברך יד ביד. את החיות שלי אני לא מקבל לא מזכרונות העבר ולא מתוכניות לעתיד. השמחה והחיות שלי נובעים מהחיבור שיש לי עם ה' הרגע הזה, וכל רגע ורגע, בכל מה שאני עושה.

נחת רוח מיוחדת יש לקב"ה כאשר יש שלום ואחוה בעם ישראל. "אמר להם הקב"ה לישראל, 'בני אהובי כלום חסרתי דבר שאבקש מכם, ומה אני מבקש מכם אלא שתהיו אוהבים זה את זה ותהיו מכבדים זה את זה ותהיו יראים זה מזה". יהודי שמשמח את רעהו הוא שמח בעצמו. הוא מחדש את כוחותיו, ואף זוכה לעוד הרבה מתנות. כמו בסיפור הבא.

מקימי החורבה

שלום לך ר' לוי

דרשנים רבים נוטים להכביר בחשיבות של שמחת חתן וכלה, וחז"ל אף לימדונו כי כל המשמח... כאילו בנה כותל של בית המקדש החרב. האמת היא, שלמרות ההפנמה שזו מצוה גדולה, לכשעצמי אף פעם לא הבנתי מה בדיוק הקשר בין הדברים, עד כדי כך שהקב"ה מוכן לגאול עם שלם בשביל ריקוד טוב עם החתן וכמה שבחים על הכלה.

כיום אני יהודי בן 41 מתגורר במדינה אירופית אך עסקי בישראל, ואני נע הרבה על ציר ישראל אירופה. שלושת בני הם בני ישיבה חשובים, וכל עוד אני צועד על רגלי, לא אתן להם לעסוק בביזנס. יש לי מספיק כדי לפרנסם, והם הנחת הכי גדולה שלי.

הסיפור שלי מתחיל לפני עשרים שנה ויותר, למדתי בישיבה קטנה בינונית למדי, והיו לי שאיפות להתקבל לאחת הישיבות המשובחות. מאמצי נשאו פרי, הייתי אמנם טיפוס ביישן, קצת חסר ביטחון עצמי, אבל די חברותי ובחסדי השי"ת קניתי לי שם טוב אצל ראש הישיבה והמשגיח. מדי פעם הם הטילו עלי כל מיני פרויקטים רוחניים, שבדרך כלל עלו יפה, למרות ביישנותי.

היה לי ידיד בישיבה הקטנה, שמו יחיאל, בחור שתקן מופנם, שמדי פעם ביקש את עזרתי. מדובר היה על קשר רופף למדי, שכן הבחור לא היה טיפוס חברותי במיוחד.

ואכן ראש השיבה עשה הכל כדי שאתקבל לישיבה מצויינת. בישיבה הגבוהה למרות חוסר הבטחון שלי, עקב היותי מתמיד רוב הבחורים הפכו לידידים קרובים. חלפו להן מספר שנים, רבים מחברי וידידי מן הישיבה הקטנה כבר נשכחו ממני, כך זה מטבע הדברים, חלוף השנים מטשטש זיכרונות, פרצופים ואפילו חוויות. כשהתחילו החתונות יצאנו לשמח, כמנהג המשמחים בקודש.

יום אחד קיבלתי הזמנה לחתונה היה רשום בכתב יד. "מנשה ידידי, אני מבקש בכל לשון של בקשה שתגיע, זה מאד ישמח אותי, יחיאל".

לקח לי כמה דקות להיזכר בנער הצנום הזה, האפור והבלתי מורגש, ולא הבנתי מדוע כל כך חשוב לו שאגיע. החתונה שלו היתה בעיר די רחוקה, לפחות שעה נסיעה... עשיתי חשבון שיש בכך המון ביטול תורה, ואין טעם ללכת, במיוחד שמדובר בחבר זניח מן הישיבה הקטנה. לא הגעתי לחתונה, ולא חשתי שום נקיפות מצפון. מה לי ולו. כעבור יומיים יחיאל מתקשר אלי, ומתחנן "מנשה, אני מבין שקשה היה לך להגיע לחתונה, אבל מאד מאד ישמח אותי שתגיע לשבת שבע ברכות, בעיר הסמוכה, אדאג לך לדירה ממוזגת, יבואו עוד כמה בחורים, זה ממש חשוב לי".

לא הבנתי למה הוא נופל עלי, וניסיתי להתחמק, אבל יחיאל התחנן כמעט בדמעות "אני רוצה לראות אותך...".

כמעט נכנעתי, אך ביקשתי שיתן לי יום יומיים לחשוב ולבדוק... עשיתי סבב טלפונים בקרב ידידי מן העבר, והתברר לי שרבים לא היו בחתונתו, וגם לא יגיעו לשבת חתן, למה? ככה. הקשר החברתי שלהם עמו היה צנום למדי.

בלילה הודעתי לו שאני אשתדל להגיע, והוא עדכן אותי שיגיעו עוד שבעה שמונה בחורים משמחים, ושנקבל דירה נהדרת עם מזגן, שכן הימים ימי תמוז. עד שעתיים לפני שבת עוד התלבטתי. כן, לא, שיניח לי... לבסוף נכנעתי, עליתי על האוטובוס האחרון המוביל לעיר הסמוכה.

ירדתי סמוך לדירה שיועדה למשמחים, ופגשתי שם רק שני בחורים שלא היו מוכרים לי כלל. עשינו הכרות בדירה. כל השאר שהוזמנו לא הגיעו. ניסינו להדליק את המזגן... שומכלום. המזגן לא היה אלא פגר מתכת. אחר הבחורים הרים כמה טלפונים, וסידר לנו תמורת תשלום נאה דירה ממוזגת. לא נורא, אם כי הפתיחה צולעת.

לאחר תפילת ערבית ליל שבת נכנסנו עם החתן לאולם. לא הספקנו להתיישב , חושך בעיניים, ארע איזה קצר חשמלי רציני, הזעיקו גוי של שבת שניסה להציל את המצב, אך לשווא. סעדנו בחושך, חום אימים, מגירים זיעה מקטרים ונירגנים, והנה תוך כדי מישוש הצלחות שעל השולחן, התברר שאין לקייטרינג הרבה מה להציע... לא נורא אכלנו מה שיש. אין למזון טעם בחושך...

עוד מעט מתחיל שלב הדרשות בחושך... אני מרגיש ממוטט. יש לי פחד קהל, מעולם לא נשאתי דברים, ועוד בחושך, וחוץ מזה, אני לא מכיר את החתן!!! מה אספר עליו?!

כמובן שבתור חברי החתן נתבקשנו לשיר, ולהזכירך אנחנו רק שלושה בחורים שכל אחד מאתינו מצא את עצמו במקרה (או שלא) במקום הזה, אנחנו בקושי מכירים אחד את השני וקל וחומר את מי שישב ב'מזרח'. למרות הכל התאמצנו שרנו ועשינו שמח ככל שיכולנו. כשהגיע שלב הדרשות ביקשו מאתנו לדבר. אז קמתי לדבר. וורט על פרשת השבוע לא היווה בעיה, אבל דיבורים בשבח החתן זו בעיה, אני לא מכיר אותו בכלל וגם ממה שכן הכרתי אין הרבה מה לומר, אבל דיברתי ושיבחתי, והקהל והחתן היו מרוצים ושמחים. עברו עלינו שלוש סעודות לא פשוטות ומאד צנועות, בחום כבד... שלושה בחורים משמחים שלא מכירים זה את זה. נפרדנו בידידות מן החתן במוצאי שבת, משם הלכנו למגדנייה סמוכה, והשבנו את נפשנו בסעודה רביעית כמו שצריך... הסיפור כמעט נגמר כאן, אבל לא. שלושת המשמחים תוך פחות מחודש – מאותה שבת התארסו, וכעבור שנה חבקו כל אחד בן. אינני רוצה לומר שיש קשר בין הדברים, אבל צריך להודות, שהתברכנו.

ובנוסף, אני מוכרח לציין, שאף פעם לפני כן לא דיברתי לפני קהל ומאז אותה דרשה בשבת הלוהטת שנאלצתי לדרוש מפני כבודו של החתן, קיבלתי הרבה ביטחון עצמי ומאז אני לא מפסיק לדבר לפני קהל, ובכל הזמנות אני מתנדב לומר דברי תורה חיזוק ואמונה. זה לא סוף הסיפור.

פרק ב

אחרי 4 שנות אברכות בכולל, יצאתי לעסקים, שדרשו ממני טיסות רבות לאירופה. הלך לי יפה מאד, יש לי חוש עסקי להכיר צרכים של ציבורים מסויימים, ולתת להם מענה, מדובר במוצרי צריכה שגויים אוהבים, לא מזון. נו, וכמו שאתה יודע, כשהפרוטה מצויה בכיס, ועוד בכמויות, מתחילים להשקיע. וזה בדיוק מה שעשיתי. בנק גדול כאן בארץ נתן לי אשראי כמעט בלתי מוגבל, לאחר שהאמין ביכולתי להחזיר עקב המצב העיסקי המצויין שלי. רציתי להכפיל את עסקי, ועל פי הערכות של יועצים ומומחים, ההלוואה שלקחתי, אמורה להתחסל תוך שנתיים שלוש. דא- עקא שהקב"ה חשב אחרת, משבר כלכלי באיטליה, באנגליה... קונצרן שהייתי תלוי בו נפל והווופ גם אני צנחתי, כפסע ביני לבין פשיטת רגל. הבנק כבר תיכנן הליך של עיקול נכסים, ואותת לי שהגיע הסוף... חשך עלי עולמי, נותר לי שבוע ימים לבצע תשלום של חוב מסויים, שאיפשר לי הצלה פורתא, אך אם החוב לא ישולם... ההרפתקאה הכלכלית שלי מסתיימת בריסוק איברים. מנהל הסניף סירב לאשר לי הלוואה קיצרת טווח "אתה בסוף, ואני לא לוקח סיכונים... תפנה להנהלה הראשית".

ברגליים רועדות, נכנסתי ללשכת מנכ"ל הבנק הגדול שסניפיו פזורים בכל חלקי הארץ. אחרי שעה של המתנה מתוחה, הוכנסתי פנימה. סביבו ישבו כמה אנשי מקצוע, אך אני יישרתי מבט לעבר המנהל שישב על כורסא מסתובבת, והיה משועשע למדי. "אדון מנשה, שלום לך, אך צר לי, אני לא מוצא שוב אפשרות לאשר לך הלוואה. ברור לך שהעסק שלך לא מסוגל להתרומם... וגם יועצי סבורים כך. בדקתי את המקרה שלך מכל הצדדים..."

נאלמתי דום די והתחלתי לגמגם כמה נתונים. לפתע הבחנתי ב.. יחיאל. פניו היו חמורות סבר וחתומות... עינינו נפגשו, וניסיתי לשדר לו "תציל אותי". יחיאל הבחין במצוקתי, גחן אל אוזנו של המנכ"ל ולחש לו כמה מילים. המנכ"ל ביקש שאצא ואמתין כמה דקות בחוץ, כי הם רוצים לבדוק עוד משהו... ישבתי בחוץ מזיע, עיגולים שחורים בעיניים. הרגשתי לפתע כמו באולם החשוך בשבע ברכות של יחיאל... ורבונו של עולם מה עושה יחיאל בלשכתו של מנכ"ל הבנק הענק?! אדון לוי, אחרי שעה מורטת עצבים נכנסתי ללישכה. היועצים ישבו מחוייכים. יחיאל היה המחוייך מכולם. "אדון מנשה" סיכם המנכ"ל, "אנחנו נצרף אליך חשב מלווה לחברה, נאשר לך אשראי מדורג, ונשכנע את הנושה הגדול שלך להמתין עוד שישה חודשים, ומתוך הנחה שאחת ההשקעות שלך תעלה יפה... תוכל להחזיר חובותיך... ולהשתקם".

מה התברר? יחיאל מיד אחרי חתונתו, התקבל כפקיד פשוט במשרדי הבנק המרכזי, וברבות השנים נבחר להיות עוזר אישי של המנכ"ל. השניים הפכו לידידים בלב ובנפש. ומה לחש לו יחיאל לאוזנו של המנכ"ל? כדאי שתרשום ותפיץ "ידידי המנכ"ל, כשהייתי חתן צעיר וישבתי בחושך, היהודי היקר הזה הדליק לי אור, ושימח אותי... הוא בנה חורבה מחורבות ירושלים והאמן לי שאוהבים אותו מן השמים. ואני מבטיח לך שאם תעזור לו, הוא יחזיר את חובותיו עד הפרוטה האחרונה.. הוא עכשיו בחושך, והבנק עם קצת רצון טוב, יכול להדליק לו אור..."

אתה מבין אדון לוי, לפעמים בן ישיבה או סתם יהודי, מתחבט עם עצמו אם לשמח ידיד רחוק, והוא לא קולט שבסופו של יום הוא משמח בעיקר את עצמו, הוא בסופו של דבר מקים במו ידיו את כותלי חורבתו שלו... אם וכאשר".

 

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי שכל החיות שלי וכל השמחה שלי, שזה יהיה רק מהקדושה. ממך אבא. לא מהאכילה והשתיה ושאר תאוות, לא מלשון הרע ורכילות, לא מהגאוה ורדיפת הכבוד, רק ממך. תעזור לי שלא יהיו לי שום רצונות אחרים, רק רצון אליך. וזה כולל בעצם את כל הדברים הנפלאים שהם התורה, והתפילה, וההתבודדות, והצדיקים, ואהבת הבריות, שמשם תהיה כל החיות וכל השמחה שלי. שאני לא אפסיק לדבר איתך, לשיר ולרקוד לכבודך, להרים את הזרועות אליך כמו העצים שכל הזמן כוספים למעלה, לאהוב את ילדיך ולרצות לעשות להם רק טוב. ובזמנים שאין שמחה, ואין חיות, שעושים הכל כי צריך להמשיך, לזכור אז שאת זה אתה הכי אוהב אבא, כ זה מראה שאנחנו כל הזמן איתך, שאנחנו עושים הכל לכבודך.

רבונו של עולם

אל תתן לי להאמין למילים האלה, אחרי שמנסים להשיג משהו, ומתאמצים, ונלחמים, ומתפללים וזה לא עוזר, מילים כמו אין סיכוי, זה אבוד, שום דבר לא יעזור, ועוד מילים מייאשות שמשכיחות לנו את הדבר הכי חשוב, שאצלך אבא אין דבר כזה אין סכוי, שאתה כל יכול, ששום דבר לא קשה לך, שלתפילות יש כוח בלתי מוגבל, שפדיון לצדיק זה נשק גרעיני ממש, ושאתה אבא אוהב אותנו ומרחם עלינו ורוצה לתת לנו. הבעיה שלנו שברגעים המעיקים האלה אנחנו באמת רואים טבע מול העיניים, ושוכחים את מי שברא את הטבע, וברצונו הוא מקמט את הטבע והופך את הקערה על פיה ומשאיר אותנו המומים ונפעמים, ומה שיוצא לנו מהפה באותו רגע זה – השם, אתה כזה גדול!!!

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע