פרשת השבוע - בא

נכתב על ידי אלון, 6/1/2019

 "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקי הָעִבְרִים עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי"

(שמות י, ג)

 

לפרעה נאמר: "עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי", וכתב רבינו בחיי: "מה הקב"ה דורש מן האדם - הוא ההכנעה... לפיכך הכניעו הקב"ה והשפילו... שהרי ההכנעה וההשפלה עונש גאווה, שנאמר: 'לִפְנֵי שֶׁבֶר – גָּאוֹן'. כן פרעה הרשע מאן להיכנע בגאוותו וגאונו, ועל כן אבד בסופו".

אמר שלמה המלך (משלי טז, יח): "לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן גֹּבַהּ רוּחַ" - הגָּאוֹן/גאווה מביא לשבר, תחושת הגאווה גוררת אחריה נפילה והתדרדרות. כתב רלב"ג: "הנה הגאווה והגאון וגובה הרוח הוא סיבה של השבר ושל הכישלון, וזה מבואר מאוד מעניין המידה הזאת".

זחיחות הדעת והשאננות הן "המתכון" המוצלח ביותר לכישלון. כשאדם או ציבור בטוח בעצמו יתר על המידה, הוא איננו שם לב לבעיות, לאתגרים ולאויבים הצרים עליו. הוא לא מתאמץ ומשתדל מספיק, הוא לא בוחן את עצמו שוב ושוב, הוא לא מנסה להתקדם ולהשתפר. התוצאה מכך היא - שבר.

ויותר מכך, המעמד של "הגָּאוֹן" גורם לאדם לעמוד על מצב לא אמיתי. חייו נשענים על דמיונות ותחושות מופרזות על עצמו. ולמעשה - אין להם אחיזה. במקודם או במאוחר - הכל "יתפוצץ". אין עתיד לחיים שבונים את עצמם על דברים דמיוניים ולא אמיתיים, גם אם הם עטופים בחוזק ושררה. גם תופעות שנראות מרשימות וחזקות, אם אין בהן יסוד אמיתי - הן תחלופנה ולא יישאר מהן הרבה. הגאווה היתירה היא מצב שבו האדם יוצר לעצמו מעמד "בלי כיסוי", חסר בסיס אמיתי, ולבסוף האמת תנצח והמציאות תוכיח את עצמה, והשֶׁבֶר יגיע.

בנוסף, הגאווה לא נותנת מקום לכוחות נוספים לבוא לידי ביטוי. המצב של גאוות יתר גורם להצטמצמות האדם עצמו, במה שהוא חושב ומייצג, ותו לא. אין כאן התחדשות, אין כאן הקשבה, ואין כאן אפשרות לעוד מחשבות ורצונות להתגלות. כל כח ה"ממצה את עצמו", היא עצמה סיומו - ובכך סיים את תפקידו. עמדה זו היא עצמה גורמת לשבר ולכיליון.

חכמינו ז"ל במסכת מגילה (טו, ב) דנים בתוכניתה של אסתר המלכה, מדוע פעם ועוד פעם מזמינה את המן למשתה עם המלך אחשוורוש ונותנת לו כבוד מדומה והרגשת חשיבות: "מה ראתה אסתר שזימנה את המן". אחת התשובות המובאות בגמרא היא "רבה אמר: לפני שבר - גאון". לפני שישבר וייפול רשע זה - צריך, כביכול, להביא אותו אל תחושת ה"גאון".

וממידה רעה נלמד על המידה הטובה. הענווה היא המקיימת, היא המחדשת, היא הנותנת המשך קיום ותמידיות. על הענווה אמר שלמה המלך (משלי יח, יב): "וְלִפְנֵי כָבוֹד - עֲנָוָה". ככל שהאדם מעמיד את עצמו במקומו הנכון, והוא יודע מה יש בו ומה אין בו, ושהוא רק חלק ממהלך שלם - עמדה כזו של ענווה מביאה כנות, שאיפה להתקדמות ונתינת מקום לכוחות חדשים להתגלות.

 

הרב עקיבא קשתיאל, מתוך האתר: "בני דוד" - http://www.bneidavid.org

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה