את הדיבור אנו פוגשים לראשונה בבריאת העולם, עת קולו של אלקים מפר את דממת התוהו ששררה בעולמות כולם - "וַיֹּאמֶר אלקים יְהִי אוֹר". משעה זו, דיבורו של אלקים בורא יש מאין. לשיטתו של רבי נחמן, הדיבור האלוקי, איננו הבל פה חולף, אלא יש בו ממשות וקיום. מאחר שבא דבר ה' לָעולם, שוב לְעולם אינו מסתלק, ובכך מחיה אותו בכל רגע ורגע.

אין לך בריה ואין לך דבר שקול ה' איננו בוקע ועולה מתוכם. נוכחות הניצוץ האלוקי בכל עצם בעולם המאפשר את קיומו, היא המשמעות, השכל והחכמה שיש בכל דבר, המבטאת את רצון ה' הנשגב והשלם שאין בו סתירות ואין בו הסתרות. בעל הסגולה צריך להקשיב לדיבור ולקול ה' העולה מתוך הדברים ולגלות את מהותם, ואת כוונתו ורצונו של ה' יתברך.

אלא שהדברים אינם פשוטים, שהרי רבים הם הכיסויים והלבושים ורבות הן הקליפות, ואף דבר ה' עצמו כבר איננו כה שלם והרמוני: "כִּי בִּשְׁעַת בְּרִיאָה נָפְלוּ עוֹלָמוֹת לְמַטָּה וְהָעוֹלָמוֹת הֵם אוֹתִיּוֹת וְנִתְפַּזְרוּ לְכַמָּה נִיצוֹצוֹת..". העולמות נפלו, והדיבור נקטע למילים, והמילים לאותיות. האותיות אינן אלא ניצוצות מתוך האור הגדול שכבר איננו מאיר במרוכז ובשלמות. אותיות פורחות באוויר שאומנם נושאות הן בקרבן משמעות ותוכן, אולם המשמעות מקוטעת, בלתי מובנת ולעתים אף נסתרת לחלוטין.

עולמנו, עולם הפירוד, הוא עולם שיש בו סתירות, תמיהות ומחלוקות. שברי מילים ורעיונות - אותיות בודדות, שכשאינן מצורפות אחת לשניה, נדמות הן לעינינו כסתירות בלתי מובנות, נעדרות כל פשר. רצונו וכוונתו של ה' יתברך מונחים בגלות ואינם גלויים וידועים. האדם, מתבונן במציאות ומבקש לתור אחר קול ה'. הוא מבקש פשר ומשמעות, הוא חפץ להבין את ההתרחשויות ואת המאורעות העוברים עליו והעוברים על העולם כולו, אך למרבה הצער והכאב, בדרך כלל קול ה' קלוש מעומעם ולעתים כאמור, אף נאלם.