ל"ג בעומר בהלכה ובאגדה

נכתב על ידי יהודה ברקאי, 22/5/2019

   י"ז אייר תשע"ט

גל עיני ל"ג בעומר מנלן?

ל"ג בעומר בהלכה ובאגדה

 

תקופת ימי ספירת העומר[1]

אפתח בדבריו של הרמב"ן בענינה של תקופת ספירת העומר. וכך כתב בפרשת אמור (ויקרא כ"ג ל"ו):

עצרת היא - עצרתי אתכם לפני, כשר שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיון שהגיע זמנן ליפטר אמר בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד שקשה עלי פרידתכם, לשון רש"י, ודברי אגדה הם בויקרא רבה. ועל דרך האמת, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ (שמות כ יא), ויום השביעי הוא שבת ואין לו בן זוג, וכנסת ישראל היא בת זוגו שנאמר ואת הארץ, והנה היא שמינית. "עצרת היא", כי שם נעצר הכל. וצוה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם כי כולם קדושים ובתוכם ה', ומנה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם, וקדש יום שמיני כשמיני של חג, והימים הספורים בינתים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג, והוא יום מתן תורה שהראם בו את אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש. ולכך יקראו רבותינו ז"ל בכל מקום חג השבועות עצרת, כי הוא כיום שמיני של חג שקראו הכתוב כן. עכ"ל הרמב"ן.

ודברים דומים מצינו בדרשות רבינו יהושע אבן שועייב (תלמיד הרשב"א) בדבריו לספר ויקרא סוף דרוש ליום ראשון של פסח וזלה"ק:

וכל שבעת ימי הפסח כיום אחד, ולכן אין בהם הלל גמור אלא ביום הראשון, ושמונת ימי הסוכות הם כימים אשר מפסח לעצרת שהם כל יום בפני עצמו כמו השבוע שבכאן, ולכן יש בהם בכל יום הלל גמור, ויום העצרת של סוכות כיום השבועות הבא אחר השבעה שבועות שנקרא גם כן עצרת.

נמצינו למדים מדבריהם של ראשונים אלו כי למעשה תקופה זו של ספירת העומר היתה צריכה להיות תקופה של שמחה מתוך ציפיה מקודשת למתן תורה, אלא שבמרוצת הדורות בגלל פטירתם של תלמידי רבי עקיבא (וכבר דנו בספרים שדוקא בגלל היותה תקופה כה גבוהה ומסוגלת פגעה בהם מדת הדין) הרי שערבה לפנינו השמחה. בראשית עסוקנו בענינו של ל"ג בעומר והשמחה בו, בקשתי לעסוק בשמחה המקורית של ימים אלו.

כ'גשר מעבר' מעניניה הגבוהים והמרוממים של תקופה זו, לביאור השבר בעקבות פטירתם של תלמידי רבי עקיבא אביא מדבריו של הלבוש (תצ"ג סעיף ד') וזלה"ק:

נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה מפסח עד העצרת משקיעת החמה עד שחרית, ויש בו ב' טעמים חדא לעילוייא וחדא לריעותא. לריעותא משום אבילות, שתלמידי רבי עקיבא מתו סמוך לשקיעת החמה ונקברו אחר שקיעת החמה והיו העם בטלים ממלאכה[2]. והטעם השני למעליותא והוא לפי שאנו סופרין העומר אחר שקיעת החמה משום דכתיב (ויקרא כ"ג ט"ז) שבע שבתות תמימות תהיינה, וכתיב גבי שמיטה (שם כ"ה ח') וספרת לך שבע שבתות שנים, ולמדו ממנו (מנחות ס"ה ע"ב) שצריך הב"ד לספור שנות השמיטה כמו שאנו סופרים שבתות העומר, לכך ילפינן ספירה מספירה, מה שנת השמיטה אסור במלאכה אף בזמן ספירת העומר דהיינו אחר שקיעת החמה אסור במלאכה. עכ"ל הלבוש. 

המקורות הראשונים

בגמרא ובספרות הגאונים שלפנינו לא מצינו מקור לענינו של ל"ג בעומר כיום מיוחד. הגמרא (יבמות ס"ב ע"ב) מדברת על התקופה בין פסח לעצרת, וזלשה"ק:

אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם [רש"י: שנשתכחה תורה] עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום וּשְׁנָאָה להם, רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון [רשב"י] ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה[3]. תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא ואיתימא רבי חייא בר אבין, כולם מתו מיתה רעה. מאי היא, אמר רבי נחמן, אסכרא. עכ"ל הגמרא.

כותב המאירי (יבמות שם): וקבלה ביד הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה. ונוהגים מתוך כך שלא להתענות בו. וכן נוהגים מתוך כך שלא לישא אשה מפסח עד אותו זמן. עכ"ל המאירי. וכותב על כך הרב זווין: דומה שמקור זה הוא הקדום ביותר.

בספר המנהיג הלכות אירוסין ונשואין (מוסד הרב קוק ח"ב עמ' תקל"ח) כתב וזלה"ק: ואין מנהג לכנוס בין פסח לעצרת ולא מפני שאיסור יש בדבר אלא למנהג אבילות על מה שאירע. שבאותו הפרק מתו י"ב אלף זוגות תלמידים לרבי עקיבה על שלא נהגו כבוד זה לזה, אבל מקדשין שאין שמחה אלא בחופה בקידושין בנשואין, ומי שכנס אין בו שום איסור שבעולם.

ואך מנהג בצרפת ופרובינצא[4] לכנוס מל"ב לעומר[5] ואילך. ושמעתי בשם רבי' רבי זרחיה מגירונדא שמצא כתוב בספר ישן הבא מספרד, שמתו מפסח ועד פרוס העצרת, ומאי פורסא, פלגא, כדתנן שואלין בהלכות הפסח קודם ל' יום ופלגא חמשה עשר יום קודם העצרת וזהו ל"ג לעומר. עכ"ל המנהיג.

מקור קדמון נוסף עריכת נשואין מל"ג בעומר, עדיין לא מוזכר שזהו יום שמחה.

בספר המנהגים למהרי"ל (דיני הימים שבין פסח לשבועות, מכון ירושלים עמ' קנ"ו) כתב וזלה"ק:

ל"ג בעומר לעולם הוא י"ח באייר. ובשחרית א"א [אין אומרים] תחינה...אמר מהר"י סג"ל [מהרי"ל[6]] אע"ג דאיתא בגמרא דתלמידי רבי עקיבא מתו מן פסח עד עצרת, מכל מקום עושין ביום ל"ג בעומר יום שמחה, משום דמתו רק הימים שאומרים בהן תחינה בשבעה שבועות העומר, וכל יום שא"א תחינה שלא מתו, והשתא דל מן המ"ט יום של הספירה, ז' ימי החג, וג' ימים דחל בהן ר"ח, שנים לאייר ואחד לסיון, וז' שבתות, פשו להו ל"ב, נמצא דלא מתו רק ל"ב ימים, לכן כשכלו אותן ל"ב ימים שמתו עושין למחרתן שמחה לזכר. עכ"ל המהרי"ל.

נמצינו למדים דבר חידוש מהמהרי"ל שתלמידי רבי עקיבא מתו בכל התקופה בין פסח לשבועות, גם לאחר ל"ג בעומר, אלא שבימים שלא אומרים בהם תחנון, דהיינו שבתות וראשי חודשים בהם לא מתו. ולפי החשבון מתו בכל התקופה במשך ל"ב ימים לא רצופים, אך כשנסתיימו ל"ב יום באותה תקופה, עושים אותו יום שמחה וזהו ל"ג בעומר.

בספר יוחסין[7] נתנו סימן שבל"ג בעומר י"ח באייר מותר להנשא: בן י"ח לחופה, וכתבו זאת בשם ספר המכתם[8]. בספר המנהגים של רבי אייזיק טירנא (עמ' ס"ב מכון ירושלים) בין פסח לעצרת אין נושאין נשים ואין מסתפרין ואין עושין מלאכה אחר שקיעת [החמה] לפי שתלמידי רבי עקיבא מתו באותו זמן... ויש מסתפרין מל"ג בעומר ואילך שאז פסקו מלמות. ועתה נהיגי גם לישא אחר ל"ג בעומר...

ראשונים נוספים בענין ביאור חשבון הימים

אציין כי באבודרהם (בין פסח לעצרת) עוסק בביאור חשבון הימים ומביא דברי אבן הירחי הוא ספר המנהיג שהובא לעיל. וכן בדרשות רבינו יהושע אבן שועייב (תלמיד הרשב"א) בספר ויקרא סוף דרוש ליום ראשון של פסח מביא ששמע בשם מדרש, פרס העצרת שהם חמשה עשר יום, וכשמסירים אותם הם שלשים וארבעה ולשיטה זו הרי 'מגלחין ביום שלשים וארבעה בבוקר כי מקצת היום ככולו'. אכן מהדירי הספר (הוצאת וגשל) העירו כי ראו כך באבודרהם, שמקורו בהמנהיג בשם רבינו זרחיה שהובאו לעיל. לחשיבות ספר זה, הבית יוסף בסימן זה (תצ"ג) הביא מקורו מדרשות אבן שועייב.

מתי מתחדשים עריכת הנשואין והפסקת מנהגי האבילות?

בביאור הלכה (או"ח תצ"ג ד"ה יש נוהגים. משנה ברורה ח"ה) הביא יסודות המנהגים של הלכה למעשה ואלו דבריו:

ביאור הענין דיש בזה שלש שיטות, ונבאר שתים מהן שנקטום הפוסקים לדינא.

וזהו שיטה אחת -  דתלמידי רבי עקיבא מתו ל"ד יום, וראיה ממדרש שמתו מפסח עד פרוס עצרת, והוא ט"ו יום קודם עצרת, וכשתסיר ט"ו יום ממ"ט נשארו ל"ד יום שלמים שמתו, אלא 'דמקצת היום ככולו' ומשום הכי מסתפרין ביום ל"ד בבוקר, והוא הדין לישא אשה מותר מכאן ואילך. וזהו דעת המחבר...

אכן לדעת הרמ"א (סעיף ב') משמע דסבירא לה דפסקו מלמות ביום ל"ג, וכמו שכתב הגר"א שם, ומקצת היום ככולו. ולפי שיטה זו המנהג שאין מסתפרין מפסח עד ל"ג בבוקר, ומשם והלאה עד עצרת מותר.

שיטה שניה הוא מה שאומרים בשם התוספות, דתלמידי רבי עקיבא מתו ל"ג יום שלמים, דהיינו ביום שאין אומרים בו תחנון לא מתו. א"כ כשתוציא שבעת ימי הפסה, דהיינו מיום שני של פסח, ועוד ששה שבתות, ושני ימים ר"ח אייר ויום אחד ר"ח סיון, שלא מתו, א"כ הרי נשארו ל"ג שלמין שמתו, ולפי זה מתו עד עצרת.

ולנגד אלו הל"ג ימים קבלו ישראל על עצמם קצת אבילות ל"ג ימים (אלא שיום אחד מהן יש להקל במקצת יום דהוא ככולו, ובחרו ביום ל"ג בעומר...) לענין תספורת ונשואין, דהיינו לנכות ממ"ט יום של העומר ט"ז ימים הראשונים, דהיינו מיום שני של פסח עד יום שני של ר"ח אייר יש ט"ז ימים, שאותן ימים מקילין בהן, ונשארו ל"ג שלמין עד עצרת ומתאבלין בהם.

לפי זה אותן שמסתפרין מל"ג ואילך וגם בר"ח אייר, טעות הוא בידם דליכא ל"ג יום, וזהו כוונת המחבר. עכ"ל הביאור הלכה.

ל"ג בעומר הלולא דרשב"י

כעת אנו נכנסים לסוגיה של שמחה גדולה שבמאות השנים האחרונות נשתרשה בבית ישראל באשר הם, הלולא דרשב"י. אמנם מסתבר שגם סוגיה זו ערפילי מסך סובבים סביב אורו הבוהק, והיותו של רשב"י כמעיין מים חיים של תורת הנסתר בישראל, גם יומו הגדול למעשה עטוי הוא הילת סתר. ונפרש הדברים.

יום פטירת רשב"י

ידוע ומפורסם בקהלות ישראל ובמיוחד בקהילות החסידים שרשב"י נפטר בל"ג בעומר. מהמקורות שלפנינו מהקדומים שבהם הספר פרי עץ חיים זהו ספר הכוונות של האר"י הקדוש שהגיע לאירופה ולקהילות האשכנזים[9]. ושם כתוב שבל"ג בעומר, יום שמת בו רשב"י. בספרי גדולי החסידות ביניהם בני יששכר שכתב במאמרי חודש אייר (מאמר ג') וזלה"ק: 'הנה יום זה ל"ג בעומר יומא דהלולא דרבי שמעון בר יוחאי, בו ביום עלה לגנזי מרומים' וכן בסידור בעל התניא עם דא"ח בשער ל"ג בעומר (דף ד"ש ע"א) כתב: ...והנה אחר שיום ל"ג בעומר שהוא בחינת הוד שבהוד...הוא היותר אחרון במדריגה ונעוץ בו מבחי' [מבחינת] היותר עליון משום דנעוץ תחילתן בסופן דוקא...ע"כ בל זה מובן הטעם לבחינת הלולי' דרשב"י ע"ה שהיה בל"ג בעומר דוקא...ע"כ מהסידור, ועוד הסביר בדרך פנימית עמוקה ביותר ענין ל"ג בעומר בכל עניניו. וכן אציין לספרו של בנו אדמו"ר האמצעי בדרושיו לויקרא (ח"ב) ביאר באריכות ובעמקות ענינו של ל"ג בעומר, ובמיוחד את התמיהה בהסתלקות הצדיק, הרשב"י עושים הלולא וחינגא גדולה. וכן רבי צדוק הכהן בפרי צדיק כתב כן.

עם זאת גדולי חכמי הספרדים בראשם החיד"א כתב בסוף ספרו מראית העין (סימן ח') וזלשה"ק: ומ"ש [ומה שכתבתי] בברכי יוסף [או"ח סימן תצ"ג] דיש מי שכתב דפטירת רשב"י ע"ה זיע"א בל"ג בעומר כן כתב בפרי עץ חיים. אך כבר נודע דבנוסחאות כתבי האר"י ז"ל היה ערבוב וט"ס, והנוסחא האמיתית היא נוסחת השמונה שערים שסידר מהר"ש ויטאל ז"ל בנו של מהרח"ו ז"ל. ובשער הכוונות האריך בסוד יומי העומר וטעם שמתו כ"ד אלף ואח"ך [ואח"כ] למדו חמישה [תלמידים] אצל ר"ע: רבי שמעון ורבי מאיר וכו' והיא שמחת רשב"י...שיש שורש בשמחה זו שעושים והוא האריך בזה ולא בא בפיו שהוא פטירת רשב"י ע"ה. ואפשר שהכונה כמ"ש אני עני בטוב עין דביום ל"ג התחיל ללמד רבי עקיבא לרשב"י וחבריו, ודוק היטב. עכ"ל החיד"א. ובמורה באצבע לחיד"א (סימן ח' אות רכ"ג) כתב: יום ל"ג לעומר ירבה בשמחה לכבוד רשב"י זיע"א, כי הוא יומא דהלולא דיליה. ונודע שרצונו הוא שישמחו ביום זה... עכ"ל החיד"א. והביא דבריו בכף החיים (תצ"ג ס"ק כ"ו) והביא גם דעת הבני יששכר שהובא לעיל. [עוד הביא עפ"י שער הכוונות שהשמחה היא על כך שרבי עקיבא סמך את חמשת תלמידיו, ובלשונו: ולכן סמך אח"כ רבי עקיבא את חמשת תלמידיו הגדולים...ואלו נתקיימו בעולם והרביצו תורה ברבים... ובסיום דבריו כתב: ואפשר דהא והא איתא...עכ"ל כף החיים.

במשנת חסידים לרב עמנואל חי ריקי כתב במסכת אייר וסיון (אות ד') וביום ל"ג שהוא מספר 'כדט' משם 'אכדטם' ['אכדטם' זהו שם 'אלקים' בחילוף שלש האותיות הפנימיות, ובשער הכוונות (סוף דף פ"ו ופ"ז) האריך בזה. וכן ב'נגלה' בספר דרשות בית ישי לרה"ג הרב שלמה פישר שליט"א בדרוש לל"ג בעומר] שנתגלה והם אותיות שנתחלפו מ'אלקים' שהם יותר רחמים, פסקו מלמות. וכנגד חמשה אותיות דשם זה שהם ה' גבורות דגדלות...סמך אז חמישה תלמידים אחרים, ובסוד הדעת דגדלות שבו, לימד להם תורה. ועל ידם רשב"י שהיה אף הוא תלמידו נתקיים העולם, לפיכך אין להתאבל ביום זה כלל על החורבן שלא יענש, אלא מצוה לשמוח שמחת רשב"י...

שלהבת האור העולה תקון המדות והתגלות חזוק התורה

בפירושו של הרב יצחק אריאלי זצ"ל עינים למשפט ליבמות (ס"בע"ב) כתב וזלשה"ק: יש להתבונן מכאן פרק שלם באהבת התורה ואהבת לומדי התורה וכבודם בלמוד תורה לשמה. הגע בעצמך, צבור כה גדול...של לומדי תורה...שהרי 'אינו דומה רבים העושים את התורה למועטים' (תו"כ בחקותי) לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה ולא בד בבד למדו זוגים, [ותורתם] התפשטה מגבת עד אנטיפרס מצפון עד דרום, ומשמתו נתרוקן העולם מן התורה...את תורתם קבלו מפי מקור מעיינות החכמה, משמת רבי עקיבא נסתתמו מעיינות החכמה (סוטה מ"ט ע"ב)... הרי שמצד סדרי קניני התורה נתקיימו הכל לצלחתם ולשלמותם...ואעפי"כ לא עמדה להם גדלותם...וכל כך למה, 'מפני שלא נהגו כבוד זה בזה' ...ואעפ"י שקיבלו תורתם מפי רבם הגדול אבל בדרכיו לא הלכו, שרבי עקיבא אומר ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, תוכן מאמר זה קבלו מרבו רבי אליעזר בשעה הרצינית ביותר, לפני פטירתו ובפרידתו מתלמידיו למדם 'ארחות חיים' הזהרו בכבוד חבריכם ובשביל כך תזכו לחיי העוה"ב (ברכות כ"ב ע"ב)...ובזריחת אור תלמידי רבי עקיבא האחרונים...ואף רבי אלעזר בן שמוע הקטן שבהם היה מרגלא בפומיה: יהי כבוד חברך כמורא רבך וכו' כמורא שמים. בהם נשלמה מטרתו של רבי עקיבא להנחיל את התורה לנצחיות העולם. עכ"ל הרב יצחק אריאלי זצ"ל. ובספרו של הרה"ג הרב יעקב משה הלל שליט"א עד הגל הזה כתב (מאמר הראשון) וזלשה"ק: ...הרי לן שיום סמיכתם של חמשת תלמידי ר"ע שהיתה ביום ל"ג לעומר היתה בבחינת מעמד הר סיני, שבו ביום נתקיימה התושבע"פ בידינו מפי ר"ע ובאמצעות תלמידיו לדורות עולם...[זאת ע"י תקון המדות כפי שהאריך הרב שם בספרו, ושזרם בביאור עניינים פנימיים]



[1] הכנת הגליון והלימוד בו לקיים מצות בוראי יתברך, וליום האזכרה הט"ו של אבי מורי אוד מוצל מאש, ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה, שנלב"ע בט"ז באייר תשס"ד. ולעילוי נשמת אמי מורתי אוד מוצל מאש חוה בת ר' יהודה הכ"מ, שנפטרה בר"ח שבט תשע"ט. ולעילוי נשמות דודתו של אבי, מרת פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל ניצלה בחסד ה' מהנאצים הארורים עם בעלה הרב יחזקאל ב"ר שמואל אפרים ז"ל (ריבל) עלו לארץישראל, אך לא זכו לזש"ק. נפטרה בט"ז באייר תשל"ו (עשרים ושמונה שנים בדיוק לפני אבי). 

 

ספרי יסוד להכנת המאמר שימשו לי הספרים הבאים: המועדים בהלכה לרב שלמה יוסף זוין זצ"ל, אנציקלופדיה תלמודית (כרך ל"ה טורים תתקכ"ז-תתקל"ח). עד הגל הזה לרה"ג הרב יעקב משה הלל שליט"א.

[2] בנושאי הכלים ללבוש (אליה רבה אליה זוטא וכן רבי אברהם אזולאי) הביאו עפ"י תניא הקדמון שדוקא הנשים עסקו בקבורת התלמידים מכיוון שהן גרמו מיתה לעולם.

הגליון נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 052-6514000   YBARKAI6ֹ -AT- GMAIL.COM

[3] בבראשית רבה (חיי שרה ס"א ג') מובא וזלה"ק: י"ב אלף תלמידים היו לרבי עקיבא מעכו ועד אנטפריס וכולם בפרק אחד מתו, למה שהיתה עיניהם צרה אלו באלו. ובסוף העמיד שבעה, רבי מאיר, ורבי יהודה, רבי יוסי, ור' שמעון, ורבי אלעזר בן שמוע, ורבי יוחנן הסנדלר, ור' אליעזר בן יעקב, ואית דאמרי ר' יהודה, ור' נחמיה, ורבי מאיר, רבי יוסי, ורשב"י, ור' חנינא בן חכינאי, ורבי יוחנן הסנדלר. אמר להם, בניי, הראשונים לא מתו אלא שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו, תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם, עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה.

[4] בתקופה זו צרפת נתחלקה לשני איזורים: החלק הצפוני של צרפת נקרא 'צרפת' והחלק הדרומי נקרא 'פרובאנס' והיו חילוקי מנהגים ביניהם. ספר המנהיג ממנו הובאו הדברים הוא אחד מהמתארים הבדלי המנהגים. אציין גם את מגן אבות למאירי.

[5] כך כתוב במהדורה שלפני, ל"ב לעומר, ואולי התחלף ב' עם ד', והכוונה ל"ד לעומר, שהרי לא ראיתי מקור אחר שמתיר כבר בל"ב, ובכל הספרים הדיון הוא האם מותר בל"ג או רק בל"ד. וביותר דוחק שהכוונה לאחר ל"ב דהיינו ביום ל"ג, כפי שכתב המהרי"ל בהמשך דברינו כשכלו אותן ל"ב ימים...עושין למחרתן שמחה...

[6] מהר"י סגל הוא המהרי"ל, ראה בהקדמת כותב הספר (עמ' א' הוצאת מכון ירושלים). ובהרחבה בשם הגדולים להחיד"א מערכת גדולים אות י' סימן רל"ח.

[7] ספר יוחסין כפי שנכתב בשער: בזכרון כל הדורות מימות משה רבינו עד דור המחבר. הוא רבי אברהם זכות, נולד בספרד לפני הגירוש ובעת כתיבת הספר שהה בתוניס. הדפסה ראשונה שלו לפני כארבע מאות וחמישים שנה בשנת שכ"ו. ענין ל"ג בעומר  מובא שם במאמר ראשון ד"ה רבי עקיבא (עמ' 36-39 מהדורת הצילום המצויה)

[8] ספר המכתם כתבו רבינו דוד בר לוי. והביאו בשו"ת הרשב"ש סימן תרי"ט (רבי שלמה בנו של התשב"ץ ר' שמעון ב"ר צמח דוראן. הסימן עוסק בדיני שני ימים של ר"ה) כך הביא חיד"א בשם הגדולים מערכת ספרים אות מ' סימן קי"ט. מכאן אומר הרב זווין, אנו למדים על קדמותו של מקור זה המובא ביוחסין.

[9] לשם לימוד והבנת יסודות בכתבי האר"י לסוגיהם ומחבריהם מומלץ מאוד ספרו של הרה"ג הרב יעקב משה הלל שליט"א כתבוני לדורות, גם למי שאין יד בחלק זה של התורה יוכל לראות את 'עצי החיים' בתוך ה'יער' נצבים במלוא יפי קומתם מסודרים למחלקותיהם.


להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע