פרשת השבוע תרומה

נכתב על ידי אלון, 15/2/2018

 "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" (כה, ב)

 

בודאי לא רצה הקב"ה בנידבת המשכן כדי לבנותו, רק בעיקר היה נדיבות לב, מה  שנתנו בחשק ובאהבה, מזה נבנה המשכן – שישכון ה' בלב ישראל (פי צדיק).

משכן בלב

בפרשת השבוע מבקשת התורה הקדושה מבני ישראל להשתתף בהקמת המשכן ולתת תרומה. איזו תרומה מבקשים? כזו שבאה רק מתוך נדיבות לב. "כל איש אשר ידבנו לבו" לא כולם חייבים להביא תרומה למשכן. רק מי שיש לו רצון מלא, רצון זך וטהור ונקי רק מכאלה אנשים מבקשים תרומה. הרי סוף סוף בונים משכן, מקום בו תישרה השכינה, מקום שכל מי שיבוא אליו יתעורר לבו בגעגועים וכיסופים ורצונות אין סופיים לה' יתברך, אז חייבים לבנות מקום כזה מחומרים מושלמים, מרצונות אמיתיים וטהורים.

 

עם ישראל קדושים, תוך יומיים הרימו את תרומותיהם בשיא ההתלהבות, בשיא השמחה, הרבה יותר ממה שהיה דרוש ולכן נאלצו להודיע להם להפסיק. לא צריך יותר תרומות. אומרים חז"ל (תנא דבאי אליהו רבא) המשכן לא נחרב, הוא נטמן, הוא קיים עד היום הזה, הוא נמצא. אי אפשר להפסיק דבר שנעשה בנדבה, בטהרת הלב, כל זה יוצר מציאות נצחית שאי אפשר להפסיקה.

 

כל העניין שלנו בחיים זה לבנות בלב משכן להשראת השכינה. כשזוכים לרגעים האלה שבהם כבוד השם שורה על האדם, הנפש מתמלאת אז בחיות ונעימות מופלאה ומבינים אז שעבור המטרה הזו ממש נברא העולם. מכאן שואב האדם כוח וגבורה לעמול ולהתייגע בעבודת השם, מכאן הוא שואב את היכולת לעמוד כנגד תאוות ויצרים, חלישות הדעת ועייפות.

 

מה בדיוק מבקשים מבני ישראל לתת? זהב וכסף ונחושת ותכלת וארגמן... זהב וכסף ונחושת מרמזים על הנקודות הטובות שיש בכל אחד מישראל. בכל אחד, אפילו בפחותים שבהם, אפילו בגרוע שבגרועים, אין דבר כזה ששם ישראל נקרא עליו ואין בו לפחות נקודה טובה אחת. אם לא זהב אז כסף, ואם לא כסף אז נחושת, אבל משהו טוב אפשר למצוא בכל אחד. בזכות זה נבנה המשכן. במהלך יומו של כל יהודי אפשר למצוא נקודות של אור שהן מחשבות טובות, הרהורי תשובה, התגברות על היצר, כל נקודה כזו היא תרומה נפלאה לבניין המשכן, הן זה הכללי, והן הפרטי, בתוכך פנימה. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כה,ח). בתוכו לא נאמר אלא בתוכם. בתוך כל אחד ואחד. יהודי, כפי טהרת וזכות לבו, כך הוא מכין מקום לשכינה לשכון בתוכו, כך הוא זוכה להרגיש את הנועם של ה'. "לחזות בנועם השם ולבקר בהיכלו" סופי תיבות תרומה.

 

משכן בונים כשלומדים לוותר. אתה קצת מוותר, אתה זוכה שאור אלוקי חודר אליך. שלושה מוחלים להם על כך עוונותיהם: חתן – שמשעבד עצמו לאשה, גר- שמשעבד עצמו לעם היהודי ושעולה לגדולה – שמשעבד עצמו לציבור. רות מוותרת על הכל, הולכת בעיניים עצומות אחרי נעמי זוכה להיות הסבתא של מלך המשיח. רחל מוותרת את הוויתור הכי גדול בהיסטוריה שלנו, מוותרת על הזיווג שלה כדי לשמור על כבוד אחותה וזוכה להיות האמא של כולנו, אמא רחל.

ויתור זה קדושה, זה להקדיש לה', זה לעשות לשם שמים. "ויקחו לי תרומה", לי- לשמי (רש"י). שהתרומה תהיה לכבודי, לא לכבודכם. אומנם כל המצוות צריכות להיות לשם שמים, אבל בעניין הצדקה יש יצר רע מיוחד לתת אותה לכבוד עצמנו. לכן דווקא כאן, בענין הצדקה, נאמר לשמי.

 

באנו לפה לשרת את הבורא , לא שהבורא ישרת אותנו. תפקידנו לחפש מה ה' רוצה מאיתנו עכשיו, לא מה אנחנו רוצים מה'. זאת הסיבה שיש חסידים שנהגו לסיים את ההתבודדות ואת התפילה ולומר לה' עד כאן ביקשתי לפניך בקשות רבות, מכאן והלאה תעשה איתי כרצונך, ואני מקבל באהבה את כל מה שאתה תרצה שיעבור עלי.

 

מי שרוצה שה' ישכון לו בלב, מי שרוצה להגיע למעלה, להתקרב אל ה', לא יכול להתעלם מהאחים שלו. "והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה... ופניהם איש אל אחיו" (כה,כ). השמחה שיש בנתינה, היא השמחה הכי גדולה. אנחנו מבקשים מה' שפע, כדי שנוכל לתת לילדים, לשכנים, לחברים, לכל מי שצריך. איך מתחילה פרשת תרומה? "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" (כה,ב). תרומה לוקחים? תרומה נותנים! אלא חסד עשה עמנו ה' יתברך, שכל מי שנותן מקבל שפע, על ידי נתינתו מתרבים נכנסיו ומתברכים. נעשה שהוא לוקח ולא נותן. כשנותנים מיד מקבלים בחזרה. מה מקבלים? שמחה, קירבת ה', נועם ה'. תרומה מרוממת, מרימה את היהודי למעלה, מעל האדמה, מעל הארציות, מרחיקה אותו מהרצון לקבל רק לעצמו.

 

כדי לבנות משכן צריך ללמוד לברוח ממחשבה רעה למחשבה טובה. זה כל רגע מלחמה מחדש, כל רגע מבחן מחדש, "לרגעים תבחננו". אתה רואה מישהו שעושה איזה דבר, ואפשר  לפרש את מעשיו שהוא התכוון לטוב, ואפשר לפרש שהוא התכוון לרע, אתה חייב לחשוב שכנראה הוא התכוון לטוב שזה בעצם לדון את חברך לכף זכות. נכשלת וחשבת שהתכוון לרע? תעשה תשובה ותהפוך את המחשבה שלך. כי אם אתה חושב רע על השני, איך תקיים את מצוות "ואהבת לרעך כמוך"?

 

אסור לך להרגיש שאתה לא סובל מישהו ולא רוצה קשר איתו. יש לך כלפיו איזה טענה? אתה לא רוצה למחול לו על זה? צריך להגיד לו. החפץ חיים אמר שמי שנמנע מלדבר עם מישהו במשך שלושה ימים בגלל שהוא כועס עליו, הוא נחשב שהוא שונא אותו והוא עובר על "לא תשנא". מישהו יכול היה אך לא רצה לעזור לך, אסור לשמור את זה בלב, בטח לא להחזיר לו באותה מטבע. צריך לוותר, לשכוח.

 

אתה רוצה משכן בלב, אתה חייב לנקות את הלב. תוותר, תסלח, אל תשמור טינה. תחשוב טוב. כמו שאתה רוצה שיהיה לעצמך טוב, ככה אתה צריך לרצות שלשני יהיה טוב.

 

הצדקה והחסיד מניעים את גלגלי העולם. איך נותנים? בנדיבות לב. נותנים ברוחב לב וה' מחזיר פי שניים. יש בשמים היכל ידוע שם מלאכים ממונים לקבל גמילות חסדים שאדם עושה בעולם הזה, וכאשר מידת הדין מקטרגת על ישראל, מיד אותם המלאכים מראים את החסד ההוא, והקב"ה מרחם על ישראל מפני שחפץ חסד הוא ואף שהם חייבים , אם הם גומלים חסד זה לזה, הוא מרחם וסולח (תומר דבורה א).

עולם חסד יבנה, איך העולם מתקיים כי אם על ידי עשיית חסד שבני אדם עושים זה עם זה. בזכות זה מחדש הקב"ה בכל יום בטובו מעשה בראשית. אסור שיעבור יום בלי שעשית איזשהו חסד עם הזולת. יום שיהודי לא עושה בו איזה טובה ליהודי, אינו נחשב ליום בחיים. אפילו טובה קטנה, כמו שאתה מכין כוס תה לשני אפילו שהוא יכול לעשות את זה בעצמו. לפעמים מציעים לך משהו ואתה באופן ספונטני משיב "לא תודה", כי אין לך עין טובה ולכן אתה מסרב לקבל את טובתו של האחר. תתגבר! תקבל ממנו את טובתו בשמחה! לזה קוראים החסד שבקבלת החסד. לפעמים זה החסד הכי גדול.

 

אדם צריך להתפלל כל יום: רבונו של עולם, אני רוצה לעבור את החיים האלה בלי לפגוע בשום בריה, אפילו מי שפגע בי, אני לא אפגע בו ולא אצער אותו, אדרבא, אסלח ואמחל לו. הצרה הכי גדולה שלנו שאנחנו לא יכולים לחייך לאנשים. שאנחנו מקפידים. האדם יודע מה האמת, הוא יודע שצריך להיות סלחן, וטוב לב, ולהאיר פנים, ולוותר, אך הוא לא יכול לזכות לאמת הזאת.

 

אנחנו כל כך אוהבים את ה', שנדמה לנו שכל הסיפור של התשובה שלנו זה אני וה'. אך אם מתחילים לפנות קצת מקום לשני, ולאהוב אותו, ולהגיד לו מילה טובה, או לפחות לחשוב עליו מחשבה טובה, אז פתאום מרגישים שאוהבים את ה' יותר.

אתה לא יודע מה עבר ועובר על השני. אל תשפוט אותו. אתה לא יודע מה יקרה איתך מחר ואיזה נסיונות אתה תצטרך לעבור. אתה לעולם לא יכול להיות בטוח שמה שאתה חושב על השני זו האמת. מנין לך לדעת? רק ה' יודע לבבות וקורא מחשבות.

הדלק של הנשמה זה מילה טובה של הערכה, של עידוד, של הכרת הטוב. מי שנמנע "מלתדלק" את הזולת מונע ממנו חיים, שמחה, כבוד. צריך להרבות במילים טובות.

 

ה' אומר לנו: אתם באמת אוהבים אותי? אז קודם כל אני רוצה מכם שתאהבו את החברים שלכם. עד שתאהבו אותי, שאני שמה למעלה בשמים, יש לך פה חבר, ופה אח, ופה בן משפחה, ופה בן זוג, ופה שכן ופה זה וזה וכולם הם אלוקות. כולם הם חלק אלוק ממעל. אז קודם כל תאהב את הילדים שלי. בוא נראה אותך בניסיונות הפשוטים. לפני שאתה מגיע למדרגות. אתה יודע שכל יהודי הוא חלק אלוק ממעל, תתחיל לאהוב אותו. לא אהבת אותו, לא הצלחת לאהוב אותו, תבקש, תתפלל, אנא ה' תעזור לי שאני ארגיש את השני, שיהיה לי תענוג להתפלל על השני, שאני אוהב את השני, שאני לא אוהב רק את עצמי. אתה רוצה השגות, אתה צריך כלי בשביל להשיג השגות. מה זה הכלים? הכלים זה הלב, אתה צריך לב, ואת זה אתה לא יכול לקבל לבד, רק עם החברים שלך.

צריך להכניס הרבה לב לחיים שלנו, הרבה אהבה, הרבה עידוד ותמיכה. ילד צריך לשמוע הרבה: אתה ילד מוצלח. לשבח אותו, אבל על דברים נכונים. ילדים תופסים מהר את הזיוף, גערות והערות זה יותר כדי לפרוק את הכעס מלבו של ההורה, זה לא באמת לחשוב על טובתו של הילד. כשיש בעיה קשה עם ילד, צריך שההורה יעשה ממש מסירות נפש, יתאמץ במיוחד, ירבה בתפילות מעומק הלב, הילד רואה ומרגיש מה שההורה עושה למענו וזה נותן לו הרגשה שהוא לא לבד, שההורים איתו, שהם לא רק מדברים, הם גם מוכנים למאמץ גדול ועצום עבורו וזה נותן לו כוח ורצון להתאמץ בעצמו. צריך הרבה לעודד, במקום להטיף מוסר שזה רק מוריד את הילד, רק מחליש אותו וזה בעצם נכון לא רק לגבי ילדים, זה אתה עם עצמך, ועם אשתך, עם חברים ועם שכנים, עם כל אחד. אתה רוצה לקרב יהודי? אתה רוצה לעודד אותו? רק ככה, רק לראות את הטוב, להגיד לו מילים טובות, ככה אתה פותח לו את הלב.

נכון, ילדים צריכים גם גבולות, שמאל דוחה וימין מקרבת, אך בעיקר את הקירוב.

 

צריך לחבר את המוח אל הלב. וידעת היום, והשיבות אל לבבך. שהמוח והלב יהיו דבר אחד. כמו שמניחים תפילין של יד שהוא נגד הלב ושל הראש כנגד המוח והמוח והלב נעשים דבר אחד.

 

צריך להכניס הרבה לב לחיים שלנו, לב זה חבור, לב זה אהבה, לב זה שמחה, לב זה משהו עליון.

רבינו אומר שמי שיש לו לב, אז אין אצלו בכלל ענין של מקום, כי אם יש לך לב, אז בכל מקום בעולם אתה מחובר. כי הלב הוא מעל המקום. לב זה התענוג הזה שאתה מחובר אל ה', שאתה אוהב את ה' ואתה יודע שגם ה' אוהב אותך. וגם כשאתה לא מצליח ואתה מרגיש רחוק מה', לפחות שיכאב לך. כשאדם מרגיש שהוא רחוק, שהוא נפרד מה', הדקירה הזו בלב על זה שהוא כל כך רחוק, זה בעצמו מקרב אותו.

 

את הלב שלכם אני רוצה, את הפנימיות, את החמימות לדבר מצוה, את השמחה של מצוה. התרגלתם לחושך, אתם כבר לא מבקשים את האור.

הקב"ה רוצה שנשתף את הלב בכל דבר שיוצא מפינו. כשמשבח את הבורא ישבח עם כל הלב, כשמבקש איזה בקשה, יבקש אותה עם כל הלב, הרי ה' נמצא איתך, הוא מקשיב לכל דבר שיוצא מפיך.

 

משנכנס אדר מרבין בשמחה. הנה מגיע חודש שלם שכל עניינו שמחה. משכן בונים רק עם שמחה. תראה את כל הטוב שיש לך וכל הזמן להודות. אתה כל כך טוב אלי אבא שאין לי מילים. וגם כשיש יסורים : אדם יכול לזכות לקירבה עצומה ונפלאה להשי"ת אם ימצא בתוך היסורים את הרחמים של ה'. דוד המלך היה מהלל ומשבח את בוראו לא רק בימים של שמחה וישועה, אלא גם בימים של צר ומצוק בעת שעברו עליו גלים ומשברים קשים, תמיד תמיד הרבה בשבחו של מקום. "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא". תמיד עיניו אל אביו שבשמים שיושיעו וגם אם אינו רואה מיד את הישועה בעינו, מייחל ומצפה כי יודע שרק ביד ה' להושיע.

כמו סיפור הבא

הסיפור על סבא אלברט

שבועיים צפופים של מריטת עצבים עברו על חגי מרציאנו, אברך כשרוני מבאר שבע, כדי לשמוע בדיוק על ממצאי הבדיקות. ארשת םניו של ד"ר יונתן מרגלית לא בישרה טובות. "חגי יקירי, אתה כבר מבין... על פי בדיקות המעבדה החוזרות ונשנות מדובר בשורה של התקפות ממאירות בשני איברים פנימיים... יש גם גרורות... אני חייב לעדכן אותך בכל הפרטים, אבל גם לחזק אותך, שהיו דברים מעולם, ויש כאלה שיצאו מזה". חגי חש שעולמו מתרסק עליו, הסחרחורת איימה לגרור אותו לעילפון, הוא נשען על כסאו וביקש כוס מים.

 

"ראה חגי" החל ד"ר מרגלית ללטפו במילים חמות, "אהיה הגון אתך. מכיון שמדובר בצורך לבצע ניתוח מקצועי ורגיש ברמה בלתי רגילה, לא כדאי לעשות זאת בישראל, אין למנתחים שלנו נסיון מספיק בכריתת האיברים הללו, ובשתילת איברים מלאכותיים חדשים במקומם. לא הייתי ממליץ לסכן אותך..." חגי ברך "שהכל נהיה בדברו", בהה בתקרה ושאל, "אז מה אתה ממליץ דוקטור? מי המנתח הטוב בעולם למקרה הרפואי שלי?"

 

ד"ר מרגלית חשב לרגע והשיב: "את הסטאז' שלי עברתי במרכז הרפואי באוהיו ארצות הברית, הכרתי שם פרופ' גוי, אציל נפש, והוא מנתח מספר אחד בעולם לתופעה הזו. שמו יוהן ואן דינץ, הוא הולנדי במקור, אך 30 שנה הוא עושה חיל כמנתח בארה"ב. "ד"ר יונתן מרגלית חיבק ארוכות את האברך הצעיר ואיחל לו מעומק הלב בריאות שלמה, בחודש האחרון נרקם קשר אמיץ וחמים בין שניהם. "תודה דוקטור, אני יהודי מאמין ברמ"ח איברי ובשס"ה גידי, ומי שנתן לי את החיים, הוא גם מי ששלח לי את המחלה הארורה, והוא גם מי שיבריא אותי, ואתה ד"ר מרגלית שליח לרפואתי, ומי יודע, אולי גם פרופ' יוהן ואן דינץ הוא השליח הנוסף. תתפלל עלי..."

 

כל עסקני הרפואה בישראל המליצו פה אחד וללא מחלוקת, המומחה העולמי למחלה הנוראה שמקננת בגופו של חגי מרציאנו הוא פרופ' יוהן ואם דינץ, הנמצא במרכז הרפואי הגדול באוהיו. לחגי כבר לא היה ספק, הוא יפקיד את עצמו בידי המנתח ההולנדי, ויהיה המחיר אשר יהיה. התיק הרפואי נשלח באימייל, והתגובה לא איחרה לבוא, באנגלית רהוטה, אך לקונית.

 

"לכבוד מר חגי מרציאנו. ד"ר ואן דינץ עיין ארוכות בממצאים, הוא בחן את הצילומים ולאחר התייעצות עם מומחים נוספים קבע כי יש לבצע כריתה של האיברים הנגועים והשתלה של שני איברים מלאכותיים. סיכויי ההצלחה 50%-50%. עלות הניתוח: מנתח – 50,000$ שירות בית החולים כולל חדר ניתוח, תרופות ושיקום 30,000$, אנו מאחלים לך רפואה שלימה וממתינים למידע נוסף".

 

משפחת מרציאנו יצאה למסע גיוס הכספים במלוא המרץ. התורם הראשון היה ד"ר מרגלית, חגי עצמו לא התבייש ועבר במשך שבועיים עם תיקו הרפואי ועם המלצת רבנים מבית כנסת אחד למשנהו. הוא התגבר על החולשה והבושה, החיים שווים להתבייש בשבילם. בסופו של יום נאספו 30,000$ בלבד. חסרים עוד 50,000$, והזמן דוחק. ד"ר מרגלית בתושייתו עדכן את בית החולים באוהיו שהסכום כבר נאסף וביקש שיקבעו עבורו תאריך מיידי לניתוח. תוך 24 שעות קיבלו תשובה באימייל: יש לנחות ביום ג' בשבוע הבא בארה"ב ולהגיע לאשפוז מיידי בבית החולים.

 

"וכסף מנלן??? שאל חגי. "נעביר להם 30,000$ בשלב ראשון", השיב דוקטור מרגלית והוסיף: "ידידי חגי, דווקא אתה הצדיק מבין שנינו, נכון? ובכן מי שדאג ל – 30,000$ הוא ידאג לשאר. עכשיו טוס לרפואה שלימה".

 

חגי מרציאנו נחת באוהיו עם אחותו הבכורה, יעל, ואושפז מיד בבית החולים. פרופ' יוהן ואן דינץ קידם את פניו במחלקה, בחיוך שופע אופטימיות. "הו אתה מישראל, כמה נחמד. אל תדאג אתה בידים טובות, ואני מקווה מאד שבתוך יומים אתה כבר תהיה בריא... אני גם מודה לך על הזכות שבחרת בי כמנתח שלך". דברי ואן דינץ.

חגי היה המום. הלבביות של הפרופ' הגוי נסכה בו כוחות עצומים והמון אופטימיות. עננה אפורה קודרת למדי העיבה על מצב רוחו – הכסף. אחותו ליטפה את ידו ולחשה לו: "חגי, אל תדאג לכסף, הגעתי לכאן עם כרטיס האשראי שלי, ועל דעת בעלי, אנחנו בתהליכי מכירת הדירה שלנו, העיקר שתהיה בריא". לבו של חגי נרעד. יעל ובעלה הם קשיי יום, שבעזרת המון הלוואות רכשו דירה קטנה באחת השכונות בבאר שבע, וגידלו בה את ששת ילדיהם. "לא הייתם צריכים למשכן את חייכם בשבילי", לחש חגי לאחותו... "יש לכם שישה ילדים לגדל". "אתה בן תורה". ענתה יעל, "אנחנו רוצים אותך חי ובריא. בעלי אמר שאתה אברך מוסר נפש על תלמודך, ושהוא מוכן לרעוב, העיקר שתהיה בריא, בעלי אמר לי שבזכות המצווה הזו, כל ילדינו יהיו צדיקים ותלמידי חכמים...". ואז הגיעה אחות חדר הניתוח והכניסה את חגי לניתוח הגורלי.

 

אחרי שש שעות נפתחה הדלת, יעל היתה תשושה מקריאת תהילים ותחינות. פרופ' ואן דינץ יצא לקראתה ודיווח בקולו המלטף "או-קי הכל בסדר. הוא עובר להתאוששות. עפ"י נסיוני השיקום יהיה מהיר. מחר בצהרים הוא יחזור להכרה, שעתיים אחר כך ניפגש לישחת סיכום. חשוב שתדעי, הממצאים היו אמנם חמורים, אך בפועל המצב היה טוב יותר... הוא יחיה ויאריך ימים"... דמעות של אושר שטפו את יעל.

 

למחרת בצהרים חגי כבר היה פקוח עינים מזה שעתיים. הוא ואחותו המתינו בקוצר רוח לבואו של הפרופסור. בשעה שלוש בדיוק פתח פרופ' ואן דינץ את הדלת והתיישב. הוא פתח את התיק הגיימס בנוד שלו ושלף משם... אלבום תמונות ישן ומרוט. "תראו מיסטר חגי והגברת יעל, אני הולך להראות לכם עכשיו כמה תמונות". בתמונה הראשונה הם הבחינו היטב בפניו של הפרופ', צעיר לפחות ב 35 שנה, כשמאחוריו ברקע קרונות רכבת. "נכון, זה אני, בן 22, אוחז בידי תיק אישי, ובתוכו תעודות על השכלתי הפורמאלית בהולנד ועל שנתיים ראשונות של לימוד רפואה באוניברסיטת אמסטרדם. מאחורי תחנת הרכבת בניו יורק. חצי שעה לפני הצילום נכנסתי לבנק המרכזי ופדיתי צ'ק שנתן לי אבא שלי ע"ס 65,000$. אלו היו כל חסכונותיו של אבא. כסף זה צריך  היה לשמש אותי למימון הלימודים בארה"ב וכן למימון מגורי וכלכלתי במשך השנים הבאות, עד לקבלת תואר הדוקטור. הייתי אמור להפקיד חלק ממנו בבנק באהיו ואת השאר לשלשל לקופת האוניברטיסה. אל תשאלו איך ולמה, אבל שעה אחרי הצילום ירדתי מן הרכבת, כמו הלום קרב. התיק כבר לא היה בידי, וחלומותי נטרפו. עכשיו אני בארה"ב. בלי כסף, בלי עתיד, ואין לי מי לפנות". וכאן שלף פרופ' ואם דינץ תמונה נוספת, והפעם הוא מחובק עם יהודי נמוך קומה ועטור זקן קצוץ, על רקע תחנת משטרה.

 

"סבא אלברט!!!" צעקו חגי ויעל. "מה עושה אתך סבא אלברט זכרונו לברכה...". "אכן, כן, סבא שלכם אלברט מרציאנו הבחין בתיק הנטוש שברכבת ולפני ששודדי רובע הארלם השתלטו עליו, תוך שהוא חוטף כמה חבטות, הוא הצמיד אותו לגופו והעביר אותו לתחנת המשטרה הדרומית בניו יורק והמתין שם חמש שעות, עד שהגעתי לשם, מיואש וחסר תקוה. התחננתי לפיו שיקח כמה אלפי דולרים כאות הוקרה, כמתנה, כצדקה, אבל אלברט סירב. אנחנו יהודים שעושים מצוות לא בשביל לקבל שכר, הוא אמר לי. אני שמח שטוב לך, ותוכל להיות רופא. ואז לפני שנפרדנו הוא אמר לי – יוהן, אם פעם תהיה דוקטור חשוב וגדול, ויגיע אליך יהודי חסר כל שיזדקק לחסדיך, תיזכר בי, ותגמול אתו חסד, והיה זה שכרי...

 

המקרה הזה מתועד אצלי ורשום כאן. אני מתעד כל חוויה בחיי, תאמינו או לא, חגי ויעל, ניתחתי  כבר מאות יהודים בקריירה שלי ועשיתי הנחות גדולות, גם כשלא ביקשו ממני . ולפני חודש, כשראיתי באימייל את השם חגי מרציאנו נדלקה אצלי נורה מהבהבת... אולי מדובר בקרוב משפחה של אלברט... ערכתי בדיקה טלפונית עם ישראל ולשמחתי לא טעיתי". הפרופסור שלף מכיסו את כרטיס הויזה של יעל ולחש באוזנו של חגי "יקירי, סבא שלך, אלברט מרציאנו זכרונו לברכה, כבר שילם על הניתוח. תודה ושתהיה לי בריא". (מתוך סידרת ספריו של הרב יעקב (קובי) לוי).

 

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי ללמוד להוריד את הראש. לא לענות, לא להתווכח, לא לכעוס, גם לא להיפגע. אפילו אם  דברו אלי לא יפה, אפילו אם התייחסו אלי בחוסר כבוד, במיוחד מי שעשיתי לו הרבה טובות ואיך זה שהוא ככה מחזיר לי?! מה, אין לו הכרת הטוב?!

 

זה כזה תענוג כשלומדים להוריד את הראש ולהבליג, לא לכעוס, לא לשנוא, לא לצעוק על השני, לא לאיים, לא לעשות ברוגז, לא לשמור טינה.

אבל התענוג הוא יותר גדול כשאני מלמד כף זכות. כמו זה שצעק עלי במעלית שלא לדבר בפלפון כי זה פי שבע קרינה, ולא הבנתי מאיפה זה נפל עלי ושתקתי, ואחרי כמה דקות הצלחתי אפילו ללמד זכות.

 

תעזור לי אבא עם הכף זכות כי אני אף פעם לא יודע מה עבר השני רגע לפני המקרה ומה בכלל הוא עובר בחיים, ואיך אני יכול לשפוט אדם לפי רגע בודד?

תעזור לי לחשוב טוב על כל המקרים האלה שקורים לנו יום יום, עשרות פעמים ביום. תמיד ללמד זכות, תמיד לחשוב ההיפך ממה שאני רגיל לחשוב, תמיד לחשוב חיובי.

 

והכי חשוב אבא שבשמים, תעזור לי סוף סוף להבין ולזכור שזה לא השני עשה לי, ולא השלישי, ולא אף אחד, זה הכל אתה עושה לי אבא. והכל מהרחמנות שלך, מהאהבה שלך.

רבונו של עולם, תעזור לי ללמוד להוריד את הראש.

 

שבת שלום

הרב, מנחם אזולאי

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה