כה, א: וידבר ה' אל משה בהר סיני: ש: וכי המצוות האחרות לא נאמרו בהר סיני? ת: הרבה מהמצוות כן, אך לא כולן, למשל מצוות רגימת המקלל שנזכרה בסוף פרק כ"ד, ובעקבות זאת הוזכרו ענייני המכה וחובל באדם ומכה נפש בהמה, וכן מצוות אחרות שנזכרו לאחר שמתו בני אהרן ועוד מצוות רבות (כגון מקושש העצים ובנות צלפחד), שכולן נזכרו בתוך כדי אירועים שנצרכו לפסק הלכה ולבירור המצווה הנכונה. משה קיבל מה' בהר סיני את המצוות המיוחדות לעם ישראל ולעבודת ה', כמו שנאמר בסיום פרשת השמיטה והיובל: אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, וְהַתּוֹרֹת, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה, בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--בְּהַר סִינַי, בְּיַד-מֹשֶׁה (כו, מו). מצוות שמיטה ויובל הן מהמצוות שקיבל משה בסיני כמצוות מיוחדות לעם ישראל, ולא בתוך כדי בירור אירועים בדרך. וכן מצוות נדר וערכין הנזכרות בסוף ספר ויקרא, נאמר עליהן: אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה--אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: בְּהַר, סִינָי (כז, לד), כלומר מצוות הנוגעות רק לעם ישראל – אלה נאמרו בהר סיני.

כה, ד: שדך לא תזרע: ש: האם מותר בשנה השביעית לזרוע שדה ולעבוד בה את יתר העבודות החקלאיות אם אינה שדה של עברי, למשל לעבוד כשכיר אצל נכרי, או למכור את השדה לנכרי ואז לעבוד בה (לפי מה שמכונה "היתר המכירה")? ת: לא, האיסור הוא לא רק על העובד, אלא גם על הארץ עצמה ("ובשנה השביעית, שבת שבתון יהיה לארץ"; ראש פסוק ד', ושוב בפסוק ה': "שנת שבתון יהיה לארץ"), ולא משנה מי בעליה.

כה, מח: גאולה תהיה לו: ש: מדוע שהגר יסכים לשחרר את עבדו העברי ("אחיך") לפי דיני התורה? ת: התורה למעשה מצווה להשאיר בארץ אנשים שאינם עבריים, רק אם קיבלו עליהם את דיני הארץ והתורה ("גר תושב עמך", פסוק מ"ז), ואם אינם בגדר של "תושב עמך", אין לאפשר להם להיות גרים בארץ. לכן התורה חוזרת כאן בסמוך (כו, א-ב) על איסור עבודת אלילים ושמירת השבת, כדי להזכיר לנו שֶאַל לנו ללמוד ממעשיהם של אותם שכנים גרים נוכרים.