אכילת זרוע לחיים וקיבה

נכתב על ידי גל גל, 5/9/2019

 

בס''ד שופטים: אכילת זרוע לחיים וקיבה

פתיחה

בפרשת השבוע אנו קוראים על ציווי התורה לתת לכהנים את מתנות הכהונה, הכולל בין השאר את נתינת הזרוע, הלחיים והקיבה מכל שור ושה שנשחטו ונמצאו ראויים לאכילה. אמנם הבעלים יכולים להחליט לאיזה כהן יגיעו המתנות, אבל מצוות הנתינה מוטלת על השוחט. במידה ולא נתנו את המתנות כראוי, מצווה על בית הדין לדאוג שהן יינתנו וכפי שמופיע בדברי המבי''ט (ב, קטו):

''נתקבצנו בבית הוועד לפקח על בקיעי העיר כי רבו ולגדור גדר כרם ה' צ-באות א-להי ישראל, ובכללם מצות מתנות כהונה זרוע ולחיים וקיבה כי מתנות כהונה נגזלות ביד הטבחים... ונראה לנו להודיע לנזהרים שלא יקנו הזרוע אלא יניחוהו לבעליהן ויאכלו הם (= הטבחים) איסור הגזלה אשר הם גוזלים לכהנים בכל יום.'' 

בעבר נתינת זרוע לחיים וקיבה הייתה נפוצה מאוד בקרב הציבור (עד שסתם מתנות בחז''ל, הכוונה למתנות הללו), מכיוון שכאשר רצו לאכול בשר, השחיטה הייתה מתבצעת בחצר הבית. כיום החיוב מוטל בעיקר על המשחטות, ובכך נעסוק הפעם ובעיקר בשאלות: האם מותר לאכול מבהמה שלא הופרשו מתנותיה, והאם יש לברך על ההפרשה.

נתינת המתנות

הגמרא במסכת חולין (קל ע''א) מכריעה, שיש מצוות עשה לתת את מתנות הכהונה לכהנים, ובמידה ולא נתנום לכהן, עובר השוחט באיסור גזל. הגמרא מוסיפה, שבגלל שאין קדושה במתנות (בניגוד למעשרות למשל) אפשר לתת אותן אפילו לישראל שהתחתן עם כהנת, למרות שהוא מעולם לא היה כהן, והיא כבר לא כהנת, שהרי היא נשואה לישראל.

כיום, במשחטות שוחטים בהמות רבות בכל יום, וכמות הזרוע לחיים וקיבה שיש לתת לכהנים היא אדירה ושוויה הכספי גדול - דבר זה עלול לגרום לכך שהשוחטים לא יתנו כלל מתנות אלו לכהנים. כמו כן, קשה מאוד לכהנים לבוא כל יום לבית המטבחיים ולקחת את מתנותיהם. הגורמים הללו הביאו את הפוסקים לדון, האם אפשר לסכם עם הכהן שהוא יקבל סכום כסף קצוב תמורת המתנות. 

מחלוקת הפוסקים

א. יש פוסקים, שבעקבות כך נקטו שיש לתת כסף במקום מתנות. בימי כהונת הרלב''ח כרבה של ירושלים (לפני כחמש מאות שנה), הוא עשה הסכם (המוזכר באבקת רוכל סימן י') עם הכהנים, שכל גדי שיישחט, הכהנים יקבלו חצי מטבע כסף, מטבע כסף שלם לכל שה הנשחט, ושני מטבעות כסף לפרה הנשחטת. כך מספר גם הרב שמואל וינגרטן (מובא בספר תורת הכהן והלוי) שהיה חבר מועצת ירושלים, שהיו עושים הסכם עם הבד''צ על מכירת המתנות:

''הואיל וטריחא טובא לכהנים להופיע מדי פעם בבית המטבחיים או באטליזים לקבל חלקם, לפיכך הונהג מקדמת דנא פה עיר הקודש שהבעלים מוסרים את זכותם לחלוקת מתנות-כהונה ליד הבד"צ, והבד"צ או בא-כחו יחלקו את המתנות-כהונה למי שירצו, וכהנים אלה מוכרים את המתנות-כהונה תמורת סכום קצוב לבד"צ ולבא כחו, כדי שלא יצטרכו הכהנים לטלטל ולטרוח, לקחת, לחשב ולמכור.'' 

ב. אמנם יש לא מעט פוסקים שערערו על דין זה, וכפי שכתב הפרי חדש (יו''ד סא, טז) שמדובר במנהג משובש, ויש להמיר את מתנות הכהונה לכסף רק במידה ואין כהנים בסביבה ויש חשש שמתנות אלו יתקלקלו עד שימצאו כהן. הסיבה שהם התנגדו להסכם כרוך במספר סיבות אותן מציג המהר''י קורקוס (מתנות כהונה ט, יט):

1. הגמרא במסכת חולין (קלב ע''ב) מביאה בשם רב חסדא, שצריך לכתחילה לאכול את מתנות הכהונה 'צלי בחרדל'. כפי שהעירו התוספות (ד''ה אין) הרא''ש (שם, ו) במקום, אין הכוונה שצריך לאוכלם דווקא בצורה הזאת, אלא בצורה המובחרת ביותר שיש, וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך (סא, יב). כאשר נותנים לכהן כסף, יוצא שהוא לא אוכל את מתנות הכהונה בצורה הטובה ביותר שיש. 

2. הגמרא (שם) מביאה מימרא נוספת בשם רב חסדא, שכאשר נותנים את מתנות הכהונה, צריך להיזהר שלא לחלק אותן להרבה כהנים, מכיוון שצריך כל כהן לקבל שיעור מכובד - 'כדי נתינה'. כאשר ממירים את בשר המתנות בכסף, יש חשש שלא יתנו לכהן שיעור מספיק חשוב שמהווה כדי נתינה.

3. יש שערערו עקרונית על עצם ההמרה לכסף, גם אם בסופו של דבר יאכלו את המתנות בצלי וחרדל ויתנו שיעור נתינה לכהן. הם טענו, שנתינת מתנות הכהונה לכהן אינה דין בדיני ממונות, דהיינו שחייבים לכהן בשר או כסף בשווי הבשר, אלא דין בדיני איסורים - צריך לתת דווקא את הבשר כדי לצאת ידי חובת נתינת מתנות כהונה.  

למרות ערעורי הפוסקים, כפי שראינו לעיל בציטוט מספר 'תורת הכהן והלוי', זה ההסכם הנהוג כיום עם הבד''צים, מהסיבה הפשוטה שאין חלופה טובה יותר. מכל מקום, במידה ואדם שוחט בהמה בביתו, עליו לתת לכהן או לבעלה של הכהנת את מתנות הכהונה ממש, וכפי שהסכימו הפוסקים שנתינת כסף מהווה פתרון רק לשעת הדחק.  

בהמה שלא הופרשו מתנותיה

למרות ההסכם המוצא לעיל לתת כסף לכהנים תמורת המתנות, משחטות רבות בכל זאת עושות שלא כדין ולא נותנות את המתנות בגלל ההוצאה הכספית שיש בדבר. האם יש איסור על הקונה לאכול מבהמה שלא הופרשו ממנה המתנות? הגמרא במסכת מגילה (כז ע''ב) מביאה מספר אמוראים שמספרים בזכות אלו מעשים שעשו זכו לאריכות ימים. אחד מהם הוא רבי פרידא שמספר כך:

''שאלו תלמידיו את רבי פרידא: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא קדמני אדם לבית המדרש ולא ברכתי לפני כהן, 

ולא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה. דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: אסור לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה. ואמר רבי יצחק: כל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה - כאילו אוכל טבלים, ולית הלכתא כוותיה (= ואין הלכה כר' יצחק).''

אם כן, רבי פרידא מציין את העובדה שהוא לא אכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כמעשה חסידות, שבזכותו זכה לאריכות ימים. כפי שממשיכה הגמרא וכותבת, ר' יצחק חולק על דבריו וסובר שיש איסור דאורייתא לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה, מכל מקום כותבת הגמרא שלא נפסק כמותו, וכך נקטו להלכה הרי''ף (חולין מה ע''ב בדה''ר), הרמב''ם (ביכורים ט, ד) והרא''ש (י, ז), ובעקבותיהם השולחן ערוך (סא, ה).

מה ההבדל לשיטתם בין בהמה שלא הופרשו מתנותיה שמותר לאכול ממנה, לבין מאכל שיש בו טבל (שלא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות) שלא זו בלבד שאסור לאכול ממנו, אלא שהאוכל עובר על איסור כרת?! הרי בשני המאכלים יש חלק השייך לכהן!

הרמב''ם (שם) מסביר (ובניסוח שונה ברי''ף וברא''ש), שבבהמה יש איברים מוגדרים ששייכים לכהנים, זרוע, לחיים וקיבה, לכן אין מניעה לאכול את שאר הבהמה כי אין חשש שחלק מהמאכל מעורב במתנות הכהנים. בטבל לעומת זאת, כל עוד לא הופרשו התרומות והמעשרות, כל חלק בפרי יכול להיות בעתיד שייך לכהן, לכן כל עוד לא הפרישו תרומות ומעשרות - הכל נאסר.

יש לציין, שגם אם אין איסור לשיטתם לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה, מכל מקום יש בכך איסור גזל, שהרי המתנות שייכות לכהנים. במידה והישראל כבר אכל את המתנות, הוא פטור מלשלם כסף לכהנים, מכיוון שאין כהן מוגדר שהמתנות שייכות לו שיכול לתבוע את החוב, אלא שמכל מקום עליו לשלם לכהן כלשהו כדי לצאת ידי שמים (שולחן ערוך סא, לא. ועיין בר''ן מד ע''ב בדה''ר).  

שיטת התוספות

גישה חולקת על הגישות הנ''ל מופיעה בתוספות (חולין קלא ע''א ד''ה ה''ג) שכתבו, שיש איסור דרבנן לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה. אמנם קשה לשיטתם, מדוע ר' פרידא ראה בכך שלא אכל מבהמה שלא הופרשו מתנותיה דבר חסידות?! הרי זהו איסור דרבנן, ובוודאי שאין להתהדר בכך שלא עוברים על איסורי דרבנן! 

נראה שהתוספות הבינו שכוונת ר' פרידא לומר, שלמרות שישנה אפשרות לאכול את שאר הבהמה ולהפריש את המתנות בסוף האכילה, הוא הקפיד להפריש קודם את המתנות ורק אז לאכול, ויש בכך מצווה כפי שפוסק השולחן ערוך (סא, ה) בעקבות דברי הגמרא. אבל ברור שאין כוונת ר' פרידא שלא הפרישו כלל את המתנות, שהרי אז יש בכך איסור דרבנן לשיטתם (עיין פרי חדש ס''ק י).

סברא להקל

ראינו אם כן שלכולי עלמא יש לתת את מתנות הכהונה, והמחלוקת היא רק אם יש איסור לאכול מבהמה שלא הופרשו מתנותיה. אפשר ללמד זכות על אותן המשחטות שלא נותנות מתנות, בעקבות מחלוקת שראינו בעבר בדף לפרשת קרח (שנה א')

ראינו אז מחלוקת גדולה בין הפוסקים, כיצד יש להתייחס לכהנים בזמן הזה. דעת חלק מהפוסקים וביניהם המהרשד''ם (אבה''ע רלה), מהרש''ל (יש''ש ב''ק ה, לה), ש''ך (יו''ד שכב) ומגן אברהם (או''ח רא), שהכהנים בזמן הזה נחשבים כהנים רק בתורת ספק. הסיבה לכך היא, שבמהלך הדורות מסתמא התבלבלו היוחסים, ואין וודאות שכל מי שמכריז על עצמו ככהן, אכן כהן הוא. ובלשון המהרש''ל:

''בעונותינו מרוב אריכות הגלות וגזירות וגירושים נתבלבלו. והלוואי שלא יהא נתבלבל זרע קדש בחול. אבל זרע כהנים ולווים קרוב לודאי שנתבלבלו. ואם לא כולו, הרוב נתבלבל.''

בעקבות הטענה הנ''ל חלק מהפוסקים טענו, שאין לתת מעשר ראשון ללווים, ואם הלוי רוצה את המעשר ראשון עליו להוכיח שהוא לוי. הוא הדין כאן במתנות כהונה, במידה וכהן רוצה לזכות במתנות הכהונה, עליו להוכיח שהוא כהן. אמנם סברא זו היא רק בגדר לימוד זכות ולא היתר לכתחילה. שהרי לא מעט פוסקים סוברים שיש להתייחס לכהנים ככהני וודאי. כמו כן, בנידון דידן אין זה מתיר לאכול את מתנות הכהונה, אלא רק מסביר למה אין מצווה לתת אותן לכהנים.

ברכה על הנתינה

האם צריך לברך כאשר נותנים את המתנות? נחלקו בכך הראשונים:

א. רוב מוחלט של הראשונים סברו שאין לברך, אך נחלקו בטעם הדבר. הרשב''א (א, יח) הסביר שלא מברכים, מכיוון שמתנות הכהונה מעולם לא היו של הישראל, תמיד היו שייכים לכהן, והישראל מביא לכהן את מה ששייך לו מעיקרא. רק כאשר אדם נותן משלו ממש - עליו לברך. כדבריו נימקו גם האבודרהם (שער ג', ברכת המצוות), בעל העיטור (תמים דעים קמט) ועוד.

בספר תמים דעים (שם) חלק על דבריהם וסבר, שהמתנות שייכות לישראל. לכן הוא הסביר שלא מברכים על הנתינה משום שייתכן והכהן יסרב לקבל את המתנות מידו, ואז עלול הישראל לברך ברכה לבטלה. אותו רעיון קיים גם במצוות צדקה שלא מברכים על נתינתה מכיוון שייתכן והעני יסרב לקבל את הכסף. סיכם את הדעות הכנסת הגדולה (יו''ד סא, ב):

''אין מברכין על מצווה זו משום דאין ישראל נותן משלו, אלא כהנים משלחן גבוה קא זכו, כך כתב הרשב"א בתשובה חלק א' סימן י"ח, והרב דוד אבודרהם בתחלת ספרו בשער הג' בשם הר"י בן פלטי. ובספר תמים דעים סימן קע"ט כתב שאין מברכים, מפני שהוא מצווה שאינה תלויה בינו לבין עצמו, אלא היא תלויה ביד אחרים.''

ב. דעה חולקת על שאר הראשונים הנ''ל היא דעתו של הרוקח (הל' ברכות שסו) שכתב, שכל מצווה שהיא גזירת הכתוב ונוהגת רק ביהודים יש לברך עליה, ולכן הוא פסק שיש לברך על נתינת המתנות, וכך פסקו גם הדמשק אליעזר (חולין, י) והגר''א (מעשה רב קג). אמנם דעת רוב האחרונים לא כך וכפי שפירט בכף החיים (יו''ד סא, ג), ולכן למעשה נוהגים לא לברך (ויש שמברכים ללא הזכרת שם ה').

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה כדי שעוד אנשים יקראו... 


להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע