פרשת השבוע אחרי מות קדושים

נכתב על ידי אלון, 30/4/2017

 

אחרי מות קדושים

"וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרון" (טז, א)

"שנתקרבו בדביקות לפני ה', עד שמחמת עריבות ונעימות יצאה נשמתם ונדבקה במקור העליון. אבל באמת אסרה התורה לעשות כן משום "וחי בהם" ולא שימות בהם." (ר' ישראל מרוז'ין)

בעל הרחמים

מה הנקודה הכי משמעותית ביהדות שלנו? האמונה שלנו יהודי כל הזמן צריך להתחזק באמונה. כל נסיון שהוא עובר בחיים זה עוד טיפה אמונה. אמונה שהכל ה' עושה לנו וכל מה שקורה לנו זה לטובה, זה מהרחמים שלו יתברך. "מפי עליון לא תצא הרעות". זה לא קל. בעולם הזה, להבין שהיסורים הם לטובה זו מדרגה של צדיקים. אנחנו, האנשים הפשוטים, זה קשה לנו. מה יכול לעזור לנו? אם נתבונן היטב בעשרות אלפי החסדים והטובות שהקב"ה משפיע עלינו ברגע זה בלבד, במיליארדי חלקיקים שבגופנו ושבגוף ילדינו, אשר די בשיבוש אחד מאותם חלקיקים בשביל שכל מהלך חיינו ישתבש מן הקצה אל הקצה ח"ו. והקב"ה ברחמיו הענקיים משגיח עלינו בהשגחה פרטית רגע רגע, שעה שעה, ודואג שהכל יעבוד על מתכונתו בסדר נפלא ומיוחד, ללא שום תמורה מצידנו, והוא ממשיך וממשיך, נותן ונותן, משפיע ומשפיע, ימים שבועות חודשים ושנים. האם לאחר התבוננות כזו, יהיה לאדם עדיין ספק בטובו של ה' גם אם הוא מתמודד כבר שנתיים שלוש וארבע שנים עם בן בוגר בבית, בחור טוב, שיושב ולומד, אך משום מה לא הולך לו בשידוכים או אדם אחר שנאבק כבר שנים, מאבק יום יומי על מינימום של פרנסה ואף על פי שהוא מתחנן ובוכה בלי סוף, המקרר עדיין כמעט ריק?

כשמתבוננים באופן כזה בחסדים האינסופיים של ה' רגע רגע, מבינים כי התשובה הפשוטה והאמיתית לכל מיני קושיות שיכולות להתעורר אצלנו, תשובה שהיא כה נצרכת לחיים של יהודי, היא שהכל לטובה. כל דעביד רחמנא לטב עביד. כל אחד מכיר ויודע כמה מעטה עבודת השם שלו, מכיר את לימוד התורה שלו ואת התפילות שלו, ואת העין הלא כל כך טובה שיש לו לשכנים ולידידים, ואף על פי כן הקב"ה ממשיך להשפיע ולהשפיע בלי גבול ומידה, שפע חיים, בריאות, רפואה, שפע של תורה וחינוך לילדים, שלום בית, דירה, מה לא – הכל עובד, והכל בחסדיו המרובים. כי אין סיבה אחרת. ולכן, אם משהו חסר, אם משהו מתעכב, אם משהו גורם לנו לצער, ההסבר היחיד, האמיתי, החד משמעותי, כי כך הדבר טוב ביותר עבורנו! ואפילו שלא מבינים, מי אמר שאת הכל אנחנו צריכים להבין? צריך להאמין , להגיד בפה מלא שהכל לטובה, עד שמעט מעט יחדור הדבר למוחנו ונתחזק באמונה שהכל הכל לטובה.

התורה הקדושה אומרת בפרשת השבוע "בזאת יבוא אהרון אל הקודש" (טז,ג). זאת, אומר רבי נתן, זה אמונה. בזאת באמונה. "כי אי אפשר להתקרב ולכנוס לשום קדושה ולשום השגה ולשום ידיעה מה' יתברך כי אם על ידי האמונה הקדושה, וכל המלחמות וכל הנסיונות שיש לאדם בעבודת ה' יתברך. אי אפשר לנצח כי אם על יד האמונה הקדושה, כמו שכתוב: "אם תחנה עלי מחנה, אם תקום עלי מלחמה, בזאת אני בוטח". היינו שעיקר בטחונו ותקותו היה באמונה שנקראת זאת כנ"ל , שהיא עיקר ויסוד כל התורה כולה, ורק על ידה יכולים לכנוס לשערי הקדושה ולנצח כל המלחמות שיש לאדם בעבודת השם יתברך" (ליקו"ה גילוח ג,ח).

אסור לאדם להרים ידיים, להפסיק להתפלל, אבל רגע אחד לאחר שסיים להתפלל, כשהוא נוכח לדעת כי ההסתר עדיין ממשיך, אות היא כי זה הטוב ביותר ששייך עבורו נכון לרגע זה, ולכן עליו ללכת נינוח, רגוע, ושמח. כי ברוך ה' שהוא בידיו של בורא כל העולמות אדון כל הנשמות. שהרי למדנו מרבינו הקדוש (ליקו"מ סד): "כי ה' יתברך מחמת רחמנותו ברא את העולם, כי רצה לגלות רחמנותו, ואם לא היה בריאת העולם, על מי היה מראה רחמנותו, ועל כן ברא את כל הבריאה "כדי להראות רחמנותו". הכל זה רחמים של ה'. לכן אנחנו אמורים לקבל הכל באהבה.

מסופר על הרב רבי משה דוויק זצ"ל שבחוליו האחרון בשנת תשס"ה, כאשר חלה במחלה קשה ואושפז בבית חולים, ביקר אצלו ידי קרוב אשר אמר לו: "רבי משה, המקום שלך לא כאן, המקום שלך בתלמוד תורה". ענה לו רבי משה בנחת: "המקום שלי עכשיו הוא בדיוק כאן, והראיה שהקב"ה שם אותי כאן!" כשנכנס בנו לבקרו, והוא מתייסר בכאבי גב קשים ונוראים ומחובר לחמצן, שאל רבי משה את בנו: "אתה אוהב אותי?" כן אבא, בודאי!" השיב הבן שעדיין לא הבין לאן אביו חותר. "אם היית יכול להסיר את הכאבים והיסורים, האם היית עושה זאת?" אבא, בודאי בודאי", השיב הבן בעודו נסער. המשיך רבי משה: "הרי הקב"ה אוהב אותי פי כמה ממה שאתה אוהב אותי, אין גבול לרחמיו של הקב"ה! ולא עוד אלא שהוא בודאי יכול להסיר ממני את הכאבים. אז מדוע לא מסיר ממני את היסורים? השאלה הקשה הדהדה בחדר ורבי משה הוסיף והקשה: לא רק שהוא לא לוקח ממני את היסורים, אלא שהוא בעצמו נתן לי את היסורים... אתה יודע מה התשובה?! דווקא בגלל שהוא אוהב אותו, ודווקא בגלל שהוא רחמן ללא גבול, דווקא בגלל זה הוא נתן לי את היסורים! הוא לא נתן לי יסורים למרות שהוא רחמן, אלא בגלל שהוא רחמן" (מתוך ספר לזכרו "זכרון משה").

הרב הקדוש רבי שמעון מירוסלב זי"ע האריך ימים והסתלק כשהיה קרוב לבן מאה שנה, וכשנשאל במה האריך ימים אמר: "כל הקורות אותי קיבלתי באמונה וידעתי כי כולם מאת השי"ת וכי הם רק לטובה ולכן הארכתי ימים, ובאר את דבריו ואמר שמי שמערער על הנעשה עמו וחושב שלא מגיע לו כל מה שקורה לו, לפעמים קוראים לו למעלה, כדי להוכיח לו שמה שנגזר היה צריך לקרות ושפטו ואתו בצדק וביושר. אבל לאותם אנשים שמקבלים כל גזירת שמים באהבה אין צורך לקרוא להם לשמים כדי להראות להם את דרכי ה' ולכן הם מאריכים ימים"...

בסוף מבינים שאין כאן עונשים, שמשמים לא דוחים את האדם, לא מרחיקים אותו, היסורים נועדו לקרב את האדם כמו שהמחיצה בבית הכנסת לא נועדה לרחק את הנשים, אלא לקרב. חבל שאדם רואה ביסורים ובהסתרות התרחקות הבורא ממנו. זו לא היתה הכוונה מאתו יתברך, הקב"ה אוהב את האדם אהבת נפש, "נפלאת היא אהבתך", אהבתו של הבורא לבניו לא נתפסת בשכל אנוש. ה' רוצה את כולם, הוא ממתין לכל יהודי שישוב אליו. ה' רוצה את כל ארבעת הבנים. גם את הבן הרשע. "היצר הרע והסטרא אחרא מחליש דעתו של האדם ומכניס בלבו שכבר נסתלק השי"ת ממנו והוא רחוק כל כך עד שאי אפשר לו לשוב ובאמת הוא להיפך, כי באמת מלכותו בכל משלה, אפילו במקומות הכי מסואבים. וכמו שאומרת התורה הקדושה בפרשת השבוע: ,השוכן אתם בתוך טומאתם" (טז,טז). על כן צריכים לידע שהשם יתברך עדיין עמנו, עם כל אחד ואחד, אפילו עם החוטא הגרוע שבכל העולם כולו. וכל הזמן שהאדם חוזר זאת בדעתי ומכניס זאת בלבו, אז בודאי יש לו תקווה גדולה כל ימי חייו לזכות לדרך התשובה באמת". (ליקו"ה עדות ה.)

צריך להתחזק באמונה פשוטה ותמימה ברחמנותו הגדולה של האב לבניו. גם אם לכאורה זה נראה ההיפך. סיפר רבי משה שרר ז"ל שכשהיה ילד קטן היה פעם חולה וקדח מחום, הרופא רשם מרשם דחוף אך לאמו לא היה כסף לשלם עבור התרופה. לבסוף אספה כמה פרוטות והרוקח הסכים תמורתן לתת לה את התרופה היקרה. בדרכה הביתה, מרוב מהירות, נפלה והבקבוק עם התרופה נשבר לאין ספור שברים. בבכי מר הרימה מה שנותר ורצה חזרה לבית המרקחת. הרוקח נטל את השקית הרטובה, הריח לרגע את הריח שנדף ממנה ונעלם. אחרי דקות ספורות חזר עם שקית חדשה ואמר: יש כנראה מלאכים ששומרים על הילד הזה, אוי ואבוי היה לו היה לוקח את התרופה שרקח הסגן שלי בטעות. וזהו שיעור לכל החיים: כשנפלה אמי ונשבר הבקבוק חשבה שהעולם נגמר, שזה הסוף. לפעמים בחיים, כשחושבים שזה הסוף, אז מתחילה הישועה.

יש לך לצער? השם חי את הצער שלך! השם נמצא איתך! השם מלווה אותך! הוא מרגיש את הנסיון שאתה נמצא בו, הוא יודע מה שעובר עליך! הוא לא שכח אותך! הוא אוהב אותך! תתחזק! תפנה אליו!

גם אם משהו לא הולך כמו שאנחנו רוצים, אנחנו ממשיכים להאמין בבורא עולם שהוא רק טוב ומיטיב, שהוא כולו רחמים, שכל מה שהוא עושה הכל לטובה! וגם אם לא מבינים, מאמינים! מי שמחזיק באמונה – ממתיק דינים ורואה ניסים. הבן איש חי כותב שאדם שפותח את פיו ואומר שזה לטובה, אז אפילו נגזרה עליו גזירה רעה זה הופך את זה לטובה. זה מבטל את הגזירה. אדם רואה דבר שנראה לפי השכל בכלל לא טוב, אבל הוא אומר: לא! זה טוב! אז הוא הופך אותו לטוב! ככה "הבן איש חי" כותב.

צריך להגיע לזה שנוכל להודות על היסורים. רבונו של עולם אני אומר לך תודה מכל הלב! אני מרגיש את האהבה שאתה אוהב אותי! יש לך צער שיש לי יסורים ואתה בכל אופן מצטער בשביל לקרב אותי אז אני אומר לך תודה רבה!

יסורים צריך לקבל באהבה. לנשק אותם ממש. סיפר המגיד הירושלמי רבי שבתאי יודלביץ מעשה מופלא באדם שהיה למוד ביסורים ומכאובים שונים, מחלות פקדוהו ואת אנשי ביתו, פרנסתו לא היתה מצויה ברווח, ועוד קשיים שונים ליוו אותו במימי חייו. יום אחד החליט שהוא נוסע אל הצדיק המקובל רבי שלום שרעבי כדי לשאלו כיצד עליו לפרש את הנהגת ה' עמו, ומה עליו לעשות כדי שיוקל לו. כאשר בא לבית הרב נתבקש ע"י הרבנית להמתין עד שהרב יתפנה אליו. התיישב האיש באחת הכורסאות שניצבו בחדר, וכיון שהיה עייף מטורח הדרך, שקע בשינה עמוקה. בחלומו הוא רואה את עצמו מגיע לשמים, לככר שם עמדו מאזניים ענקיות ומלאכים שחורים ולבנים החלו לעלות עליהם. האיש לא הבין מה מתרחש לנגד עיניו, עד שהוסבר לו שכאן הוא בית דין של מעלה וכעת דנים דינו של אדם.

האיש התעניין לדעת מי הוא האדם הנדון במשפט זה, וכשהשיבו לו, שהוא עצמו נידון במשפט הוא נדהם ונחרד לראות כי כל מלאכים כבר ניצבים על המאזניים. וההכרעה נוטה לצד המלאכים השחורים. ידוע ידע, כי אם זו תהיה התוצאה הסופית, יהיה דינו כדין הרשעים, ועל כן החל רועד כולו מפחד. והנה הכרוז מכריז ושואל, האם נשארו עוד מלאכים? התשובה היא? "לא"! ושוב שואל הכרוז, אולי סבל היהודי יסורים בימי חייו, ואם כן אפשר לצרפם לצד הזכויות?! מיד הופיעה מרכבה ענקית של מלאכים שנבראו מכל היסורים שסבל, וכנגד כל מלאך של יסורים הורידו המאזנים כמה מלאכים שחורים. שכן יסורים ממרקים ומצרפים את האדם מעוונותיו. כעת לו מעט, כאשר ראה שמשקלם של השחורים הולך ויורד וכפות המאזנים כמעט השתוו זו לזו. כאשר תמו גם מלאכי היסורים ראה שהכף עדיין נוטה במשהו לצד העבירות, ומזה הבין האיש שמצבו בכי רע. הנה עוד מעט קט יוכרז על פסק דין, והכף נוטה לרעתו. בצר לו נפלטה מפיו זעקה גדולה ומרה: "הבו לי עוד קצת יסורים!!"...

מקול הצעקה התעורר האיש מחלומו, ובני ביתו של הרב, אשר נבהלו מהזעקה חשו לעברו ושאלוהו מה קרה. רק עכשיו הבין שהכל היה חלום, קם מהכורסא ופנה לעבר הדלת. לרבנית שקראה אחריו: "הרי רצית לדבר עם הרב", השיב: "כבר אין צורך, קיבלתי את התשובה המתאימה מהשמים...".

יש מי שזוכה לאמונה שה' רוצה רק להיטיב עמו, שממש עתה עושה עמו ה' את הטוב ביותר עבורו, הוא לא חושב לרגע שהוא אמור להבין דרכיו של בורא כל העולמים שלפעמים, מתוך רחמים גמורים שרק לפניו הם גלויים, הוא מעכב את הישועה עד לבוא העת. זה החן והיופי שהתלווה לכל היהודים הפשוטים שהיו בכל הדורות. יהודים שיודעים שכתוב כי כל דעביד רחמנא לטב עביד, אז הדבר ברור להם כשמש כי הכל לטובה ממש. ואף אם לא מבינים מה הטובה המונחת עתה בצרה זו, אין הם נבהלים רק ממשיכים להתחזק ולדבוק באמונה הפשוטה והטהורה שהכל לטובה.

לפעמים היסורים כל כך גדולים ונוראים, שהדעת פשוט לא תופסת איך ממשיכים לדבוק באמונה הטהורה והזכה הזו. ובכל זאת ממשיכים. כמו האדמו"ר מצאנז בעל ה'שפע חיים' שמצאו מכתב שלו וכך כתוב שם: כשפרצה המלחמה הייתי רב בקלויז שבהונגריה, משם הובילוני הנאצים למחנה ההשמדה באושויץ, בו הושמדה כל משפחתי, אשתי ואחד עשר ילדי, מבני בן ה-כ"א שנים ועד שנתיים, שם הושמדו אמי, אחי ואחיותי, וכל משפחותיהם, שם הושמדה כל משפחת אשתי. נותרתי לבדי!!! שתי מילים בלבד, שמכילות בתוכן ים של יסורים. וממשיך האדמו"ר: איבדתי את הכל, רק את הקב"ה לא איבדתי. והנה לאחר הכל, זכיתי להיבנות ברוך השם מחדש, זכיתי לזרע ברוך ה' בנין וחתנין רבנן, זכיתי גם עוד הרבה, והנני עומד ומשתאה איזה דבר עשיתי אי פעם לנחת רוח לפניו יתברך שמו שגמלני כל זה?! והגעתי סוף סוף למסקנה שהדבר הטוב היחיד שיכולני לזקוף לזכותי, הלא הוא, שבזמנים הקשים ביותר שעברו עלי אף פעם לא באתי בטרוניה כלפי שמיא וכל גל וגל שעבר עלי נעניתי לו בראש וקבלתיו באהבה" (לפיד האש).

גם כשעוברים עליך זמנים קשים במיוחד ח"ו, אתה צריך להאמין שהקב"ה מתכנן עכשיו את תוכנית ההצלה הפרטית שלך. לפעמים מבינים את הרבונו של עולם בתוך כמה ימים. לפעמים יש צורך בכמה שנים. ולפעמים רק בתום המאה ועשרים שנה נוכל לראות את הפאזל כולו ולהבין כמה טוב ה'. איך בעומק הדין היו מונחים עומקים של רחמים וחסדים.

בזאת יבוא אהרון אל הקודש. באמונה. אמונה, היא הכוח הכי גדול שיש לנו בחיים.

כמו בסיפור הבא:

מחול החתנים

יש לי דוד נחמד מאד איש ירא אלוקים, אדם אהוב על כל האחיינים, פשוט תענוג לדבר עמו בלימוד, ויותר מכך, ניסיון החיים והאינטליגנציה הרגשית שלו, הם נוסחאות מצויינות עבורנו במסע החיים. דודי ירמיהו נולד לפני כ – 60 שנה למשפחה דתית לייט בניו יורק, ולא אחטא לאמת אם אומר, שילדים מסוגו הצומחים בתוך הכאוס האמריקני שכולו מרוץ אחרי ממון תאוות ודמיונות, מוצאים עצמם בגיל די צעיר מחוץ לעם היהודי. מדוע? כי הבית היהודי המחורר שלהם, איננו מגן מספיק מפני פיתויי הנחש הקדמוני. עם הגיעו לגיל 17 דפק על דלת בית הוריו, איש יהודי בעל צורה שהציג עצמו בשם יששכר, ושיכנע אותם לשלוח את ירמיהו בנם הקטן מבין ששת ילדיהם, לישיבה בארץ ישראל. אמו התנגדה נמרצות: "ירמי' הולך לקולג, ואחר כך לאוניברסיטה, ועתידו להיות מדען חלל ביוסטון. עוד ישמעו עליו". אביו די היסס, כי הרמה הרוחנית של בנו הקטן לא התאימה לאווירה ישיבתית. אך לבסוף הסכימו זוג ההורים לשלחו לשנה אחת "חווייתית, כלשונם, ללמוד תורה בארץ ישראל. "רק לנסיון" התנחמו. ירמי' נחת אחרי חג הפסח בארץ ישראל ונסע לישיבה הירושלמית שקלטה אל חיקה נערים אמריקנים טיפוסיים, רגל פה רגל שם. בחדר האוכל של הישיבה הקביל את פניו מי אם לא, הרב יששכר זוננשטיין שהינו ר"מ בישיבה מעטירה זו, אשר פעמיים בשנה נוסע לעשות נפשות לעם ישראל, בקרב יהדות ארה"ב הפושרת. החיבה ההדדית בין הנער האמריקני לר"מ, עשתה את שלה. ירמיהו הצעיר ניסה להשכיח לעצמו את החלום האמריקני ושקע בלימוד. רבי יששכר השקיע בו שעות רבות ביום ובלילה, האהיב עליו את הלימוד, והמתיק לו את סוגיות הש"ס.

לקראת ראש השנה הגיעו הוריו לארץ, והביעו הסכמתם שעם תום השנה בישיבה, ירמיהו בנם היקר, יתכונן ללימודים לא פחות ולא יותר באוניברסיטת בר אילן. "אם אתה אוהב את ארץ ישראל, אז תלמד כאן את מדעי החלל..." יעצו ההורים. הר"מ יששכר הזדעזע עד עמקי נשמתו. הוא האמין שהבחור הזה עדיו לגדולות בעולם התורה, ולא במרכז החלל שביוסטון. שיחות נפש ארוכות ניהל עם העלם המתלבט בין חיי תורה לחיי מדע, והמטיר עליו ערימות של אהבה והערכה. "יקירי, לחיות חיי תורה זו בחירה של איכות חיים רוחניים לאורך שנות דור, זאת מעבר לחיי הנצח המובטחים לך. תשקיע עוד כמה שנים בישיבה, תהפוך לתפארת בחורים, ותזכה להיות חתן בן תורה שיקים בית נאמן בישראל, ותזכה בע"ה לדורות ישרים מבורכים. המדע אומנם מעניין ומרתק, אך הוא חוכמה זניחה לעומת ים התלמוד שיש בו הכל. עדיף שתהיה חתן של הקב"ה, ולא חתן של האקדמיה, שנראית קורצת ומבטיחה פרנסה וכבוד, אך סופה אכזבה וריקנות. ומה יהא על צאצאיך? היאבדו הם בים הכפירה האמריקני? זה מה שאתה רוצה ירמיה? דמעות של אהבת אמת נשרו מעיניו של הר"מ המסור. "ירמיה היקר, הנני מאחל לעצמי לראותך חתן הנושא בת ישראל צנועה וחסודה..." ר' לוי, הדמעות של הר"מ המסו את ליבו של הבחור. הוא חייג להוריו בסוף השנה, ביקש והתחנן ללמוד שנה נוספת בישיבה, ועוד שנה, ועוד שנה, ועוד מעט... אולי... אם ירצה השם הוא יירשם, אולי לאוניברסיטה. אקצר לך אדוני הסופר, ואציין בפניו שאחרי ארבע שנות לימוד בישיבה ירמיהו נסע בחזרה לארה"ב. אבל יחד עם רעייתו הצדקת, כלה מהוללה ממשפחה מצויינת של מרביצי תורה.

הר"מ יששכר זוננשטיין ליווה אותו לכל הדרך, וצייד אותו בברכות ועצות להמשיך ולעלות במעלה היראה. ירמיהו נחת בארץ האפשרויות, פתח עסק קטן, ובמקביל הקים ארגון מתנדבים העוסק בקרוב נוער אמריקני נושר. תכלית הארגון לחזק בני נוער אלה באמריקה, לשכנעם לעשות שנת לימוד בישיבה בארץ ישראל, מתוך הנחה שחיי התורה בעיר הקודש יהיו כטל חיים על נשמתם המבולבלת. דוד ירמיהו הרגיש הרבה הכרת הטוב לרב יששכר שהציל אותו מחיי החולין וראה במשימה קדושה זו סוג של מימוש הנתיב החינוכי אותו היתוו לו ראשי הישיבה הירושלמית. חלפו להם שנים רבות, הקשר בין דוד ירמיהו לרבו מן הישיבה הפך נדיר, איש איש ועיסוקיו. המשפחות גדלו, והמרחק האדיר בין שתי היבשות עשה את שלו. זכרונות, תמיד היו, ובמפגשים המשפחתיים תמיד שמענו על חוויותיו מן הישיבה.

יום אחד פגש ירמיהו בשדה התעופה בחור נעים הליכות ממשפחה קונסרבטיבית. ג'וני, יונתן. הם עמדו בתור לטיסה פנימית, והתפתחה שיחה. "חבל עליך, אתה בחור צעיר ומוכשר, כדאי לך ללמוד שנה תורה בישיבה בירושלים , ואחר כך לעשות חשבון נפש אם כדאי להמשיך באקדמיה, או שאולי עדיפים חיים יהודיים..." הציע לו דודי. האמת היא, שהתפתח ויכוח די נוקב בין השניים, אבל דוד ירמיהו סיפר שהבחור הזה מאד מאד הזכיר לו את עצמו... מתווכח... מתלבט... מהסס... תוקף, ולבסוף נמרח כמו שוקולד בשמש. לב יהודי. כשנחתו בניו גרסי, דוד ירמיה לא התעצל. הוא נסע עם ג'וני לבית הוריו, ואחרי לילה של פולמוס מתיש, הם הסכימו "שנה אחת בישיבה אחר כך חזור לכאן לאוניברסיטה, עתידך להיות מהנדס בתעשייה הכימית..". נו, נו, תקשיב אדון לוי, התסריט חוזר על עצמו. יונתן, ג'וני נוחת בירושלים, אבל בישיבה אחרת, ולומד תודה. הדוד שלי, ירמיהו טס אליו פעמיים, או שלוש באותה שנה, מביא לו מתנות, מרעיף עליו חום יהודי והבחור משתכנע להישאר שנה נוספת, הוריו רותחים מכעס ומנסים להניאו. עוד שנה ועוד שנה. אחרי שלוש שנים לאחר לחצים מרובים מצד אחיו והוריו הוא שוקל ללמוד באוניברסיטה אמריקנית. לפני שהוא אורז מזוודות נוחת עליו ירמיהו כהרגלו פעמיים שלוש בשנה (חוץ משיחת טלפון) מזמין אותו למסעדה הונגרית בשכונת גאולה, מדבר על ליבו ומשמיע לו כמעט אותן מילים ששמע הוא בעצמו לפני עשרים שנה, מהרב יששכר "חבל יקירי, חבל מאד, בחירה בחיי תורה זו בחירה של איכות חיים רוחניים לאורך שנות דור... מעבר לחיי נצח המובטחים. ומעל לכל, תזכה להיות חתן בן תורה ולהקים בית נאמן בישראל ולרוות נחת מצאצאיך. ומי כמוך יודע כמה חברים צעירים שלך התבוללו, הקב"ה בוכה עליהם..." וגם דוד ירמיה בכה, וזלג וניגב את משקפיו.

הדמעות פעלו את פעולתן, ומה שמתרחש הוא, שהבחור טס לבולטימור ונכנס ללמוד בישיבה "נר ישראל" ומשם הוא ממריא לשיאי פסגה בלימוד וביראת שמים, ובעצמו הופך להיות מרביץ תורה לצעירי תלמידי ארה"ב. ערב אחד מקבל דוד ירמיהו פקס, ועליו הודעה. "ר' ירמיהו יקירי חתונתי תתקיים בט"ו באב, הנך מוזמן של כבוד, במידה רבה ואפילו מוחלטת בזכותך הנני מקים בית של תורה עם בת ישראל ירושלמית מצויינת". על החתום יונתן, ג'וני. דוד ירמיה נכנס לאולם הניו יורקי הנוצץ ונע לעבר החופה, לצלילי התזמורת המלטפים. הרב המקדש כחכח בגרונו "סברי מרנן"... הנה החתן המפואר יונתן, ולצידו כלתו... ההורים. ירמיהו התקרב, ולהפתעתו, אבי הכלה, הפלא ופלא, הינו ידיד נפשו, מי שהצילו מעולם החולין אי אז בימים... הרב יששכר זוננשטיין.

השנים מתחבקים בהתרגשות, מעגל נסגר. אתה שומע אדון לוי, שים לב למחול החתנים. הר"מ זוננשטיין עשה מדוד ירמיה חתן לתפארת וירא שנים, וירמיהו השיב לו כגמולו הטוב, בנה לו חתן לבתו את הרב יונתן, שכיום הוא ראש ישיבה מן הידועים ביבשת. נו מיסטר לוי"? מחול החתנים אמרת? יופי של שם.

תפילה

רבונו של עולם

המתנה הכי גדולה שאני יכול לקבל ממך היא לזכות להתחבר עם הנשמה של כל יהודי. חיבורים קטנים, מתוקים, חבורים שמחברים אותי ישר אליך, כמה שיותר חיבורים ביום. כמו למשל להגיד מילה טובה לחבר, שהרי כולם נפלאים, כולם מיוחדים, וזה כזה תענוג למצוא בהם נקודות אור ולהגיד להם.

תמיד לוותר, אף פעם לא להתעקש, אפילו שאני בטוח שאני צודק. ובעיקר כשנוהגים ברכב, שזה תענוג מיוחד לוותר לשני, או כשהוא מוותר לי ואז לפתוח את החלון ולהושיט יד לאות תודה.

לעשות חסד עם השני, שאפילו שהוא לכאורה קטן, הוא גדול מאד, כי יש שם לב, יש שם אהבה, יש שם משהו שמחבר בין הנשמות וכשהנשמות מתחברות מיד מרגישים אותך אבא.

להתנהג ביושר עם השני, כמו שקרה שקיבלתי פעם הרבה יותר מדי עודף מהמוכר וכשאמרתי לו והחזרתי את הכסף, הוא כל כך התרגש מזה, כל כך הודה לי, שמאז כל פעם שאני נכנס לחנות אני מקבל יחס כל כך חם ולבבי, בלי שמזכירים מה שהיה, אך המעשה ההוא עומד בין שנינו וממשיך לחבר בין הנשמות.

או כשאני זוכה להתגבר על קנאה שהתעוררה אצלי ומצליח אבל באמת לשמוח בהצלחה של השני, בנס שעשית לו אבא, עם לב נקי לגמרי, או כשאני זוכה ללמד כף זכות ולחשוב טוב על השני, להסתכל עליו בעיניים טובות, ויש עוד כל כך הרבה דוגמאות...

רבונו של עולם, התענוג הכי גדול שיש לי זה כשאני אוהב אותך. ואם כל החיבורים האלה עם הנשמות של ילדיך גורמים לי להרגיש אותך, לאהוב אותך, אז זה מה שאני הכי הרבה מבקש. זה בשבילי הרחמים הכי גדולים שלך. כמה שיותר חיבורים.

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה