עיונים לשונים בפרשת תרומה - שורש תנייני

נכתב על ידי איתיאל, 3/2/2019

 "וזאת התרומה אשר תקחו מאיתם"


בלשון המקרא השם "תרומה" הוא משקל ובו השורש רי"ם/רו"ם, והפועל השייך לזה הינו "להרים תרומה".

חז"ל גזרו מהשם תרומ"ה שורש חדש, בו הם צירפו את האות המוספית ת' ויצרו את השורש תר"ם - וממנו בהטייה: תורמים, יתרום, תרמו (במקום המצופה על פי התורה "מרימים", "ירים", "הרימו").

אין זו המילה היחידה, נמצא עוד מילים רבות כאלה. לדוגמה: הפועל המקראי "להריע" (שורש רי"ע/רו"ע), ממנו נשקל השם "תרועה". אצל חז"ל נמצא כבר שורש תר"ע (יתכן גם כאנלוגיה לתק"ע), וממנו נגזר "מתריעין" (במקום "מריעין").

תופעה זאת נקראת שורש תנייני (שני, מארמית).

התופעה נפוצה מאוד בשורשים עלולים (גזרות בהן אחת מאותיות השורש חלשה ונוטה להיעלם, ומכאן הנטייה הטבעית לזהות בטעות אחת מהמוספיות כאות שורש, כדי "להשלים" לשלוש אותיות שורש). אך התופעה לא נעצרת כאן, אלא ממשיכה גם לשורשים שלמים, בהם נוספת אות ונוצר שורש מרובע, לדוגמה: בטח - אבטחה - אִבְטֵחַ.

התופעה יכולה גם לקרות פעמיים: במקרא יש שורש חל"ל (בו הל' הכפולה נוטה ליפול), וממילא המילה הח"ל, והשם "תחילה". אצל חז"ל כבר יש שורש תח"ל (התחיל במקום החל), ובימינו, מהשם אתחול נגזר שורש חדש מרובע אתח"ל, וממנו הפועל אִתְחֵל.

לכאורה יש כאן שגיאה וחוסר הבחנה בין אותיות השורש לאותיות המוספיות, והתייחס לזה הרמב"ם בתחילת מסכת תרומות:

"אומרם בכל המשנה: "תרם" ו"תורם" ו"יתרום" - בעלי הלשון האחרונים מקשין על זה ואומרים כי השורש "הרים" ו"מרים" ו"ירים"! וזו אינה קושיא אמתית, כיון שעיקר כל הלשון מן הלשונות הוא חוזר למה שמדברים בו בעלי אותו הלשון ומה שנשמע מהם. ואלו בעלי המשנה בלא ספק עבריים היו במקומן, רצוני לומר: בארץ הצבי. ונשמע מהם לשון "תרם", ובו נשתמשו - הנה זו ראיה שהוא מקובל בלשון ושזו המלה לשון מלשונות העבריים. ועל זה הדרך תהיה תשובתך לכל מי שיאמר מן האחרונים שלשון המשנה אינו צח, או שהם נשתמשו במילות שאינן כראוי בלשון. וזה העיקר שזכרתי לך אמיתי אצל החכמים השלמים המדברים על הדברים הכוללים כל הלשונות כולם".

העקרון של הרמב"ם הוא שכל שפה מתפתחת, הגדרת השפה אינה לפי התנ"ך, אלא לפי דובריה. עברית היא לשון העברים, ולכן כל צורה בה מדברים העברים (להגדרת הרמב"ם: היהודים היושבים בארץ ישראל) - היא התפתחות תקנית בשפה.

יש רבים המתעקשים לומר שהעברית המודרנית אינה "לשון הקודש", בשל שינויי משמעות בינה ללשון התנ"ך. אך לפי העקרון שטבע הרמב"ם - אין בכך טענה. ויש להשיב לשיטתם: כיצד אנו קוראים במשנה "מאימתי קורין את שמע" - הרי "אימתי" אינה במקרא (שם יהיה רק "מתי") - ומקורה מצירוף ארמי, קורין - צריך להיות "קוראים", ויש כאן שימוש על דרך הארמית. אלא "לשון חכמים לחוד ולשון מקרא לחוד". והוא הדין "לשון ימינו לחוד" - והכול בכלל עברית.

כמובן שלא כל שימוש בלשון תקין. השימוש צריך להיות מקובל ותואם לעקרונות השפה. כך למשל ראינו ביקורת בחז"ל על שמכנים את בית הכנסת - "בית העם", בשל כך שזה זיהוי נמוך של תפקיד המקום.

על ידי השורש התנייני ניתן ליצור גיוון בשפה. חז"ל גרמו לכך שיש בידול בין "הרים" - משמעות פיזית, לבין "תרם" - הרמה רוחנית, מתחום הקודש (ובימינו התרחבה משמעות המילה לכל נתינה וולנטארית, גם לחול, כגון תרומת דם).

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה