נטיעת עצים בא"י וקדושה

נכתב על ידי יניב, 8/1/2019

'רבי יהודה ב"ר סימון פתח (דברים יג, ה): "אחרי ה' אלקיכם תלכו". וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקדוש ברוך הוא? אותו שכתוב בו (תהלים עז, כ): "בים דרכך ושבילך במים רבים", ואתה אומר "אחרי ה' תלכו ובו תדבקון"? וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהדבק בשכינה, אותו שכתוב בו (דברים ד, כד): "כי ה' אלקיך אש אוכלה", וכתיב (דניאל ז, ט): "כורסיה שביבין דינור", וכתיב (שם, י) "נהר דינור נגד ונפק מן קדמוהי", ואתה אומר "ובו תדבקון"? אלא מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחלה, הה"ד (בראשית ב, ח): "ויטע ה' אלקים גן בעדן", אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה, הה"ד "כי תבאו אל הארץ"' (ויק"ר כה,ג). בנטיעה בארץ מתדבקים בשכינה. (אמנם לא מפורש שזה בא"י, אבל ודאי שזהו המעלה של נטיעת העצים, משום יישוב א"י. וכן זהו הפס' של "כי תבאו אל הארץ ונטעתם" שהנטיעה הכוונה בא"י. נראה שזה רמוז גם בהקשר בפס' [“אחרי ה' אלקיכם תלכו”], שמדובר שם על נביא, והנבואה היא בא”י. גם הראיה מגן עדן זה מרמז על א”י, מקום קדוש, וכן גבולות גן עדן זהו גבולות א”י, כך שדבקות בה' זהו בא”י. וכן בפשטות דבקות בה' יכולה להיות רק בא”י בה השכינה שורה [שלא כחו”ל שנחשב כעין עובד ע”ז, כעין שאין לו אלוק]). בגמ' מובא דבקות אחרת בה', שזהו ע"י המידות: 'ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב (דברים יג, ה) "אחרי ה' אלקיכם תלכו", וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר (דברים ד, כד) "כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא"? אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה. מה הוא מלביש ערומים, דכתיב (בראשית ג, כא) "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" אף אתה הלבש ערומים. הקב"ה ביקר חולים, דכתיב (בראשית יח, א) "וירא אליו ה' באלוני ממרא" אף אתה בקר חולים. הקב"ה ניחם אבלים, דכתיב (בראשית כה, יא) "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו" אף אתה נחם אבלים. הקב"ה קבר מתים, דכתיב (דברים לד, ו) "ויקבר אותו בגיא" אף אתה קבור מתים' (סוטה יד,א). שנראה שדבקות במידות ה' זהו הבסיס לתורה: 'דרש ר' שמלאי: תורה תחלתה גמילות חסדים, וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים, דכתיב "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם”, וסופה גמילות חסדים, דכתיב "ויקבר אותו בגיא"' (שם). שבכוונה זה סמוך לדרשה הקודמת, לרמז על קשר בניהם, שע"י המידות הטובות אנו דבקים בה' ונעשים בסיס לגילוי תורה בעולם (שהתורה במהותה קשורה לחסד שלכן זהו ההתחלה והסוף שבתורה), שהתורה זהו רצון ה' וזה חל בעולם על בסיס המידות שבהם אנו מתדבקים בה' (וכך מקשרים את התורה לעולם לגמרי [ובלי המידות, אדם רשע שרוצה להרשיע, קיום המצוות אצלו זה כעין עיוות של התורה]). אותו דבר זהו הנטיעה בא"י, שבה דבקים בה', ועניין הנטיעה שייך למצוות יישוב א"י, ועיקר קיום התורה זה בא"י (ספרי "עקב" מג), שכך מחילים את התורה בעולם. כך בתיקון מידות האדם, שמדגיש את סימניהם של בנ"י ('שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים' וכו'. יבמות עט,א), ועם חיבור לא"י (נטיעה), ועם התורה, יחד זהו השלמות של תורת ישראל בנ"י וא"י, שיחד מקדשים ומתקנים את העולם כולו. לכן זה קשור לתחילת מעשה ה' בעולם, לומר שזהו היעוד, שזה קשור לתיקון העולם. לכן גם גילוי הגאולה הוא ע"י פריחה בא"י: 'ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל לו, ח) "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" וגו' ' (סנהדרין צח,א), כיון שקשור לתיקון העולם. זהו גם שפירות א"י ספוגים בשכינה שבא”י (ב"ח טור או"ח רח), שזה כחלק מקידוש העולם. אולי לכן התורה מקשרת בין האדם לעץ: “כי האדם עץ השדה" (דברים כ,יט), כרמז שיעוד האדם לתקן את העולם, וזה גם גילוים של העצים בא"י. לכן גם רמוז העניין של לטעת עצים בהקשר לערלה ונטע רבעי: “וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל. ובשנה הרביעת יהיה כל פריו קדש הלולים לה'” (ויקרא יט,כד). [כמו שנאמר בויק"ר שהבאנו בהתחלה, שיש בזה דבקות בה', ולכן נאמר "ונטעתם"]. שמרמז שבנטיעת עצים יש תיקון העולם, שהופכו מחולין קשה ורע – מערלה האסור באכילה, נעשה לרבעי שהוא קודש, שהעולם מתקדש (שבמשך הזמן העולם מתקן ומתקדש, כמו שמשתנה עם הזמן מערלה לקודש [וערלה שלוש שנים, כנגד 'תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי עלמא. שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח' (סנהדרין צז,א), שכך רומז על שלוש פעמים אלפיים – הזמן שבדרך לתיקון העולם. ואח”כ רבעי קודש לה' כנגד העולם בקדושתו (אולי רבעי קודש, ואח”כ לאכלה, כנגד 'אמר רב קטינא: שית אלפי שני הוו עלמא, וחד חרוב, שנאמר (ישעיהו ב, יא) "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא". אביי אמר: תרי חרוב, שנאמר (הושע ו, ב) "יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו”' (שם), שכך גם כנגד אלפיים שרק "ה' לבדו” (כאביי) זהו נטע רבעי, ואחריו יחיינו ויקימנו, שזהו שהפירות לאכילה רגילה מהחמישי)]). נראה שלכן גם הוכחת הכהנים, שנבחרו להיות הקדושים לה', התגלה בפריחה: "ויהי ממחרת ויבא משה אל אהל העדות והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים" (במדבר יז,כג). שהפריחה מרמזת על הקדושה בעולם, על כח החיות של העולם שנובע מהקדושה (מהמאמרות שבהם נברא), ולכן מרמז על הקדושה בעולם. (שהרי היה יכול גם לתת הוכחה ע"י ששאר המטות יתייבשו, ושלו תהיה תקינה. מזה שפרח דווקא, סימן שמרמז על חשיבות הפריחה-צמיחה בעולם, בהקשר לקודש – בהקשר לא”י הקדושה. שדרכה מקדשים את העולם כולו לה', להיות משכן לה' [שזה רמוז בבחירת הכהנים שהם מופרשים לעבודת ה' במקדש, שכך גם בנ”י הם "ממלכת כהנים וגוי קדוש“ (שמות יט,ו) שמקדשים את העולם לשכינה, להיות העולם משכן לה', ויסודו הוא בא”י שבה השכינה שורה]). לכן גם נראה שלשמיטה הארץ מצמיחה פי שלוש: “וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעת הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו. וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים" (ויקרא כה,כ-כא). שמדוע צריך לעשות פי שלוש, הרי אם כל הבעיה היא שיש בעיה מה לאכול בשנים אלו, בשל השמיטה שלא עובדים, אז היה יכול להיות אוכל שיהיה חזק-מרוכז ומזין יותר, שכך יאכלו פחות, וזה אפילו נראה פחות נס משיצא יבול פי שלוש (כי מצוי שאוכלים מעט ושבעים ממנו), אז מדוע דווקא הנס הוא שיצא יבול פי שלוש? אלא שבפירות א"י יש קדושה- יש שכינה מהארץ. לכן ראוי לא להפחית את האכילת קודש, ולכן ניתן נס שיצמח פי שלוש, שיאכלו כרגיל. ואף רמוז בזה, ששמיטה שהיא עניין של קדושה, שהשמיטה היא "שבת שבתון יהיה לארץ" (שם,ד), זה קשור עם צמיחה בא"י, ולכן מה ששובתים בשמיטה לא גורם לפחת בצמיחה שקשורה לקדושה, אלא נעשה כמו שצמח כרגיל כל הזמן הזה (ע"י שבשישית יצא פי שלוש). נראה שהקשר בין הצמחים והקדושה רמוז בפס': ”ויקח ה' אלקים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" (בראשית ב,טו). שבפשט זהו לעבוד בגן: 'וטעם לעבדה — להשקות הגן. ולשמרה — מכל החיות, שלא יכנסו שם ויטנפוהו' (אב"ע). אולם חז"ל ראו בזה רמז למצוות: '… כשהוא אומר (בראשית ב טו) "ויקח ה' אלקים את האדם וינחהו בגן עדן, לעבדה ולשמרה", וכי מה עבודה לשעבר, ומה שמירה לשעבר? הא למדת: "לעבדה" - זה תלמוד, "ולשמרה" - אלו מצוות. וכשם שעבודת מזבח קרויה עבודה - כך תלמוד קרויה עבודה' (ספרי "עקב" מא). ובב"ר: '"ויניחהו" נתן לו מצות שבת, כמה דאת אמר (שמות כ): "וינח ביום השביעי”. "לעבדה” - "ששת ימים תעבוד”. "ולשמרה" (דברים ה): "שמור את יום השבת לקדשו". דבר אחר: "לעבדה ולשמרה" אלו הקרבנות, שנאמר (שמות ג) "תעבדון את האלקים”. וכתיב (במדבר כח): "תשמרו להקריב לי במועדו”' (ב"ר טז,ה). שדרשו שהצטווה בתלמוד ומצוות, ובשבת וקרבנות. שנרמז בזה חיבור בין שמירת הנטיעות (שזהו הפשט כאב"ע, וכן בב"ר דרשו "ששת ימים תעבוד" שזהו עבודה ממש) לבין התורה ומצוותיה, שבישוב א"י מחזקים את התורה והמצוות בעולם (שהם קשורים לא"י בשלמותם), וכן מתקנים את העולם לה', שזהו שדרשו שבת וקרבנות, שזהו להפוך את העולם להיות משכן קודש לה' – להעלותו לה' (כקרבנות), וכך העולם יהיה מתוקן כשבת קודש (ששבת היא מעין עוה"ב [ב”ר יז,ה], שהעולם קודש לה'). שזהו מעלת יישוב א"י ששיאו זהו בנטיעת עצים (כמו ששאלו את מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א מה עדיף למצוות יישוב הארץ, בתים, עצים או זרעים? וענה שהסדר הוא עצים [שזה הכי עדיף ליישוב הארץ] ואח"כ בתים ואח"כ זרעים).

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע