פרשת השבוע ויקרא

נכתב על ידי אלון, 12/3/2019

 "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמור..." (א,א)

אמר משה: ומה אם סיני שלא  היתה קדושתו אלא לשעת מתן תורה לא עליתי אלא ברשות, שנאמר: "ויקרא אליו ה' מן ההר לאמור", אוהל מועד שהוא לדורות היאך יכול אני להיכנס לתוכו, אלא אם קורא אותי הקדוש ברוך הוא והסכים הקב"ה לדעתו שנאמר "ויקרא אל משה" (שמות רבה יט ג).

להכנס פנימה

קריאה אלוקית עצומה ונוראה יוצאת לה מאוהל מועד ומזמינה את משה להיכנס פנימה, לתוך המשכן. כמו שכולם עומדים בחוץ, כך גם משה רבינו. הוא לא חושב שהוא יותר טוב ממישהו, שהוא יותר חשוב ממישהו. משה רבינו, אדון כל הנביאים, שהוציא את ישראל ממצרים, בקע את הים, דיבר עם הקב"ה פנים אל פנים, הוריד תורה משמים והוא אומר: אני עשיתי? מי אני בכלל? זה ה' עשה! אני לא עשיתי כלום! זה היה הדעת של משה. זה מה שהוא הנחיל לעם ישראל. ענווה ושפלות. לכן הוא נשאר מחוץ למשכן עד שהקב"ה קורא לו להיכנס פנימה, "ויקרא אל משה..."

 

הקריאה הזו להיכנס פנימה, היא בעצם קריאה לכל אחד מאיתנו. הקב"ה רוצה שניכנס פנימה, רוצה את הפנימיות שלנו. רוצה שנהיה עמוקים יותר. שנהיה אנשים שמחפשים פנימיות במקום חיצוניות. מה זה חיצוניות? זה גאווה, זה לעשות את הדברים בשביל לקבל כבוד. בשביל שיתפעלו מאיתנו. כל פעולה שאנחנו עושים, כל מחשבה שעוברת לנו בראש, צריך לבדוק אותה, אם היא קצת ראוותנית, קצת גאוותנית, קצת חיצונית, צריך להזדעזע.

אנחנו נמצאים כאן לא בשביל עצמנו. באנו לכאן כדי לגלות את כבוד ה' בעולם. כשיהודי, כל בקשתו וכל רצונו לעשות את רצון ה', באותו רגע הוא מחליף משהו חולף במשהו נצחי. מה שיישאר בסוף זה רק מה שעשינו לכבוד ה'. זה העולם הבא שלנו, זה הנצח שלנו. בורא עולם לא צריך כבוד ממלאכים. הוא רוצה את הכבוד שמגיע לו מאנשים פשוטים כמונו. שנעשה הכל לכבודו. שנשכח לרגע מעצמנו.

 

וכשנותנים להקב"ה כבוד, מקבלים כבוד בחזרה. את מי שנותן את כל הכבוד להקב"ה ויודע שכל מה שיש לו זה ממנו יתברך, אותו צריך לכבד, לא את מי שלוקח את הכבוד לעצמו. הבעיה שלנו שאנחנו שוכחים. אדם קצת מכבדים אותו, הוא מייד שוכח מי הוא באמת. צריך כל הזמן להזיז את עצמנו לנקודת האמת. שבלי ה' אנחנו כלום. שהכל זה ה'.

כשיהודי מתחיל לעשות עבודה פנימית כדי לנתק את עצמו מהדברים הטפשיים, מהכעסים, מהעצבויות, מהתלונות, מההאשמות, כשהוא מתאמץ לנתק את עצמו מהנקודה שהוא נמצא בה לנקודה טיפה יותר גבוהה, הוא מתחיל לגלות את ה'. הוא מתחיל להבין שאין לו מחסה אחר אלא אצל הקב"ה בעצמו. הוא כבר יכול לפנות אל ה' בגוף שני, ה' אני אוהב אותך, ה' אני רוצה אותך. לפני כן, כשקרו לו כל מיני דברים הוא נשבר, חשב שזה קרה לו בגלל הספור הזה, הוא עשה את זה לעצמו, או מישהו אחר עשה לו. לאט לאט הוא קולט שהכל מתוכנן מראש, כל אחד והנסיונות שלו, כל אחד והצמצומים שלו. אם קודם הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו וגם אם הוא צעק לה', הצעקה לא היתה שלימה כי המרירות שהיתה לו בפנים הפריעה לו לצעוק צעקה שלמה, עכשיו הוא מתחיך להאמין שהשם יודע מה שהוא עושה עם כל אחד ואחד, שהוא עושה את הטוב ביותר.

ה' לא מוותר לנו, ה' רוצה שנתאמץ להאמין שאין טעויות. מה שקיבלתי שייך אלי. קבלתי את הילד הזה, קבלתי את הבן זוג הזה, קבלתי את ההורים האלה, קבלתי את הבית זה, את הפרנסה הזאת, את החסרון הזה, את הקשיים האלה, את הידיים הלא מוצלחות שלי, כל זה לא טעות, זה ה' עשה לי ואני צריך לקבל את זה ולשמוח עם זה. ה' יודע מה אני צריך לעבור כדי שאזכה להתקרב אליו.

 

במרחב העצום של בין אדם לחברו אפשר להגיע להרבה פנימיות. הפנימיות זה לא מה שרואים בחוץ. מה רואים? רואים שאדם עשה כך, או אחרת, ומתחילים לדבר עליו, ואם נזהרים לא לדבר לשון הרע אז חושבים בלב, מסתכלים בעיניים לא כל כך טובות, מעקמים את הפרצוף, אבל בעצם לא יודעים מה יש בפנימיות של אותו אדם. לא הכל זה מעשים. יש כל מיני  דברים נפלאים שאותם לא רואים. אדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב. הקב"ה רואה את הכל . האדם לא. אתה אף פעם לא יודע מה נמצא בנבכי נפשו של השני, איך אתה בכלל יכול לשפוט אותו. צריך להאמין שהפנימיות של כל יהודי זה אור גדול, אור שבוהק עד אין סוף, אור הקב"ה בעצמו... יהודי, אפילו שלפעמים המעשים שלו לא כל כך טובים, יש לו לב טוב, הרצונות שלו טובים, הנשמה שלו טובה, אם הוא עושה משהו לא טוב הוא מתחרט. ככה לחשוב על יהודי. צריך לזכור כל הזמן שה' נמצא גם אצל החבר. ואם קשה לי איתו, אני אעבוד על זה. אם אני אדע שבלי זה אני לא אצליח, אז אני  אשים את מרכז הכובד בנקודה הזו ואעבוד על זה. ואם הוא מאד פגע בי, מותר לי להגיד לו פגעת בי. גם זה חלק מאהבת חברים. להגיד לו מה יש לי בתוך הלב כדי לא להגיע למצב שאני אשנא אותו.

 

לקחת בן אדם שעשוי מחומר ולרצות שהוא יהיה מחובר לאלוקים שהוא עליון כזה, זה קשה מאד מאד. זה לא דבר קל. מאד קשה. כי יש בעולם כל מיני דברים אחרים שלא קשורים לחבור שלנו עם ה'. לפעמים צריך להתאוורר. קצת משוחחים, קצת נמצאים בהרפיה, עושים איזה טיול, אוכלים משהו שמתענגים ממנו אבל הכל צריך להיות עם התחברות. אם יש לך את ה' שלוש  פעמים ביום בתפילות, וכשאתה קובע עיתים לתורה, ואחר כך יש לך כל מיני דברים אחרים, אז זה כבר "אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם". כשאדם יש לו גם כל מיני דברים נוספים, הוא מקבל חיות מעוד דברים, ממוסיקה כזאת, מספרות כזאתי, מכל מיני מאכלים שלא צריכים, או מכל מיני דברים שנקראים חוכמות חיצוניות שמטפחות באדם את הקשר לחיצוניות ומרחיקות אותו מכל זיקה אל הפנימיות, באותו רגע הוא מרגיש שרע לו, שלא טוב לו.

 

הבעייה שלנו שאנחנו  רוצים להנות משני העולמות, לא מבינים שצריך להחליט או זה או זה. הסכנה הכי גדולה היא שאדם כלפי חוץ מקיים את הכל, והכל נפלא, אי אפשר להעיר לו שום הערה, לא על הלבושים שלו ולא על ההכשרים שלו ועל על שום דבר, אבל הנשמה שלו נמצאת כבר במקום אחר. זו הסכנה הכי גדולה שמאיימת עלינו כל רגע ורגע, שהרי יש לנו כל מיני אפשרויות להתחבר עם העולם הגדול בכל מיני צורות. התנתקנו מהקב"ה. יש לנו חיות ממקום אחר, ותענוג מדברים אחרים, לא רק מה'.

 

כשהורים לא שמחים בתורה ובמצוות, לא יעזרו להם שום שיטות ושום תחבולות, הם לא יצליחו להחדיר בילדים אהבת ה'. כי אתה לא יכול לתת לילד דבר שאין לך בעצמך. כשילד רואה הורים שמחים, רואה אותם מתלהבים ומודים לה' על הזכות הזו להיות יהודים, ועושים עניין מכל מצווה ומצווה, ומכל חג וחג, או אז הוא זוכה לראות את האור של היהדות, את הפנימיות ולא את החיצוניות. כשילד טועם טעם של יהדות, הוא לעולם לא יעזוב את הדרך. ילד קולט ומבין בדיוק מה מושך את האבא שלו, מה באמת האבא שלו אוהב, ואת זה גם הוא יאהב בעצמו. זה יעבור אליו גם בלי שיגידו לו מילה אחת. אם האבא לא באמת אוהב את התורה והמצוות, אז גם אם הוא ירוץ אחרי הילד כל היום – תתפלל, תלמד, לא יעזור כלום

 

פנימיות זה שמחה, זה להיות שמח בחלקי לא רק כשהולך לי, אלא בכל נסיונות החיים, בעליות, בירידות, בתוך כל הקשיים, זה לקבל באהבה את כל מה שה' עושה לי. יהודי עם כיפה על הראש והוא תמיד שמח ומחייך, מקדש שם שמים ברבים ומקרב רחוקים לעבודת ה' כי רוב בני האדם חיים בחושך ובעצבות וכשהם רואים יהודי שעובד את ה' והוא שמח ומאושר, זה מעורר בהם הרהור תשובה, רצון להכיר את הפנים האמיתיות של היהדות.

יהודי שמח בחלקו, שטעם את הטעם האמיתי של היהדות, טוב לו בחיים, הוא לא מדבר על אף אחד ולא חולק על אף אחד ולא מזלזל באף אחד, הוא לא צריך להנמיך את כולם כדי להרגיש טוב עם עצמו. יש לו את ה', יש לו הכל.

מוכרחים לחזור לחיות עם בורא עולם. העצה היחידה לעבור את החיים בשלום זה לחיות עם בורא עולם. נבראנו כאן בעולם הזה להתענג על ה', להידבק בה', ואי אפשר להגיע לזה אם אנחנו נשארים עם המדות הרעות והתאוות שלנו. התחליף לתענוגות השקריים והדימיוניים שהעולם הזה מציע לנו הוא לחיות חיים של נתינה וחסד ואהבת הבריות. אהבה כנגד תאווה. נתינה כנגד לקיחה. אהבת הזולת כנגד אהבה עצמית. רק ככה מתקרבים אל ה'.

 

שפלות וענווה זה אני לבד לא יכול. אני צריך את הקב"ה. זה החיבור הכי פנימי. גאווה זה אני עשיתי, אני פעלתי, זה נפרד מהקב"ה.

כמה יפים הם חיים של ענוה וצניעות. כמה חן וקסם יהודי נסוכים עליהם. "אין לך יפה מן הצניעות" אומרים חז"ל.

"ויקרא אל משה". האות אלף קטנה משאר האותית. א זעירא מכנים אותה . והיא רומזת על ענוה ושפלות.

כשהיו צריכים לחבר את החלקים של המשכן, שום חלק לא התחבר לחלק השני, לא הצליחו להקים את המשכן. מי הצליח? משה רבינו, רק הגישו לו את החלקים והם התחברו מעצם. הכל בזכות הענווה והשפלות.

קורבן מנחה שמוזכר בפרשה זה עוד תזכורת כמה ה' אוהב את הענווה, הקורבן הזה חביב על הקב"ה יותר מכל הקורבנות כולם ולמה? כי זה קורבנו של עני, שאין לו בהמה להקריב, אז הוא לוקח את המעט חיטים שהיו למחיית ביתו, טוחן ועושה מהן סולת ומביאה לקורבן. על קורבן בהמה נאמר "אדם כי יקריב", ואילו על קורבן מנחה, נאמר "ונפש כי תקריב", כי העני הזה נשאר בלי כלום, העלה עליו הכתוב כאילו נפשו הוא מקריב. ודוקא כאן נאמר "ריח ניחוח אשה לה'" . למנחה הזו יש ריח ניחוח יותר מכל הקורבנות כולם.

אדם כל הזמן צריך לבדוק את עצמו. צריך כל הזמן להזיז את עצמו לנקודת האמת. לנקודה של השפלות והענוה. כמו שמספרים על תלמיד אחד מבריסק שהיה ידוע ומפורסם באדיקותו הרבה ובהתמדה שלו בלימוד. אין ספק, אמרו כל רואיו ומכריו, מדובר בבן עליה שנועד לגדולות. אותו תלמיד היה ידוע כמדקדק בהלכות שבת על כל קוצו של יוד. יום אחד ניגש אותו תלמיד יקר לרב מבריסק וביקש ממנו בקשה צנועה. "כבוד הרב" אמר, "אני מבקש לקבל על עצמי שבת מוקדם, וכבר בחצות היום אבטל עצמי ממלאכה, כך אוכל להאריך את קדושתה ולזכות בנועם ובשפע אינסופי הטמון ביום קדוש זה". הרבי מבריסק ידוע היה ביכולותיו העצומות לחדור לעמקי נפשו של כל אדם.

"יפה תלמידי", אמר הרב, "תוכל בהחלט לקבל שבת בחצות היום, אך זאת בתנאי אחד שאתה חייב לעמוד בו. בעודך מקבל שבת בשעה זו, אל ייראו בעיניך חבריך כמחללי שבת.." למותר לציין שהתלמיד הפנים את המסר, פשפש בעצמו, ונמנע לפחות באותו השלב לקבל שבת מוקדם כל כך.

הקב"ה ברא את האדם בצלם אלוקים, ובעצם זה הדבר שצריך להביא את הגאולה, אבל זה גם מביא את החורבן. כי הצלם אלוקים הזה נותן לו לאדם הרגשה שהוא מבין, שהוא יודע, שיש לו שכל. כל הטכנולוגיה וכל החכמות שיש בעולם, מאיפה זה בא? מצלם אלוקים. אדם מאמין ביכולות שלו ובכשרונות שלו ובתכניות שלו והוא נותן עצות, והוא מבין שהוא יותר מבין מהשני וכו' וכו'. אחר כך הוא מקבל מכה, אז רגע אחד הוא מוריד את הראש, ואומר אוי, באמת אני לא יודע, ואחרי רגע עוד פעם, זה מתחיל מחדש.

 

יש דברים שהם קבועים, שירדו מלמעלה, זו התורה הקדושה, ההלכה, הגדרים, מה שאנחנו קוראים דעת תורה. אלה דברים שאי אפשר לזוז מהם, זה נקרא יחוד חיצוני, כי זה בא מבחוץ. זה הבסיס לכל היהדות, אי אפשר בלי זה. אבל זה לא מספיק, הקב"ה רוצה גם את העבודה הפנימית שלנו, שנתחבר אל הדברים באופן פנימי. זה נקרא יחוד פנימי.

יחוד פנימי זה מה שאדם מכוון בקריאת שמע, וכמה הוא מכוון ומתרגש בתפילה, ומה הוא השקיע בשלום בית, ומה הוא השקיע בחינוך ילדים, ומה הוא השקיע ביתר הדברים, ומה הוא השקיע בעצמו, בשמחה שלו, בהתחברות שלו לה', רגע רגע, שעה שעה. כל דבר קטן שהוא עושה, אם הוא מתחבר לזה עם אמונה, לא עם ברוך ה' הצלחתי ואני כזה חברהמן ואני כזה בעל טוב ואני כזאת אשה נפלאה ואני יכול לתת עצות לאנשים אחרים ואני מתנהג כל כך נפלא, אם זה בביטול, בענווה ובשפלות, אז הוא בונה את היחוד הפנימי שלו. כמו בסיפור הבא:

פותח את ידך ומשביע

 

גדלתי בעיר במרכז הארץ, שהיא בגדר "פריפריה". עיר פשוטה עם אנשים פשוטים העמלים לפרנסתם.

הוריי היו אנשים טובים שעבדו קשה לפרנסתם. הם הצליחו בקושי רב להחזיק בית עם כמה ילדים, אך עשו זאת בצורה מכובדת. מה שמילא את החסר היה הרבה אהבה ונתינה וחינוך טוב, ובעיקר דוגמא אישית.

היו לנו התמודדויות בחיים, במיוחד כאשר לא היה לנו מה שלחברות בבית הספר כן היה, אבל גם אם זה קצת העיק פה ושם, השתדלנו להתגבר ובוודאי שלא ללחוץ על הורינו. וכאן אני מגיעה לשכנה שלנו. היא גידלה לבד שלושה ילדים, וכמו אמי גם היא עבדה במשק בית, אך כאן מסתיימת ההשוואה.

היא לא ממש ידעה איך לגדל את ילדיה וגם לא איך לחנך. הם היו מסתובבים הרבה למטה, ואף שמצבה הכלכלי היה פחות טוב משלנו, היא הייתה קונה להם את הבגדים ואת הצעצועים הטובים ביותר, מה שהכניס אותה לחובות. אנחנו ידענו זאת, כי בשכונה כמו שלנו לא היו סודות, מה גם שהיא הייתה בוכה לאמי על מצבה הקשה. אמי הייתה מקשיבה ומעודדת אותה. אני זוכרת איך שהיא בכתה לאמי שיש לה חוב במכולת והיא מתביישת ללכת לקנות, ולאחר שהלכה, אחותי אמרה לאמי :'למה את לא מעירה לה על זה שהיא קנתה אופניים כל כך יקרים לילד שלה, אם אין לה כסף לשלם על אוכל'? אמא הסבירה לנו שיש אנשים שלא יודעים איך לנהל את החיים שלהם, ואם היא תעיר לה, זה לא ישנה את ההרגלים, אלא רק יגרום לה צער ויגרום לסכסוך בבניין.

שבועיים לאחר מכן היא התלוננה לאמי על אחד השכנים, שהעיר לה על הוצאה כספית גדולה מדי על נעליים לאחד מילדיה. "אין לך כסף לפלאפל, אז מה המשחק שלך", הוא אמר, והיא נפגעה עד עמקי נשמתה ולא דיברה יותר עם השכנים הללו. מול עינינו ראינו כמה אמא צדקה.

 

בשלב מסוים היא החלה ללוות מצרכים.

בכל מקום מקובל ששכנות באות ומבקשות ביצים, חלב, מלח וסוכר. שמעתי שבמקומות של עשירים זה לא כל כך נהוג. אמי נהגה לומר בציניות: "נו טוב, בגלל זה הם עשירים". אבל אצלנו היו נותנים ביד רחבה.

אבל השכנה שלנו לקחה את זה למקום אחר לגמרי. בגלל שהיה לה חוב במכולת היא החלה לבוא אלינו וללוות חלב ומלח, ירקות, גבינה ולחם. מה שהחל טיפין טיפין הפך למשהו קבוע. היא הייתה יכולה להיכנס ארבע פעמים ביום ולשאול : "יש לכן להלוות לי שלוש עגבניות? תבנית ביצים? גבינה 9 אחוז"? בהתחלה התייחסנו לזה כבדיחה, אבל מהר מאד הבדיחה הזו לא הייתה מצחיקה. זה התחיל לעצבן אותנו.

"אמא, היא לווה בלי להחזיר", אמרנו, אבל אמי אמרה לנו: 'כשמישהו מבקש אוכל לא מסרבים לו'.

לאט לאט זה נעשה פשוט נוהג קבוע. ארבע חמש פעמים ביום היא דופקת ומבקשת דברים. לפעמים זה היה מרגיז אותנו, בעיקר כשהבן שלה היה מתגאה באופניו החדשים עם הילוכים שקנו לו או בכל מיני צעצועים מנקרי עיניים, כשאנחנו יודעים שאצלנו חיים מהיד לפה ואבא עובד ומזיע בשיפוצים ואמא במשק בית, כדי לאפשר לנו קיום בכבוד.

כמה פעמים ניסינו לומר לאמא שאי אפשר ככה ושזה מעצבן אותנו, אבל היא בשלה: 'כשמישהו מבקש אוכל- פשוט נותנים לו'.

 

ויום אחד אמא אמרת לשכנה ככה: 'למה את צריכה לדפוק אצלנו? תרגישי בבית, תיכנסי, תגשי למקרר, תקחי מה שאת צריכה ושיהיה לך לבריאות'.

חשבנו שאמא צוחקת, ואז הבנו שלא. אמרנו: 'בטח היא רק רוצה לתת לה להרגיש טוב', אבל השכנה לקחה את המילים האלו כמו שהן, ומאותו היום היתה דופקת דפיקה קטנה, נכנסת לבית ולוקחת מה שהיא צריכה.

קשה לי להסביר כמה הדברים לפעמים הרגיזו. נניח את באה הביתה וחושבת על כוס קפה, וכשאת פותחת את המקרר  מתברר שאין חלב, אף שבבוקר קנית, ואז את עולה לשכנה, ובמקרה הטוב היא מוזגת לך כוס חלב מהשקית שהיא לקחה מהמקרר שלכם, ובמקרה הרע היא אומרת: 'נשארה לי כוס אחת, ויורם צריך את זה לארוחת ערב'.

 

יום אחד נכנסה השכנה בשעה עשר לבית שלנו. היא אמרה בקול "שלום" ואיש לא ענה לה. היא לא הבינה איך הבית ריק ולא נעול. אז החלה לשאול בקול  "מישהו כאן?"

היא שמעה קולות עמומים מהחדרים הפנימיים והחליטה ללכת לראות מה קורה שם.

ובמסדרון ליד חדר השינה היא ראתה את אבא שלי שוכב על הרצפה, מחרחר. היא הזעיקה אמבולנס במהירות. האמבולנס הבהיל את אבי לבית החולים, ושם הצילו את חייו.

התברר כי הוא לקה בדום לב, ואם עוד חמש דקות היה נשאר שם, היינו מוצאים אותו ללא רוח חיים.

 

ברגע אחד התבהרה לנו התמונה כולה. אנחנו היינו ממורמרים, חשבנו שמנצלים אותנו. אנחנו כעסנו וזעמנו והרגשנו מנוצלים, אבל יושב בשמים ישחק למו, ושלח לנו הוכחה שמחסד לא מפסידים ושהגישה של אמי היקרה, שלא למנוע אוכל ממי שמבקש, גם אם לא מגיע לו וגם אם לא נקבלו בסופו של דבר בחזרה, השאירה את אבא שלנו בחיים.

הייתי אז בת 11. אבי ואמי היו הדברים הכי חשובים לי בחיים. איני יכולה לחשוב מה היה קורה אם הייתי מאבדת את אבא בגיל הזה. פשוט קיבלתי אותו במתנה.

מכאן ואילך הפסיק אבי את עבודתו בשיפוצים, שכן הפך לנכה במאה אחוז, והמצב בבית הורע עוד יותר, אך אמי לא הפסיקה את המדיניות שלה, והפעם לא אמרנו מילה. ולא רק שלא אמרנו, גם לא חשבנו יותר שזה לא בסדר.

השכנה הוסיפה לבוא ולקחת, ואנחנו איכשהו הסתדרנו כספית מעבודתה של אמי ומקצבת הנכות של אבי. אך הסיפור לא מסתיים.

 

שנתיים לאחר מכן שוב הצילה השכנה את אבי. ממש  באותה הצורה. היא הגיעה לקחת משהו, והוא היה חסר הכרה בהתקף חמור. היא פשוט הייתה שם כדי להצילו. המעשים הטובים  שלו ושל אמי הכשירו את המלאך רפאל להציל את אבי.

מכאן ואילך לא לקחנו סיכונים . בבית הותקן כפתור מצוקה שהוחלף כמה שנים לאחר מכן באמצעי חדשני לאיתור התקף לב עוד לפני שהוא מגיע.

אבי סבל מאי ספיקת לב, אך לפחות חי ותרם מאד לבית בדרכו. אמי המשיכה לעבוד, ואנחנו התפתחנו וגדלנו והתחלנו להרוויח למחייתנו.

14 שנה לאחר האירוע נישאתי. זה קרה לפני שנתיים. אבי זכה להוליך אותי לחופה, והשמחה הרקיעה שחקים.

באותה תקופה השכנה עברה לעיר אחרת עם ילדיה. היא מצאה עבודה פחות קשה ממשק בית, ואיכשהו הסתדרה. שוב לא היה מי שיבוא לביתנו ויהנה מהאוכל שלנו. תתפלאו, אבל ראיתי שלאמא שלי זה קשה.

 

לפני שנה קיבל אבי התקף לב אחרון. אמי הייתה לצדו, אבל זה לא עזר. לא הייתה זו הפתעה. היה ברור לנו שהוא לא יכול להחזיק הרבה זמן. הוא השיב את נשמתו לבורא. נערכה לו הלוויה מכובדת, ואני, אף שהייתי ועודני שרויה בצער ובאבל עמוק על לכתו של האדם הכי יקר לי, יודעת שזכיתי ל 15 שנות חסד, בשנים הקריטיות ביותר, מגיל 11 עד גיל 26, לזכות לגדול ולהתבגר לצד אבי,  ללמוד מדרכיו ומדמותו הנעימה.

כיום אני רואה בשכנה הזו שליחה נאמנה להשאיר את אבי בחיים, והסיפור הזה פקח את עיניי להבין את מורכבותו של העולם. אני מקווה שכאשר תספר אותו, זה יגרום לכולם לראות את כל התמונה, גם את החלקים שהם אינם רואים, ולהבין שמחסד לא מפסידים.

 

 

תפילה

רבונו של עולם

יש משפט ששמעתי אותו מאות ואלפי פעמים במשך השנים אך כנראה זה לא ממש חדר אלי. והמשפט הוא: באנו לעולם הזה כדי לעשות את רצון הבורא.

עד שלאחרונה שמעתי את המשפט שוב, מאורח שביקר אצלנו וכמו שאומרים – נפל האסימון. זה חדר. זה היכה בי. זה טלטל אותי. כי אני עדיין כל כך רחוק מלקיים אותו.

רבונו של עולם

אני הולך עם המשפט הזה ומזכיר אותו לעצמי עשרות פעמים ביום, בעיקר ברגעים של סכנה, שבאתי לעולם לעשות את רצונך אבא.

ואז, גם אם יש משהו שאני חייב לספר לאשתי, שזה כבר עומד על קצה הלשון, אני בולם, כי זה לפחות אבק לשון הרע אם לא לשון הרע נטו וזה ההפך  מרצונך. וככה  עם כל תאווה ומידה רעה שעדיין לא זכיתי לתקן.

תעזור לי אבא, אני כל כך רוצה לעשות רק את רצונך, אתה לא יודע כמה , אתה בעצם כן יודע כי אתה יודע הכל.

 

רבונו של עולם, רוצה לעשות לך נחת רוח, רוצה למלא את השליחות שלי בעולם הזה, כי השנים בורחות ואני עדיין מדשדש בביצה אך כל כך רוצה לצאת ממנה. כל כך רוצה לעשות אך ורק את רצונך. כל כך רוצה להבין מה רצונך ממני באותם עניינים ששם זה לא לגמרי ברור לי.

תעזור לי אבא. כי אחרת בשביל מה אני פה?

 

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה