chiddush logo

כיצד עונים לטענה מתריסה?

נכתב על ידי איתיאל, 27/1/2019

 

ב"ה

פרשת קרח

מדוע תתנשאו?

בפרשת קורח מובעת קריאת תיגר על ההנהגה, ובא לה מענה. קריאה זו באה בשני סבבים:

הסבב הראשון:

קורח ועדתו מתרעמים "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'". המעלה לביקורתו של קורח הוא בעונש. מקריבי הקטורת נשרפים, וקורח ועדתו אובדים באדמה הפוצה את פיה לבלעם.

הסבב השני:

לאחר מכן העדה כולה מתרעמת ואומרת "אתם המיתם את עם ה'"! תלונה זו נראית תמוהה, כיוון שמיתת העם באה כעונש על מעשיהם, ואמירה זו נשמעת חצופה במיוחד. אכן אמירה זו נענית במגפה שמתחילה להכות בעם, אותה עוצר אהרון בקטורת, בציווי משה. מענה נוסף שמגיע הוא בניסוי המטות, בו פורח מטה אהרון. במקביל מתרעמים העם "הן גווענו אבדנו, כולנו אבדנו, כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות, האם תמנו לגווע?". שוב נשמעת הקריאה חצופה למדי, כאילו לא הבינו את המסר של מיתת מקטירי הקטורת. המענה לקריאתם מגיע בביאור תפקידם של הכוהנים והלווים בשמירת המקדש, והזכויות המוקנות להם בשל כך.

נראה לבאר:

מענה לטענה מזויפת:

כאשר קורח ועדתו טענו את טענתם, הייתה הטענה מזויפת. לא הייתה כך שאלה של בירור: "ילמדנו רבינו, מה מקומה של הנהגה? לא לימדתנו רבינו שכל העדה כולם קדושים?". שאלה כזו אכן ראויה למענה ולליבון בבית המדרש. קורח בא במרד. הוא לא בא כדי לקבל תשובה, אלא כדי להדיח את משה ולקבל את הכבוד במקומו[1] (דבר המראה שהטענה מעיקרה לא באה ממקום אמִתי בנפש, שהרי אם על משה הוא טוען "מדוע תשתרר", מדוע שררתו שלו הוגנת?!). אליו מתלווים[2] נשיאי העדה שבאים מתוך חשק רוחני להקריב, ומערערים בזה על אהרון. הם מגיעים ממקום של רצון לקרבת ה', אלא שהם מדלגים על הסדרים בקדושה. גם הם לא באו לשאול על הדרך להגיע אל הקודש, אלא כבר הכריעו בנפשם איך הם רוצים להתקרב. לכן גם שאלתם לא זוכה למענה ראוי, אלא נענית בעונש מידי.

העונש בא מידה כנגד מידה לפי החטא:

המערערים על ההנהגה נבלעים באדמה, כדי להורות שההנהגה היא סדר החברה. בלעדיה "איש את רעהו חיים בלעו". די להסתכל חמש דקות בפקק ובאי הסדר הנוצר כשרמזור בצומת מתקלקל, ובסדר הנוצר כשהמשטרה באה ומתחילה לכוון את התנועה, כדי להבין כמה ההנהגה נצרכת. המערער עליה אין לו על מה לעמוד. לכן הקרקע נבקעת לרגליו. הוא מרעיד את כל הסדר והיסודות עליהם עומדת ומתקיימת החברה.

הנשיאים שמבקשים להתקרב אל הקודש, אך ללא ההכנה הראויה והסדרים הנכונים – נשרפים. כשהולכים ברוחניות בלי סדר וקופצים מדרגות, נשרפים בקדושה שלא הכינה לה כלים (המעשה של הנשיאים אמנם בא ממקום טהור יותר של בקשת הקודש, ולכן מחתותם קדשו וניתנו ציפוי למזבח, אך באה שלא בסדר, ולכן גופם לא יכל לעמוד בקדושה ונשרף, כפי שמצינו בנדב ואביהוא).

בשלב זו לא ניתנה תשובה מהותית לשאלות של המורדים, כיוון שהם לא באו לשמוע תשובה[3]. ניתן רק עונש, המראה את התוצאה במציאות של מרד והיפוך תפקידים כזה.


 

המענה לטענה המהותית:

בשלב הבא העם רוצה בכל זאת לשמוע תשובה מהותית. טענתו "אתם המיתם את עם ה'" כוונתה: נשאלה שאלה נכונה לגבי מקומו של העם, "כל העדה כולם קדושים", והמענה לה היה במוות. אך מהי התשובה באמת לשאלה של מה מקום ההנהגה כשכל העדה קדושה?

עכשיו ניתן מענה ראוי. המענה הראשון הוא כשאהרון עובר עם הקטורת ומציל את העם. האמירה בכך היא שתפקידו של אהרון, וההנהגה בכלל, אינה להשתרר, אלא להציל את העם.

התשובה השנייה הוא בניסוי המטות. המטה – הוא המקל, מסמל את הרודנות והכפייה של המנהיג. מטה אהרון פורח, כדי לומר: תפקיד המנהיג אינו לקחת סמכויות לצרכו, אלא להוביל את העם ולהפריח אותו. השליטה נצרכת כדי לדאוג לעם, לא כדי לשלוט עליו לטובת המנהיג גרידא.

משה ואהרון לא בחרו להיות מנהיגים לטובתם האישית. אדרבה, הם סירבו לקבל טובה אישית: "לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם". כשה' מציע למשה לכלות את עם ישראל ולהקים עם חדש מזרעו, משה מתנפל לפני ה' ארבעים יום וארבעים לילה לבטל גזירה זו. כל מנהיגותו של משה היא לטובת העם. כך גם אהרון ויתר על תפקידו כמנהיג בפועל במצרים, כאשר בכל הזמן הקשה של השעבוד הוא נשא על כתפיו לבדו את משה העם הכואב והמדוכא, ולבסוף משה "קוטף את הקרדיט" של יציאת מצרים, ואעפ"כ "וראך ושמח בליבו". אהרון לא רואה את תפקידו כמשתרר, אלא כנושא על ליבו את שמות בני ישראל, "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

לאחר מכן העדה שבה לשאול את השאלה שעמדה בבסיס מרד הנשיאים, והפעם ממקום מתוקן: אם יש כל כך הקפדה בסדר הקרבה לה', ולא ניתן ללכת עם הרגש לקפוץ הישר אל בית ה' – כיצד נעמוד בכך? "כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות, האם תמנו לגווע?".

התשובה לכך באה בציווי אל תפקיד הכוהנים והלווים. אמנם הם מקבלים כ"ד מתנות[4], אך זה בא רק אחרי קיום תפקידם, שהוא השמירה על הקודש, ונטילת האחריות ללמד את העם את הדרך והמסילה הנכונה לעלות אל הר ה', ועליהם מוטלת האחריות לכך: "תשאו את עוון המקדש". על הכוהנים מוטל ללמד את העם "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו", ורק בשל כך הם מקבלים את מתנות הכהונה, כשכר על הדרכתם ושמירתם.

מסקנות:

1.      נכון לשאול שאלות, אך לא מתוך התרסה ונגיעה אישית, אלא ממקום מברר אמִתי.

2.      כשנטענה טענה ממקום מתריס – אין מקום לתשובה, היא לא תשמע.

3.      אף על פי כן, יש צורך לברר לשואלים באמת את התשובה לשאלה שעלתה, אף שבאה במקור בצורה לא ראויה[5].

4.      תפקיד ההנהגה הוא לקיחת אחריות על העם, הובלתו והפרחתו, לא השתררות. לצרכם.



[1] רש"י מביא מהמדרש שטענת קורח באה מפני שלקהת בן לוי היו ארבעה בנים (עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל). בני עמרם קיבלו גדולה, שמשה כמלך ואהרון כוהן גדול. לאחר שמינה משה את אליצפן בן עוזיאל לנשיא שבט הלוי התרעם קורח, שכן ציפה שהמשרה הבאה תגיע לבני הבן הבא של קהת, הוא יצהר אבי קורח, וכשראה שמשה מינה ממשפחת הבן הקטן של קהת – התרעם. המדרש מביא לאבסורד את טענת קורח, שבפשטה היא ערעור על עצם השררה. אך לפי המדרש אין לקורח בעיה עם השררה, אלא עם כך שהוא לא בעל השררה. הוא מקבל את יסודות השררה: גדול קודם לקטן (ולא שכולם שווים, כמו שנראה בטענתו "כל העדה כולם קדושים"), ואינו מתרעם כל עוד לא מונה הקטן במקומו.

[2] ניכר שעדת קורח אינה מקשה אחת. בעוד קורח מגיע מתוך מניעי כבוד, הנשיאים באים מתוך רצון רוחני, ודתן ואבירם הם מתלוננים קבועים הבאים מתוך התאווה (טענתם היא על כך שהם במדבר במקום חרב, ולא בארץ זבת חלב ודבש. חז"ל דורשים שגם במן הם היו החוטאים שניסו לשמור מן וללקטו בשבת. ניתן לומר גם כאן שיש פה אותו שורש של תאווה. התלות באלוקים שמחייבת ביטחון מוחלט, לגמור את כל האוכל בכל ערב וללכת לישון בסל ריק, באמונה מוחלטת על השגחת ה' לא הייתה אפשרית לבעלי תאווה, שרצו לשמור לעצמם תמיד קצת למחר בסלם, להיות בטוחים שתהיה להם את תאוותם זמינה בכל עת. הם גם התקשו בשמירת השבת, כיוון שרצו לעבוד וללקט גם בה, ולא לסמוך ולהסתפק בשפע האלוקי שהוא מביא בשבת).

נראה לחלק את הטענה לדובריה: "רב לכם (דברי דתן ואבירם) כי כל העדה כולם קדושים (דברי הנשיאים) ומדוע תתנשאו (דברי קורח)".

ומפורסם הדרוש במשנה באבות המגדירה מחלוקת שאינה לשם שמים, כגון מחלוקת קורח וכל עדתו, ולא "מחלוקת קורח ומשה". כיוון שעדת קורח אינה בטענה אחידה למול משה, אלא במחלוקת פנימית בתוכה. המאחד היחיד של חבריה הוא ההתנגדות למשה. יש כאן אופוזיציה, לא קואליציה. מחלוקת כזו באמת לא יכולה להתקיים, כי אפילו היו מנצחים, מיד ביום אחרי שידיחו את ההנהגה הנוכחית תתחיל מחלוקת ביניהם מי יחזיק בהגה ולאיזה כיוון ימשוך (דבר דומה לאופוזיציה בימינו, שלעיתים מצליחים להתאחד בהצעת אי אמון ולהפיל את הממשלה, אך לא מצליחים להקים ממשלה בעצמם אחרי כן).

[3] מספרים על הרב מבריסק שבאו לפניו אנשים שהתפקרו וביקשו לשאול אותו שאלות באמונה. הרב סירב והגיב: "אם הייתם באים עם שאלות באמונה, הייתי יכול להשיב לכם תירוצים נפלאים. אבל אתם באתם עם תירוצים לכפירה, ואינני יכול לתת תירוצים על תירוצים!".

[4] ניתן להדגים זאת בשני כוהנים, אחד מהם הבין את תפקידו ואחד לא הבין את תפקידו.

בני עלי ראו בתפקידם שררה לצרכם, שעיקרה תועלת כלכלית בלקיחת בשר. עונש בא בנבואה מאת שמואל, מבני בניו של קורח, המבטא את טענת קורח ממקום טהור. כהונה שבאה בצורה כזו – באמת נכון לומר עליה "מדוע תשתרר על קהל ה'". יש להעיר ששמואל מבטא באורחותיו את ההנהגה הראויה, ממשיכת משה רבינו. הוא מזהיר את העם מאת מלך שיתבלבל וייקח את המלכות כשררה לצרכיו האישיים, ב"משפט המלוכה" המפורסם שהוא נואם לפניהם. לא לחינם הוא נבחר לשמש כהפטרה מעין הפרשה, באמירתו "את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי, ואת מי עשקתי ואת מי רצותי ומיד מי לקחתי כופר ואעלים עיני בו ואשיב לכם". אפילו לבושו לא התקבל מהקודש, למרות ששירת כל ימיו במשכן – "ומעיל קטון תעשה לו אִמו". "ותשובתו הרמתה כי שם ביתו" – כל מקום שהלך שם – ביתו עִמו, שהיה נושא כל כלי תשמישי בית עמו ואהל חנייתו שלא להנות מן מהציבור (ברכות י:).

דוגמה אחרת לכוהן שהבין את תפקידו הוא רבי טרפון. מסופר עליו שהיה מקבל מעות פידיון הבן ומשיבם לאב (תוספתא בכורות ו', י"ד). כלומר: אף שהתורה הקנתה לו במתנה את הכסף, הוא מרגיש שהכסף צריך לשמש רק לטובת הציבור. מכיוון שרבי טרפון היה עשיר גדול, אין לו שימוש בחמשת השקלים, ולהבנתו הם לא נועדו רק כדי להוסיף עושר על עושרו (שאותו הוא תורם בנדיבות לרבי עקיבה כדי להקים בו היכלי תורה – מסכת כלה א', כ"א). הכסף נועד כדי להיטיב לציבור, ובמקרה הזה כדי לתת מתנה לאבי הבן שעכשיו נוספו לו הוצאות. מעשה נוסף המופיע בגמרא הוא שרבי טרפון קידש 300 נשים בשני בצורת כדי להאכילם בתרומה (תוספתא כתובות ה', א'). כלומר: רבי טרפון מבין שהתורה לא נתנה לו את התרומה כדי להוסיף לו אוכל שהוא לא נצרך בו, אלא כדי להיטיב לעם ישראל. הוא מוצא את הדרך לתת אותו לנשים מסכנות מורעבות. נראה להוסיף שרבי טרפון חי בדור החורבן. הוא שוקל בדעתו: מה בצע במתנות כהונה "חלף עבודתכם", כאשר עבודת הכוהנים אינה מתקיימת? לכן הוא מתקשה לאכול תרומה ולהשתמש בכספי פדיון כפי שמקובל וברור בזמן המקדש, והוא מוצא עבודה אחרת לעשות תמורתה, ובכך הוא יכול לומר בצדק "עשו אכילת תרומה בגבולין כעבודת בית המקדש" (פסחים עב:).

[5] לדוגמה: הטענה מדוע נשים לא יכולות להשלים מניין באה כיום ממקום מתריס הבא להתנגח בהלכה ולקעקע את מסורת ישראל. אכן אין מקום לוויכוח מול הטוענות כן. אמנם, השאלה עצמה היא שאלה אמיתית, ויש צורך גדול ששאלה זו תתלבן בבית המדרש ותינתן לו תשובה ראוייה.

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע