רבי נחמן - וְלא יְדַקְדֵּק עַל בִּזְיוֹן כְּבוֹדוֹ

נכתב על ידי אלון ב-20/3/2017

 

"כִּי צָרִיךְ כָּל אָדָם לְמַעֵט בִּכְבוֹד עַצְמוֹ וּלְהַרְבּוֹת בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם. כִּי מִי שֶׁרוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד אֵינוֹ זוֹכֶה לִכְבוֹד אֱלקִים אֶלָּא לְכָבוֹד שֶׁל מְלָכִים... וְאִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת לַכָּבוֹד הַזֶּה אֶלָּא עַל יְדֵי תְּשׁוּבָה וְעִקַּר הַתְּשׁוּבָה כְּשֶׁיִּשְׁמַע בִּזְיוֹנוֹ, יִדּם וְיִשְׁתּק... שֶׁיִּהְיֶה מִן הַשּׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִים וְלא יְדַקְדֵּק עַל בִּזְיוֹן כְּבוֹדוֹ". 

(ליקוטי מוהר"ן, חלק א, ו, א-ב)

כאשר מישהו פוגע בנו ומבזה אותנו, איננו מגיבים על פי רוב באלימות מילולית משום שאנו מחונכים, ולכן אנו שותקים ואיננו אומרים דבר. אבל גם אם שתקתי, כבשתי את יצרי ולא צעקתי או האשמתי, בתוכי פנימה אני חושב על הפוגע מחשבות תוקפניות ומפעיל נגדו אנרגיה שלילית. במחשבתי אני מדבר, אני עדיין מחובר למצב הקודם, ולכן השתיקה היא טכנית. אין זו באמת שתיקה מהותית, שכן היא איננה מפרקת את הכעס, אלא עוצרת אותו ומחדירה אותו לעומק הנפש. או אז השנאה הופכת לטינה, שסופה לצאת לאור כהתפרצות שלא אדע מה מקורה ושיסודה נעוץ בהשתקה העצמית הראשונית. זוהי שתיקה של כבוד האדם עצמו - "כָבוֹד שֶׁל מְלָכִים".

רבי נחמן מציע תגובה גבוהה יותר, שתיקה של – "כְבוֹד אֱלקִים". שתיקה זו איננה הדחקה, ואף לא צעד טקטי גרידא. משמעותה היא החלטה שלא להיכנס כלל למשא ומתן עם מה או עם מי שגרם את הביזון. לדעת לחיות את המציאות ולא לנסות להדוף אותה ע"י מילים, אלא לקבל את המתרחש.

השתיקה המזוהה עם "כְבוֹד אֱלקִים" היא מצב שבו אינני חש כמי שמגיע לו כבוד, ובכך נשללת הבעיה מעיקרה. השתיקה מתאפשרת מתוך נקודת מבט שלפיה מקומי האישי הוא שולי ביחס לעצם ההתרחשות. האדם מקבל את נוכחות אלוקים במציאות חייו, ואז כל אינטרס אישי מתמסמס לנוכח הדבר האמיתי – העמידה בפני האלוקי. הביטול שאליו צריך האדם לשאוף איננו ביחס לאדם אחר, אלא ביחס לאלוקים. ביטול זה הוא ההופך אותי לבלתי פגיע לתגובת הזולת. השתיקה נובעת מתוך הבנה עמוקה של סופיות הסיטואציה האנושית.

אומנם, שמירת הכבוד האישי אינה פסולה מכל וכל. הגישה שלפיה ככל שאני חלש וחסר אונים יותר, כך אני ירא שמים יותר, אינה נכונה. חוסר התגובה הטמון בשתיקה אינו נובע מחולשה וגם לא נועד לעודד חולשה. מצב השתיקה אל מול הפגיעה של הזולת אינו מבטא שפלות וגם לא גאווה. השותק אינו מרגיש עצמו צדיק בהיותו שותק, אין זה כבוד עצמו – "כָבוֹד שֶׁל מְלָכִים". אלא תודעה של סבלנות, של חיים במישור גבוה יותר, הוא מגיע להוויה פנימית שהוא חש בה חיות ושקט.

השומע בזיונו ושותק, הוא תוצר של עמידת האדם לנוכח האינסוף האלוקי, המובילה לכך שאמירות הזולת אינן נוגעות בו ובחייו.

הרב שג"ר זצ"ל (הרב שמעון גרשון רוזנברג), מתוך הספר "שיעורים על ליקוטי מוהר"ן - חלק א"

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
תגובות ודיון על החידוש (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת השבוע