chiddush logo

פרשת השבוע מקץ

נכתב על ידי אלון, 3/12/2018

 "ויהי מקץ שנתיים ימים..." (מא, א)


ע"י הסתכלות על נר חנוכה זוכה אדם לתקן את כל מה שפגם בימי חייו בהסתכלויות רעות" (המגיד הקדוש מקוז'ניץ)

האור של חנוכה

השורש של כל הרע בעולם זה כפיות טובה. אנחנו שוכחים את כל הטובות, ניסים ונפלאות שהקב"ה עושה איתנו רגע רגע. יהודי עד לאלפי אלפים חסדים והארות פנים שנעשים עמו במשך שנים אבל מה, הוא שוכח, לא שם לב, כאילו הכל מובן מאליו , מגיע לו.

 

נדיר למצוא אנשים שאומרים ברכות השחר מתוך רגש אמיתי של הכרת הטוב.

רק כשיש חסרון והוא מתמלא, אנחנו יודעים להודות מעומק הלב. אבל אם לכתתחילה אין חסרון, לא צריך להודות? צריך יותר להודות!

יהודי צריך ללכת כל הזמן עם תחושה שהוא לא אומר מספיק  תודה. כי באמת אין גבול לכמה שצריך להודות לה'.

 

וכמו שכפיות טובה  זה שורש  הרע, הכרת הטוב זה שורש הטוב. אם נלמד להודות אחד לשני, נוכל ללמוד להודות גם לה', מפה זה מתחיל. מבין אדם לחברו. וקודם כל בתוך הבית. כשיודעים להודות אחד לשני בבית, שכינה בבית. כשילד אומר תודה בלי שמזכירים לו, זה סימן שהוא ילד שהצליחו בחינוך שלו.

המציאות של האשה שהיא חיה בשביל בעלה וילדיה, אז איך אפשר לא להגיד בלי סוף תודה!

 

יש לנו נטיה טבעית כנראה, להתרכז במה שחסר. תלמד לראות מה יש. לא מה חסר. חצי כוס זה לא 50% כוס מלאה, זה 100% חצי כוס.

כשאדם לומד להודות, זה ימשיך לו שפע הרבה יותר מכל הבקשות.

 

ה' ברא את הבריאה המופלאה הזו כדי שנרים הכל למעלה ע"י שנתפעל ונגיד תודה. אבל אנחנו רוב הזמן בוכים ואז בעצם הבריאה לא מגיעה ליעודה.

 

האור של חנוכה זה אור התודה וההודאה. צריך ללכת כל ימי החנוכה, כל רגע ורגע עם תודה והודאה. להודות לה' על כל מה שהולך לנו ועל כל מה שלא הולך לנו. על כל  הניסים והנפלאות וההצלחות ועל כל הירידות והקשיים והבעיות. כשאדם כל היום מודה ומהלל לה' יתברך אז מאיר לו אור החנוכה באמת והוא ממשיך את האור הזה לכל השנה כולה. בכל מה שעובר עליו הוא רואה  רק טוב, וגם כשהוא לא מבין בשכל את הטובה שיש בקשיים שעוברים עליו – הוא מאמין.

 

כי ההודאה זו שלמות האמונה. אם אדם יודע שכל מה שקורה לו בחיים זה הכל סיבובים שמסבב ה' יתברך כדי שיזכור אותו, שירים את הראש אליו, שיתקרב אליו, אם הוא מבין שכל מה שקורה לו זה לזכך לתקן לרפא אותו, אם הוא מבין שזאת המטרה היחידה של היסורים שעוברים עליו, אז הכל הופך להיות הרבה יותר קל. אז חייו טובים ונעימים כי כל מה שעובר עליו הוא יודע שהכל מושגח בהשגחה נפלאה ואז הוא לא מתיירא משם דבר שבעולם. אבל אם מביטים על כל מה שקורה כאילו אין פה השגחה ח"ו, אז זה באמת יכול לייאש ולשבור.

 

תזכור שיש בורא לעולם, והוא מנהיג פה את הכל, והוא יודע בדיוק מה אתה צריך לעבור בשביל לקרב אותך אליו. תאמין שה' יודע מה הוא עושה עם כל אחד ואחד, הוא עושה איתך את הטוב ביותר. "אמונה ובטחון, היינו מנוחת נפש הבוטח, היודע בכל לבו כי הכל מנוהל בידי ה' יתברך, וממילא הכל לטובתו בכל עת, והוא בידיו של בורא כל העולמים. היינו, לאוו דוקא שבוטח שהעניין יסתדר כרצונו ויקרה כך וכך, אלא בוטח בו יתברך שמה שעשה ויעשה הוא הטוב ביותר בשבילו, ועל כן הוא רגוע (חובות הלבבות)

 

לעולם שבת חנוכה תהיה פרשת מקץ. יוסף הצדיק עובר כאלה נסיונות קשים והוא ממשיך להודות. 12 שנים בבית האסורים והוא לא מפסיק לפזז ולרקוד. לכן הוא נקרא איש מצליח, מצליח לשמח את נפשו בתנאים של בור האסורים ולא מאבד את האמונה. לא חשוב מה עובר עליו, הוא תמיד שמח, הוא תמיד מודה. מה שה' רוצה שיעשה איתי , אני לא מבין כלום. מה שה' ירצה הוא יתן לי, מה שה' לא ירצה הוא לא יתן לי, אני לא הולך בכוח, אני עושה הכל בביטול, בהכנעה, אם ה' רוצה שככה אני אעבוד אותו, בנסיון הזה, בחסרון הזה, בקושי הזה, הכל ממש הפוך ממה שאני רוצה שיהיה, אם ככה ה' רוצה אז אני מתבטל, אני לא נופל לעצבות, אני לא נופל לכעס, אני מקבל את ההשגחה של ה', אני מקבל הכל באהבה ולא מפסיק להודות. זה האור של יוסף הצדיק וזה גם האור של חנוכה.

 

יהודי צריך לחיות את  האמת. והאמת היא שהכל זה חסד, הכל זה רחמים של ה'. השם לא חייב לאף אחד כלום. זה רחמים שאני נושם. זה רחמים שאני חי. זה חסד שהתפללתי. זה חסד שלמדתי, עשיתי מצווה זה חסד, על הכל אני צריך להגיד תודה.

 

חנוכה זה לא חג שמצווים עליו מן התורה. חנוכה ופורים הם חגים שחכמים תקנו, זה דברי סופרים. אז איך זה שדווקא כאן יש את האור הכי גדול? כי לא נצטווינו ואנחנו בכל זאת חוגגים. חביבים דברי סופרים. יש להם בחינה מיוחדת של חביבות. כמו יל שנותן לאבא איזה דבר קטן משל עצמו, משהו שהוא הכין לו, הילד בא ונותן לו איזה מתנה משלו, אז האבא כזה מתרגש, אפילו שזה דבר קטן ופשוט שבעצם האבא לא צריך אותו. אבל יש לו מזה כזה תענוג, מהבן שלו, הוא כל כך מתפאר בו.

 

המלאכים, שהתנגדו לבריאת האדם, לא הבינו את האהבה שיש לקב"ה לעם ישראל, מה אתה הולך לברוא את האדם? הוא מלא שקרים, הוא מלא קטטות ומריבות, אף אחד לא יכול לסבול את השני, כמה אנשים עוברים דירות כי לא יכולים לסבול את השכנים, בקושי בני זוג יכולים לסבול אחד את השני, אנשים בקושי יכולים לסבול את עצמם, אז בשביל מה לברוא אותו, את האדם? הם לא הבינו המלאכים את הבחינה של חביבים דברי סופרים. הם לא הבינו איך האבא נהנה ממה שהבן עושה לו אפילו שהוא לא מוכרח. כי חנוכה זה לא כתוב בתורה. חנוכה זה כי אנחנו אוהבים אותך אבא.

 

הקב"ה מתפאר בנו. כל אחד הוא שליחות קודש יחידה ומיוחדת, כל אחד הוא השתלשלות מיוחדת מהקב"ה בעצמו. אין עוד מישהו שעובר בדיוק את הנסיונות שלך, אין עוד מישהו עם אותו צו אלוקי שאיתו הוא נשלח לעולם, כל אחד הוא יחיד ומיוחד.

 

וכשיש יצר הרע בעולם, אז יש לה' במה להתפאר, אז כל נקודה קטנה של יהודי, שהוא מתגבר על היצר הרע, ה' מתפאר בנקודה הזו. כל התגברות על כל נקודה של חיצוניות, שזה תרבות יון, שזה יופי וכוח וחוכמה, שזה להיראות ולהתלבט, כל התגברות כזו של הודי זה ההתפארות של ה'.

 

חנוכה זה אור  ואור זה שמחה. אדם שמח  במצווה, זה מראה שהוא עושה אותה מאהבה, עושה אותה עם כל הלב. יהודי השמח ביהדותו הוא הבריה המאושרת ביותר עלי אדמות. הוא כבר לא צריך את התאוות, יש לו חיות אמיתית! חיות מהשם! שמחה מהשם!

 

אם רוצים להציל את עצמנו, אם רוצים להציל את ילדינו, חייבים לעבוד את ה' מתוך הלל והודאה, שירות  ותשבחות. לשמוח עם כל מצווה שזוכים לעשות. להגיד אשרינו לא רק כך וכך פעמים ביום בתפילות אלא כל היום ללכת עם "אשרינו , מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו", אשרינו שזכינו להיות יהודים. כשהילדים רואים את ההורים שלהם שמחים, אומרים כל הזמן תודה, הם מבינים שיהדות זה אור ויהדות זה שמחה, הם לא יתקלקלו, בבוא זמנם כזה בית בדיוק הם ירצו לבנות. אבל אם הם רואים שההורים לא שמחים, שהם לא מתלוננים, שהם חיים בתחושת מסכנות, שהבית עצוב, אז הם יחפשו את השמחה שלהם אצל החברים בחוץ, הם יחפשו דברים אחרים, הם לא יהיו מוגנים מהרוחות המסוכנות שמנשבות ברחובות.

 

חנוכה לשון חינוך. יהודי לשון הודיה. צריך לחנך אותנו להודות על כל דבר, אין דבר שהוא כביכול מובן מאליו שאולי לא צריך להודות עליו. על הכל צריך להודות. הכל זה ניסים של השם, רחמים של השם. בחנוכה ראוי לעמוד אל מול הנרות ולהגיד להקב"ה תודה רבה על ניסיך, נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב בוקר וצהריים, על כל הטוב והחסד שאתה ברחמיך עושה עמנו. ואנחנו לפעמים כ"כ כפויי טובה. כמו בסיפור הבא:

היורשים והנגב

אז ככה. בשכונה שאני מתגורר בה , חיו זוג יהודים ניצולי שואה, שהלכו  לעולמם לפני כשני עשורים. ר' שמחה ריננבלום ורעייתו הצדקנית נחמה, עליהם השלום. באמת זוג צדיקים, שבגיל מאוחר יחסית פתחו דף חדש וניסו לבנות בית יהודי על חורבות ההוא, שחרב באירופה. בשנות השישים המוקדמות של המאה הקודמת נולדו להם, שנה אחרי  שנה, שני בנים בריאים, מתוקים, והדמעות בברית המילה אני זוכר נשפכו כמים. מי שהכיר את  הריינבלומים וידע מאין הם באו, הבחין בחוש, שההשגחה העליונה מאירה אליהם פנים. ובמקום להיוותר עריריים, הנה יש להם שם ושארית בארץ, הודו להשם. לבכור קראו מרדכי, המכונה מוטל, ולאחיו הקטן ממנו בשנה קראו פנחס, המוכנה פיני'ה. עד היום דמויותיהם הקטנות מרצדות לנגד עיניי, כילדים בני שבע שמונה, מתרוצצים בין ארונות ומדפי הסופרמרקט השכונתי של הוריהם. עולים, יורדים, מטפסים, זוחלים, עושים הרבה רעש, ומוסיפים חן מיוחד לחוויית הקניה במקום. לגדל ילדים באמריקה לפני ארבעים חמישים שנה לא היה משחק ילדים. מוט'ל ופיני'ה , אומנם נשלחו לתלמוד תורה, אבל איפה תלמוד? ואיפה תורה?  הראש שלהם חיפש לדעת ולחקור מה קורה בחוץ. כשהם היו כבני עשרים, כבר היו ההורים קשישים למדי וגם חולניים. פיני'ה נתבקש לעזור בחנות, והוא הסכים. מוטל פנה ללימודים והצלחותיו כחוקר רפואי החלו להרשם ברקורד שלו. כן, גם החנות של פיני'ה שיגשגה, אבל מטבע הדברים כשבן אחד ביו - יורק והשני בלוס אנג'לס, הקשרים רופפים משהו. כל אחד מהם הקים משפחה, והפגישות היו אחת או שתיים בשנה, בעיקר בחגים. הזוג ריינבלום הלכו לעולמם שנה אחר שנה, ושני הקינדערלך אמרו "קדיש". אבל מה אני אגיד לך, נעבעך, הם כבר לא היו דתיים, והשיניים שלהם חישבו להישבר מהמילים המסובכות. אבל אתה יודע מה, בוא נניח ל "קדיש", כי מכאן ואילך פורץ בין פיני'ה למוטל ריב ענק ומטלטל, החובק את היבשת כולה. מה מתברר? שמחה שלנו, שלא היה אלא בעל מכולת משגשגת, נתגלה לאחר מותו כגאון פיננסי. הוא רכש קרקעות קטנות לבנייה ועוד כמה חנויות, ועל פי האומדנים הראשוניים, בשקט בשקט, נאמד הונו של ר' שמחה מנוחתו עדן בכמה עשרות מליוני דולרים, בעיקר בנכסים. אלא שפיני'ה, שישב בעיקר במכולת, היה ער לפעילות העיסקית של אביו ובעודו על ערש דווי, דאג לשריין לעצמו חלק מן הנכסים מתחת לאפו של אחיו, החוקר הרפואי. כשבאו לחלק את הירושה, הריח מוטל שגנבו לו כמה מיליונים מתחת לשטיח, ומיד גייס לעצמו עורכי דין. ואז החלו חקירות, משפטים, ומה לא? מלחמת עולם משפחתית שנמשכה עשרים שנה, מפלים של שניאה קינאה ותחרות, שלא לדבר על בני הדודים שאין שום קשר ביניהם, ומשום כך גם ימי היארצייט של הוריהם האומללים עברו מעל לראשיהם. עצוב, ממש עצוב.

פרק ב

ובו יסופר על פייסי הגנב הוא פייסי קלמנוביץ, ילד פרא, בן לאלמנה צעירה שעסקה במרדפים אחריו, אך ללא שום תועלת. שמו יצא לפניו כאלוף הסחבנים המהוקצעים. הבלשים בניו יורק הזיעו בכמויות כדי ללכוד אותו, אבל פייסי צחק עליהם. לפני כשנתיים החליט פייסי הגנב לחדור לבית הכנסת שלנו, מתוך הנחה שיוכל להניח ידיו על ספרי התורה שברשותנו. אל תשאל אותי איך כמה ולמה, הוא הצליח לנתק את מערכת האזעקה המרכזית, לשתק את המצלמות פתח את דלת ארון הקודש ושלף משם שני ספרי תורה, הכי מהודרים. מוזס נתנזון הגבאי כמעט התעלף בבוקר כשראה את החורבן. אחרי שנה,

מקבל הגבאי נתנזון טלפון בשעת בוקר מוקדמת. "אדון נתנזון, האם גנבו לך שני ספרי תורה?" הלה משיב: "נכון", והאיש מעבר לקו אומר לו: "מצאתי אותם מושלכים במחסן של בנין המצוי בבנייה".

שעתיים אחר כך הגבאי נתנזון המתין בפתח בית הכנסת. גבר גבה קומה ירד ממונית, אוחז בידיו את שני הספרים ומטמין אותם בארון הקודש הפתוח. נתנזון הגבאי נישק את משיב האבדה והודה לו. לפני שנפרדו, שאל משיב האבדה את נתנזון בדבר זהותו של בעל הספר עם גלימת הקטיפה הצהובה והרקומה בחוטי כסף. "זה הספר של ר' שמחה ריינבלום ז"ל. שנה אחרי שהוא פתח את המכולת הוא הכניס ספר תורה לבית הכנסת", עדכן נתנזון את האיש. "יש לו בנים, הלוא כן?" שאל משיב האבידה. "כן", השיב נתנזון וסיפר כמשיח לפי תומו על שני האחים מוטל ופיניה, היורשים. "אין  ביניהם הרבה קשר, והם אף פעם לא התעניינו בספר התורה של אביהם... אם אינני טועה, דומני שאין להם מושג על הימצאו של הספר אצלנו. כמעט שלושים שנה לא שמענו ולא ראינו אותם", סיכם נתנזון.

פרק ג

יום אחד חוזר החוקר הדגול, מוטל ריינבלום מיום עבודתו, מחנה את רכבו מול הוילה, וצועד במדרכה לכיוון הדלת. מתוך תיבת הדואר מציצה מעטפה ירקרקת. מוטל פותח אותה שולף דף צהבהב מקופל, שבתוכו חמישה שטרות של מאה דולר. "שלום לך מר מרדכי ריינבלום", כתוב בדף הצהוב. "אתה בוודאי מתפלא מי שלח לך חמש מאות דולר. אז ברשותך אספר לך. גדלתי בשכונת ילדותך, לפני ארבעים שנה. הנני קטן ממך ומאחיך בכמה שנים. אני זוכר אתכם משתובבים בחנות של הוריכם, עם כיפות על הראש ופיאות מאחורי האוזניים. קינאתי בכם. למה? כי היה לכם אבא, היתה לכם אמא, והיה לכם כסף. אני גדלתי יתום, עם אמא מרירה ועניה שבקושי פירנסה. לצערי, שלחתי ידי במלאכת הגניבה. שדה האימונים הראשון שלי היתה החנות של הוריכם. מה לא גנבתי מהם? הכל! החל מדגים מלוחים, גבינות קשות, קופסאות שימורים וכלה בממתקים. כשהייתי בן עשר, בוקר אחד אמא שלכם תפסה אותי מכניס לכיסים סוכריות ושוקולד היא אחזה בי חזק וקראה לר' שמחה. היא סיפרה לו על הגניבה, אבא שלכם ביקש שהיא תניח לי. הוא הרים אותי בשתי ידיו החסונות וצעד לעבר ירכתי החנות. הייתי בטוח שהוא יכה אותי עד זוב דם, וצעקתי "עזוב אותי". ר' שמחה הושיב אותי על גבי סולם נמוך, ליטף את שערותיי ולחיי וחייך בעדינות. "אני לא כועס עליך ילד", הוא אמר לי, "אתה בוודאי רעב... כשהייתי צעיר גם אני סבלתי מרעב, וגנבתי קליפות של תפוחי אדמה כדי לאכול. אני לא אעניש אותך, אני גם לא אספר להוריך". ר' שמחה הצמיד את פניו לפני ונשק על מצחי " מה שמך?" הוא שאל. "פייסי,, השבתי, אין לי אבא, אבל אל תגלה לאמא שלי...".

לא אגלה", הבטיח אביך, והוסיף: "פייסי יקירי, אם תרצה אז אני מוכן להיות אבא שלך, וכל מה שחסר לך תקבל ממני. למה לך לגנוב?" רק תגיד לי: "  'שמחה, אני רוצה לחם גבינה או שוקולד'. ותקבל. אתה ילד יהודי קדוש. אתה צריך לדעת שאסור לגנוב, מי שגונב לבסוף נענש. יש בורא לעולם, שרואה אותו וממתין לו. אם יחזור בתשובה מוטב, ואם לאו, ייענש". אבא שלכם שיחרר אותי והשאיר לי את הממתקים בכיסים. במשך חצי שנה פקדתי את החנות שלכם פעמיים או שלוש בשבוע, ויצאתי משם עמוס קניות. "רק אל תגנוב", לחש לי ר' שמחה. אחר כך אמא שלי עברה להתגורר בקונטיקט, וזכרונו של שמחה ריינבלום נמוג מזכרוני. החיים לא הטיבו עמי, ניסיתי להקים משפחה, אך מהר מאד העסק התפרק. אני בודד רוב שנות חיי. מעשה הגניבה האחרון שלי היה פריצה לבית הכנסת בניו יורק, גנבתי משם שני ספרי תורה. כשהגעתי הביתה עם השלל, חשתי חולה. הזמנתי אמבולנס והובהלתי לחדר מיון. "אי ספיקת כליות", איבחן הפרופסור. ומאז אני יוצא ובא מבית החולים לחדר מיון, לדיאליזיה ממתין להשתלת כליה. לפני מספר ימים הבטתי  באחר מספרי התורה שגנבתי, ולראשונה קראתי בעיון מה רקום על מעטפת הקטיפה ,לעילוי נשמת הילדים שניספו בשואה הי"ד. תרומת שמחה ונחמה ריינבלום.

"השם הזה ניצנץ לי וחזר וניצנץ. מאיפה אני זוכר יהודי בשם שמחה ריינבלום.עצמתי את עיינו ונזכרתי. ראיתי את עצמי יושב על גבי סולם הנמוך, מולי ר' שמחה עדין הנפש לוחש לי: 'אם תרצה, אני מוכן להיות אבא שלך... אל תגנוב, ילד. מי שגונב, לבסוף נענש. יש בורא לעולם'. בכיתי לילה שלם ודמעותיי הרטיבו את גלימת הקטיפה של הספר תורה. סליחה, ר' שמחה, סלח לי. אתה נתת לי תמיד בעין יפה, ליטפת אותי, חייכת אלי, אפילו רצית להיות אבא שלי, ואני בגדתי בך. הנה עכשיו אני מבין מדוע קיבלתי עונש, אתה הזהרת אותי'. הרגשתי לפתע שהלב שלי מתמלא אמונה ויראת שמים! כאילו האלוקים מדבר אלי ואומר לי: 'פייסי, עד כאן. מעכשיו תהיה ילד טוב. אדון מרדכי ריינבלום הנכבד, מצ"ב סך חמש מאות דולר. זה סכום הגניבות שאני מעריך שגנבתי מהוריך, ואני מעביר אותם אליך כיורש. אני עסוק עכשיו בהשבת שאר הגזילות... השם יעזור. אשריכם שזכיתם להורים כה טובים, שחינכו וגידלו אתכם בדרך טובה, חבל שלא הייתי חכם להיכנס למשפחה שלכם ולהציל את חיי... מצורף כאן הטלפון שלי. אשמח לקבל מכם את שמות ההורים של הוריכם, המחווה היחיד שאני יכול לעשות למענם, הוא לתרום סכום כסף נאה, לא מגניבות, כדי שילמדו תורה לעילוי נשמתם ובכך אנציח את זכרם הטוב. פייסי.

ובכן, יושב לו מרדכי ריינבלום וחושב, יש בעולם בנאדם שמקנא בי שיש לי אבא כזה צדיק ונפלא, שהאיר פניו ליתום. אבא שעשה המון צדקות בסתר, שתרם ספר תורה. אבא, שיש יהודי שרוצה להנציח אותו. שרוצה לתרום כסף ללימוד תורה לעילוי נשמת אבא. יושב לו מוטל הבן ומגלה לעצמו ולבושתו, שכבר שנים רבות נעלם ממנו תאריך היארצייט והקדיש, והוא אף פעם לא תרם פרוטה שחוקה לעילוי נשמת הוריו... ובמה הוא עסוק? בקטטות משפטיות עם אחיו, עצמו ובשרו, על מה? על כסף ונדל"ן של חסר לו, ושלא יקח עמו לקבר. "ואיפה צורת היהודי שלי?" יבב מוטל, "איזה בן עלוב ונבזה אני" לחש לעצמו. הוא חייג את מספר הפלאפון של אחיו פיני'ה. מחוץ למפגשים מנוכרים בבתי משפט הם לא נהילו שיחה של אחים בשר ודם. "פיניה, מדבר מוטל. מה שלומך?" שתיקה מופתעת. "ברוך השם, מוטל יש חדש?" "הרגע קיבלתי מכתב". "מפייסי הגנב?" "איך ידעת?" "הרגע סיימתי לקרוא אותו. גנב רוצה להנציח את נשמות הורינו, ואנחנו היורשים בועטים איש ברעהו... ושכחנו את אבא ואמא. סליחה, אחי היקר... בוא נתפייס". קריאות של בכי שטוף דמע וסליחות של פיוס הועפו באוויר, משני קצות הקו. (מתוך סדרת ספריו של הרב יעקב קובי לוי).

 

 


תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי לראות את הניסים והנפלאות שאתה עושה עמי רגע רגע ולהגיד לך תודה.

אני חי בתחושה מתמדת שאני כפוי טובה, שאני לא אומר מספיק תודה, אבא שבשמים משפיע עלי כל כך הרבה טוב ואני בקושי נזכר לעצור לפעמים ולהגיד תודה אבא.

 

גם כשאני רואה אחרים שהחיים שלהם כל כך קשים והם נאבקים על כל דבר שאצלי הוא מובן מאליו, גם אם אני מרגיש איך שפר עלי גורלי אני לא עוצר  לרגע כדי להרים את הראש ולהגיד תודה אבא, אתה כל כך טוב אלי.

 

גם כשזוכים לישועה שחיכינו לה הרבה זמן, כשמתבשרים בשורה טובה, כשמשהו שכל כך דאגנו בגללו עבר בשלום, גם אז אני לא מספיק מודה. אני מאושר, אני נושם לרווחה, אני אומר ה' רחמן, אני בודאי מקשר את מה שקרה – אליך אבא שבשמים, אך לא עוצר את העולם ואומר מזמור לתודה פעם אחר פעם כמו שראוי לעשות, כמו שאני שומע שאחרים עושים.

 

גם כשאני שומע מילה טובה, על עזרה שעזרתי למישהו, על העלון הזה שאתה מזכה אותנו להפיץ כבר 12 שנה, אני אומר אומנם ברוך השם כדי להראות שהכל זה אתה אבא, אך בתוך תוכי אני מתנפח, אני לא באמת מרגיש שכל מה שאני זוכה  לו זה מתנת שמים, כמו שאני שומע לפעמים אחרים אומרים ואני  מאמין להם שבאמת ככה הם מרגישים.

 

רבונו של עולם, מתי אני אזכה להפנים, לזכור, לחיות את האמת הזו שכל מה שיש לי, שכל מה שאני זוכה לו, זה הכל מתנות ממך אבא. מתי אני אזכה להודות על כל חפץ שאני משתמש בו, מתוך הכרת הטוב למי שברא עבורנו כל כך הרבה דברים שמשמחים אותנו ומקילים על חיינו.

מתי אני אזכה קצת להתקרב למציאות הזו של צדיקים שממלמלים תודה על כל נשימה, על כל צעד.

רבונו של עולם, כזה שפע שיורד מן השמים, כל כך הרבה מתנות, כזאת בריאה נפלאה שבראת עבורנו וכל כך מעט תודה?

 

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
lawguide
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע