"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר" (כה, א)

"מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קודשו? נקי כפיים ובר לבב אשר לא נשא לשווא נפשי ולא נשבע למרמה". נקי כפיים הוא במעשה, ובר לבב במחשבה, אשר לא נשא לשווא נפשי ולא נשבע למרמה הוא בדיבור. ובשלושתם יהיה שלם" (רד"ק)

"מי יעלה בהר ה'? (תהילים כד,ג)

מה צריך יהודי כדי להתקדם במעלה ההר? כדי להתקרב אל הפסגה? צריך לעבוד! כל הענין של האדם בעולם הזה, זה לא להישאר איפה שהוא, אדם לא יכול להגיד: זה המציאות, זה הטבע, זה אני וגמרנו. נשאר במקום. אדם צריך לשאוף כל הזמן להיות יותר טוב ויותר טוב. עבודת חיים שלא נגמרת, עבודה של זיכוך והתקדשות. ככל שאדם מתקרב אל ה', הוא שונא יותר את הרע שלו, את היצרים שלו, את הדברים הגשמיים שסובבים אותו, את התאוות, לכל הפחות לא עושה מהם אידיאל, לא מתפאר בהם כמו פעם.

התורה הקדושה אומרת בפרשת השבוע "כי גרים ותושבים אתם עמדי". אתם זמניים פה, בסופו של דבר כולם נפגשים שם, כל אחד עם מה שהכין פה, אל תשכחו את זה. יש לנו איזה דמיון, שהחטא, שהעבירה, זה התענוג הכי גדול אבל בסוף מבינים שזה מתוק מלמעלה, אך בהמשך זה נהיה מר. הליכה אחרי תאוות הלב זה התאבדות רוחנית, זה להרוג את הנשמה, זה להפסיד גם  את העולם הזה וגם את העולם הבא.

אדם קרוץ מחומר, אך בתוכו נושבת רוח. גוף ונשמה משמשים יחד. הגוף מושך אל תחתיות ארץ והנשמה פורשת כנפיים אל על. כיוון שנגזר עליהם לדור בכפיפה אחת, הרי החיים הם מאבק סמוי ובלתי פוסק ביניהם. אי אפשר להנות משני העולמות. גם לרדוף אחרי העולם הזה וגם לזכות למתיקות בעבודת השם. זה לא הולך יחד. או זה או זה.

אומנם, אי אפשר בלי המציאות של העולם הגשמי. אדם חייב לברוא את העולם הגשמי שלו כל יום מחדש. לדאוג שבני משפחתו יהיו בריאים, שתהיה פרנסה, שיאכלו, שיהיה נקיון. כל מה שאנחנו מתעסקים בו. כי בלי המציאות הגשמית הזו לא היה קיים כלום. כולם היו מלאכים ושרפים. והרי ה' ברא את העולם כדי שישבחו וישירו לו דווקא מן המקומות הנמוכים האלה, "אבית תהילה מגושי עפר מקרוצי חומר". ויחד עם זה, לא לעשוק את הנפש, היא זקוקה למזון שלה, לתת לה לפחות משהו, לפחות את שכר היום שלה שנאמר ,לא תעשוק שכר עני" שזהו רמז לנפש.

אנחנו תמיד בחיפוש. מבקשים וכוספים ומשתוקקים. כי החיפוש והבקשה, הרצון והתשוקה, הכיסופים והערגה הם הכח שמרפא את הנפש, שמשלים את החסרון, שמקרב את האדם לבוראו, כל ספירת העומר זה רצונות וכיסופים, רק אז הספירה מקבלת את המשמעות והכוח האמיתיים שלה, בלי זה, הספירה מקבלת את המשעות והכוח האמיתיים שלה, בלי זה, הספירה לא מובנת, סתם לספור ימים? זה מה שה' רוצה מאתנו? אלא ודאי כוונת הספירה היא לבנות רצונות וכסופים, לבנות את ההתרגשות והציפיה למתן תורה עד שבליל שבועות, לא ישנים כל הלילה ומתגעגעים ומצפים לאשמורת הבוקר לקבל את התורה, ולא כמו שהיה בקבלת התורה במדבר שעם ישראל ישנו והיה צורך להעיר אותם כדי לקבל תורה. ככה מקבלים תורה?

ה' אוהב את הרצון שלך יותר מאשר את ההצלחות שלך. המבחן שלך זה איך אתה עומד בזה שלא הצלחת, וביישו אותך, ונכשלת, ואתה לא נשבר מזה כי אתה מבין שההצלחה האמיתית שלך היא שאתה לא עוזב את הרצון, שאתה מתחיל כל פעם מחדש, אתה לא מתייאש, אתה לא מחליט פתאום שזה לא בשבילך העבודה הזאת.

רק בלי השוואות. אסור לך להשוות כל הזמן את מצבך למצבם של אחרים. זה גורם לאדם חלישות הדעת וחוסר הערכה לאלפי תזוזות קטנות שהוא מסוגל לזוז וגם זז, ממקומו הנמוך לעבר הקדושה. תתמקד בעצמך. אתה חייב להאמין שבורא עולם נמצא איתך בכל מה שעובר עליך. הוא מלווה אותך! הוא מרגיש את הנסיון שאתה נמצא בו, הוא יודע מה שעובר עליך! הוא לא שוכח אותך! הוא אוהב אותך! תתחזק! תפנה אליו!

להתחזק זה לזכור שהקב"ה לא מוותר על אף איש פשוט. הוא לא יכול לוותר עליו. הקב"ה קשור מאד דווקא לאיש הפשוט, הלא מוצלח, שלא מצליח לו כלום, דווקא אליו הוא קשור. כמו במשפחה, יש ילדים שהולכים בדרך, מצויינים, עושים כבוד להורים שלהם אבל למי הבן אדם הכי קשור? במי הוא הכי מטפל? דווקא בילדים האלה שקשה להם, דווקא להם הוא מתמסר, דווקא להם הוא נותן את כל כוחו, את כל מה שיש בו. וככה הקב"ה . נכון, יש לו צדיקים , צדיק זה מי שמצדיק את הבריאה, כי הוא הצליח להגיע להכל, וזה משהו עצום ונפלא, אבל הקב"ה לא מוותר על כל ילד ועל כל ילדה, ועל כל איש ועל כל אשה, הוא לא מוותר על אף אחד מאתנו, הוא אוהב במיוחד את מי שהכי קשה לו.

חיים עם ה' זה חיים עם אמונה. מפה מתחילים. אמונה זה הא,ב של היהדות. חיים טובים בעולם הזה זה רק חיים עם אמונה. להתחזק באמונה זה לעצום את העיניים ולחזור על משפט בן שלוש מילים: "אין רע בעולם!" כל מה שהשם עושה לטובה הוא עושה! לא תמיד מבינים אבל מאמינים. על כל מה שקורה לנו ועל כל מה שעובר עלינו, להגיד תודה. ללכת כל היום עם שירות ותשבחות. אם אדם מאמין שהכל מה', וכל מה שקורה לו בחיים  זה הכל לטובה, הוא לא צריך להתרגש משום בעיה. רק להאמין ולבטוח בה'. התורה הקדושה בפרשת השבוע מצווה אותנו על השמיטה. "בשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה'" (כה,ד) לא זורעים, לא קוצרים, אפס השתדלות. מתחזקים באמונה שהפרנסה היא מן השמים, שכל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש, שאין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא נימא. השי"ת יכול לפרנס אותך בכל מיני דרכים. אם היו בני ישראל בעלי בטחון ולא שואלים "מה נאכל בשנה השביעית" (כה,כ), הרי היבול היה גדל מאליו גם בשנה השביעית וגם בשמינית. בגלל ששאלו מה נאכל קיבלו את היבול של שלושת השנים, השישית והשביעית והשמינית בפעם אחת, שזה פחות נוח כי צריך לאחסן וגם נאלצים לאכול מהתבואה הישנה. מצוות שמיטה מרמזת לנו שצריך לשמוט את כל הדאגות, את כל הפחדים, להתמסר לחיים של אמונה בטחון בה'.

כל מה שקורה לך בחיים, זה הכל סיבובים שמסובב ה' יתברך כדי שתחזור אליו, שתזכור אותו, שתרים את הראש אליו. כי כשהכל בסדר, שוכחים. עובדה. העולם הזה מסתיר את ה'. עולם לשון העלם. הקב"ה מסתתר ואנחנו צריכים לגלות אותו. בכל דבר שקורה, בכל צעד קטן. כמו חנוך שהיה תופר מנעלים ועל כל תפירה שתפר אמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כי הוא זכה לקשר את כל ענייני העולם הזה אליו יתברך. אני מאמין בה', שהכל מה', ומה שה' נותן לי, טוב, ומה שה' לא נותן לי זה גם טוב, ואנ אבקש מה' שיתן לי, ואני לא מרגיש אוי, אין לי ולשני יש, ולמה זה קרה לי הגורל הזה. ואפילו כשיש יסורים ח"ו, אני לא בועט בהם, אני לא שוכח מי שלח לי אותם, אני לא שוכח שאני בידיו האמונות של הקב"ה שרוצה בטובתי.

צריך סבלנות אם רוצים שלהקב"ה תהיה סבלנות אלינו אז צריך שתהיה לנו סבלנות לעצמנו ולסובבים אותנו. אי אפשר להשיג הכל  ברגע אחד הדברים החשובים בחיים זה הסבלנות. סבלנות מלשון סבל. כי זה לא נעים לחכות כשצריכים משהו-אבל זה חלק מהחיים כל הדברים הטובים בחיים. מגיעים אחרי המתנה. אנחנו בימי ספירת העומר. סופרים עוד יום ועוד יום כי הבא להיטהר אומרים לו המתן. בקדושה הכל הולך יותר לאט ויותר קשה אבל רק ככה אפשר לקנות את המדרגות האמיתיות שלנו, רק ככה בונים את בנין הקדושה. צעד אחר צעד. יום אחר יום.

אתה רוצה לטפס למעלה, להתקרב אל ה', תהיה איש אמת. "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת "(תהילים קמ"ה). ככל שאדם יותר אמיתי כך הוא זוכה שאור ה' מאיר בו יותר. רבונו של עולם אל תתן לי להיות מישהו שהוא לא אני. תעזור ל להיות אני עצמי, אפילו אם אני לא כזה מיוחד, אפילו אם אני יהודי פשוט, תעזור לי להרגיש שאני בן יחיד אצלך אבא, שיש לך רק בן אחד כמוני, ושככה בדיוק אתה רוצה אותי, עם ההצלחות, עם הכשלונות, עם הנסיונות, עם הקשיים, עם המלחמה להיות יותר טוב ויותר טוב. במצוות ספירת העומר נאמר "וספרתם לכם" . בשביל מה התוספת "לכם"? לא מספיק היה לכתוב וספרתם? אלא התורה הקדושה מדגישה את הנקודה שכל אחד סופר לעצמו, כל אחד והסיפור שלו, כל אחד והספירה שלו בחיים.

"וזהו ו'ספרתם לכם', לכם, לעצמכם, שכל אחד צריך לספור  ספירת העומר לעצמו, כפי מה שהוא, ואל יפול בדעתו מחמת שנדמה לו שחבריו בני גילו טובים ממנו הרבה. כי אין אדם דומה לחברו כלל. כי צריך לספור הימים לעצמו דייקא, ואל יפיל אותו חברו כלל וכלל חס ושלום."(ליקו"ה פסח ט, כה).

היום יום כך וכך לעומר. צריך ללמוד להתרכז ביום שאנחנו נמצאים בו ולא לפזול ליום הבא. אנחנו רגילים לחיות את העבר ואת העתיד ומפסידים את הדבר הכי חשוב, את הכאן ועכשיו.

הקשר עם השם הוא כל רגע ורגע, בכל מה שאנחנו עושים. עבר זה זכרונות. עתיד זה תכניות. אבל מה עם הרגע הזה? אחת הסיבות שאדם לא שמח במה שהוא עושה, כי הוא תמיד חושב על משהו אחר, הוא דואג, הוא לחוץ, הוא עכשיו מתפלל אבל חושב על מה שהוא צריך לעשות מייד אחרי התפילה וכשהוא עושה כבר את אותו דבר שהיה צריך לעשות אחרי התפילה, הוא כבר חושב על הדבר הבא. אם אתה רוצה להיות שמח, תשמח במקום שאתה נמצא בו ובדבר שאתה עושה כרגע.

"וחי אחיך עמך" אומרת התורה הקדושה בפרשה שלנו ( כה,לו). כולנו צריכים להיות ביחד וזה מה שיביא לנו את הגאולה. זה בעצם מה שרבי עקיבא אמר, שאהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, כלל לשון התכללות. כולם יחד. אי אפשר להגיע אל פסגת ההר  אם עוזבים את החברים בדרך. "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו" אומרת התורה בפרשה שלנו (כה,לה). אל תחכה עד שיפול כי אז יהיה קשה להקים אותו. עכשיו, כהוא מושיט יד, עכשיו תחזק אותו. להביט בחבר ולראות את הקב"ה. לגלות את הבוקר ב"בוקר טוב", ב"ברוך תיהיה", בחיוך מעודד, בטפיחה על השכם, הוא נמצא בכל מילה טובה, בכל ביטוי של אהבה, של כבוד והתחשבות בזולת.

הדבר שיכול לקרב אותנו אל ה' יותר מכל דבר אחר זה אהבת חברים. זה ללמוד לתת. תכלית היופי נתגלה כשהאדם הוא בבחינת נותן ולא בבחינת מקבל. כמו בסיפור הבא:

יודאיקה

הסיפור הזה קרה לפני כשלושים שנה. הבן שלי היה בחור בן עשרים והגיע לפרקו. אתה לא חייב לכתוב את זה, אבל אז הוא לא היה 'אגרויסע למדן' ואם אתה שואל אותי, היו עוברים שבועות בלי שהוא פתח גמרא. אבל אני, יש לי כלל. כשבניי מגיעים לגיל שלוש עשרה, אני לא אומר להם מה לעשות. ברגע שאמרתי על בני "ברוך שפטרני", אני נותן לו לגדול כמו שהוא, ואם הוא שואל אותי, אני אומר לו את דעותיי, גם אם הן מעליבות. אשתי דווקא התערבה לו בחייו, בכך שהיתה מתפללת מבוקר עד לילה, ובוכה שהוא יהיה בחור טוב, ואני אומר לה, שמילא התפילות, אבל למה את בוכה? והיא אומרת לי שמהדמעות שלה יהיה טוב, ואני אומר לה שבינתיים הדמעות שלה רק עושות לי מרה שחורה בבית. הכלל, היא כמובן הולכת איתי לכותל המערבי, וגם שם מרטיבה את האבנים בדמעות שלה, ואני שואל אותה למה היא לא כותבת מכתב ושמה אותו בתוך האבנים, והיא אומרת שדווקא היא רוצה, אבל היא פוחדת שמישהו יקרא את המכתב, וזה יזיק לו בשידוכים. ואני אומר לה: אל"ף, שלא צריך להסתכל במכתב, כדי לדעת שהבן שלנו "ליידיק גייער" בטלן, ושכל ירושלים רואה את זה, מלבד יוסף שמרל העיוור והחירש. בי"ת, אף אחד מלבדה לא קורא פתקים של אחרים מתוך הכותל. והכי גרוע שעלול לקרות זה שהיא עצמה תקרא את הפתק שלה. והיא מבינה את זה כביקורת עליה, וכבר מתחיל "שלום בית" בינינו.

כך עוברות השנים, עם הרבה דמעות והרבה תפילות, ובננו כבר מתעסק עם 'ביזנס', מוכר וקונה תשמישי קדושה, ומביא לי דמי כיס פה ושם. יום אחד בא אליי שדכן שאני בכלל לא מכיר, מודרני ולא ירושלמי, ומציע לבן שלי שידוך מחיפה. "מה חיפה, מי חיפה?" אני אומר לו, ובכל זאת שומע. בכל זאת, הבן שלי הוא לא מציאה, כך שאני חייב לשמוע. והוא אומר איזה שם, שלא אומר לי דבר, ומציין שהוא סוחר יודאיקה עשיר מאד. "ולמה שסוחר יודאיקה עשיר מאד יסכים להשתדך עם הבן שלי?" אני שואל, והוא מתחיל לגמגם, שאביה של הבחורה מכיר את הבן שלי מהעסקים, ורוצה אותו לחתן. וזה מיד מחשיד אותי. אם מישהו לא מכיר את בני ורוצה להשתדך איתו- מילא. אבל אם הוא כן מכיר, ודאי יש לבת שלו בעיה. אבל את זה אני לא אומר לשדכן, אלא לעצמי, בתוך הלב. אני אומר לו: "תן לי כמה ימים לברר". זה בשביל למתוח אותו, כי אני, אין לי איפה לברר על אנשים ממקום רחוק כמו חיפה.

כעבור כמה ימים אני עונה לו: "התשובה חיובית" והוא אומר לי: ,בסדר, הם ייפגשו". כמה שבועות עוברים, והבן שלי אומר לי: "אבא, אתה צריך לבוא עם אמא, להכיר את הכלה ולגמור את השידוך". "אני אומר לו  "בסדר", והוא אומר: "תיקחו טקסי לחיפה ביום.."

ואז אני נזכר, שעדיין לא אמרתי לאשתי דבר על השידוך. באתי ואמרתי לה: "מזל טוב, לבן שנו יש שידוך". היא מייד צמצמה את העינים ואמרה: "על גופתי. מה פתאום שאסכים לשידוך כזה?" אמרתי לה: "עוד לא שמעת את מי הציעו". "כל מי שיציעו לילד הזה, ודאי יש לו בעיה". ואני אומר לה: "הכלל, אנחנו יוצאים יום שלישי בטקסי לחיפה שבצפון, שם מתגוררת הכלה."

היא מתחילה לשאול מי ומה, ועושה כל מיני פרצופים, עד שאני מגיע למילה "יודאיקה", ואז היא משתכענת, כנראה עיסוקו של האבא בתשמישי קדושה, נותן לה הרגשה טובה, ואולי בגלל שזו מילה של עשירים וחשובים. לא יודע. אנחנו נוסעים ומגלים, שאדון יודאיקה הוא מודרני עוד יותר מהשדכן. האמת היא, שהוא לא הולך עם 'קפלוש' והייתה לו ציצית מאד קטנה. הוא היה רחוק מאד ממה שאנחנו. אני מוכרח לציין, כשהוא ראה אותנו, הוא היה מופתע עוד יותר מאיתנו. ארבעתנו עמדנו שם כמו "ליימכים", וידענו טוב מאד שאנחנו בכלל לא מתאימים, אבל אז נזכרנו , שלא אנחנו המתחתנים, אלא הילדים שלנו. והבת שנכנסה, דווקא נראתה בחורה טובה וצנועה ולמדה ב'בית יעקב'.

לא ידעתי מה לדבר עם האבא, אז כמו כל 'ירושלמער' הגון, ביקשתי ממנו סיגריה. הוא הביא סיגרים, ואנחנו ישבנו ועישנו ועל אף שלא דיברנו, הרגשנו די בסדר זה עם זה. האדון יודאיקה אמר, שבננו מאד מוצא חן בעיניו, והוא מוכן לשלם על דירה. אמרתי שטוב שהוא אומר את זה, אבל הוא לא חייב, כי לנו אין לשלם כמעט כלום. ולכן לא נעים לנו לבקש ממנו. אבל הוא אמר שאין בעיה והם יעשו חתונה מפוארת על חשבונם.

כשחזרנו הביתה, התחילו כמה בעיות. אשתי אמרה שהיא מתביישת להתחתן עם משפחה כזו מודרנית, ואמרתי לה שתגיד תודה שמשהי נורמלית ואפילו לא צולעת, בכלל מוכנה להסתכל על הבן שלנו. והיא אמרה: "אני אומרת תודה, אבל זה לא אומר שגם קרובי המשפחה שלנו צריכים להסתכל על הבן שלנו, שהיה צריך להתפשר על כזו משפחה". אמרתי לה שאני בכלל לא שואל את המשפחה שלי, ונהג הטקסי אמר שאני צודק, ושנינו אמרנו ביחד: "אל תתערב". מה התברר? מה שעשתה לי אשתי בטקסי, עשתה אשתו של היודאיקה ליודאיקה בבית שלהם, אחרי שהלכנו. היא אמרה לו שהיא נורא מתביישת שהחתונה של בתם תהיה מלאה באנשים שנראים כמוני. מסתבר, שיש להם משפחה של "מזרוחניקים", שאפילו חרדים רגילים לא נראים להם, וודאי לא כאלה שהולכים כמוני, עם "זברה" ו"סופר". כנראה הם שייכים לחברה הגבוהה הפולנית או ההונגרית בחיפה, ושם נורא מסתכלים אחד על השני.

כתבתי מכתב לאדון יודאיקה וביקשתי ממנו לשמור את הנכתב בסודיות. אמרתי לו שיש לי פתרון לבעיה של אשתו: שאנחנו נוותר ולא נזמין את המשפחה שלי ושל אשתי, ואולי אפילו לא נגלה להם שהבן שלנו מתחתן – והם יוכלו לעשות חתונה עם כל ה'פולנים' וה'פולניות', ורק אנחנו, ההורים והאחים אם הוא מרשה – נוכל להשתתף. יודאיקה ענה לי במכתב, שמבחנתו, היינו יכולים להזמין את כל ירושלים לחתונה, אך הוא מודה שיש בעיה עם אשתו, שמסכנת את השידוך, והפתרון שלי נראה טוב מאד, על אף שזה ממש לא נעים לו. מייד כשקיבלתי את האישור, באתי לאשתי ואמרתי לה: ,תראי, שמתי לב שאת מאד מתביישת שהמשפחה שלנו תראה את המשפחה שלהם. בואי נעשה דבר פשוט. לא נספר להם על החתונה, ונגיע רק עם הילדים בסודי סודות, וכך לא יהיה לנו בושות". אשתי שמחה מאד, אך אמרה בחשש: ,ואולי הם יעלבו?, קודם כל, שייעלבו", אמרתי . "העיקר שלא יהיו לך בושות. וחוץ מזה, הם בכלל לא צריכים לדעת שיש לנו משפחה גדולה בירושלים". היא חשבה קצת, ואחר כך אמרה: "אתה חכם מאד, ותמיד יש לך רעיונות איך לסדר את העניינים". ואני הופתעתי, כי לעולם איני שומע את אשתי אומרת דברים כאלה עליי. ובמחשבה שנייה, גם לא על מישהו אחר בעולם. חוץ מאבא שלה. אולי.

הימים חולפים, והגיעה עת החתונה. אנחנו בסודי סודות, מזמינים שלושה 'טקסי' לתחנה מרכזית, ומשם יוצאים באוטובוס לחיפה. הגענו לחתונה הראשונים. ארך זמן עד שכל המוזמנים ה'פולנים' הגיעו ועד שנערכה החופה, היה כבר שומנה וחצי בערב. הרב שלהם ערך קידושין, ואני קיבלתי בפעם הראשונה בחיי ברכה. החתן שובר את הכוס, וכולם צועקים "מזל טוב" . אני שומע את ה"מזל טוב", והוא נראה לי קצת מוכר, ובכל לא "מזל טוב" חיפאי. אני מסתובב, ונעשה לי חושך בעיניים. כמה עשרות, ואולי מאות מהמשפחה שלי, מהשכנים, מחברים, מבית הכנסת- כולם נמצאים, והם כמובן מסתערים עליי, מנשקים אותי וצועקים "מזל טוב" ואמרים לי: "איזו הפתעה הכנו לך? באנו לכאן בשלושה אוטובוסים, כמו סרדינים . "שלושה אוטובוסים... חשבתי שאני מתעלף. הם חשבו שזה מרוב התרגשות, אבל אני לא ידעתי איך אני מישיר מבט למחותן שלי מהיודאיקה, אחרי שאמרתי לו בפירוש, שהם לא באים. חיפשתי אותו במבטי, ואז גיליתי שאחד החברה'מנים שלנו לקח אותו על הכתפיים, נגד רצונו, ואפילו לא שם לב לניסיונותיו להשתחרר. הכלל, לפני שהסתפקתי לומר מה ומי, החלו ריקודים סוערים. בתחילה עמדו ה'פולנים מסביב, חיוורים, ואחר כך התחילו למחוא כפיים, אבל מהר מאד לקחו אותם בכוח למעגל, והם התחילו לרקוד ולרכוב על ה'ירושלמים'. לפי תור, על אף שלא כולם היו האבא או האח של הכלה.

נטלנו ידיים והתיישבתי לי באחד השולחנות. אמרתי לעצמי, שלא כדאי כעת לשבת בשולחן הנשיאות, כי ידואיקה עלול לשאול אותי שאלות שאין לי תשובות עליהן. בינתיים התברר, שהחברה שלי הביאו צידניות, וכבר ערכו להם שולחנות. לא הרבה אוכל- לחמניות, הרינג וקוגל, עם כלים חד פעמיים. חמש דקות הם אכלו הכל והתחילו בריקודים. מהר מאד שכחתי מאי הנעימות והתחלתי לרקוד איתם. ראיתי שגם המחותן שלי רוקד, ומדי פעם, מישהו עושה לו סיבוב על הכתפיים. אחר כך החתן הגיע, והתחילו לעשות לו את כל מה שה'שבאב' עושה בחתונות – להעיף אותו, לזרוק אותו, להרים אותו עם השולחן, וכל ה'פולנים' וה'הונגרים' המכובדים נהנים ומוחאים כפיים.

אחר כך הגיע אלכסנדר מבתי אונגרין, המכונה "איש הבקבוקים", והחל עם המופע שלו, שכלל העלאת חצי האולם על השיניים שלו, כולל כיסאות, שולחנות, סולמות ולפידים בוערים באש. ה'פולנים' היו ממש משולהבים, ואדון יודאיקה שכח כנראה איפה הוא נולד. אפילו את אשתו ראיתי, 'מתפלחת', מעזרת נשים, כדי לראות את הפלא במו עיניה.

בחצות הודיעו שהאוטובוס לירושלים יוצא, וכל החברים שלי נתנו לי "מזל טוב" והסתלקו בפתאומיות, ואני חשבתי שכעת אקבל את המנה שלי. ראיתי את יודאיקה ואשתו מתקרבים אליי ואל אשתי, וכבר התחלתי להתנצל, שזו הייתה הפתעה ובכלל לא ידעתי. ופתאום אני שומע את גברת יודאיקה המחותנת אומרת לי: "בשבילנו זו הייתה ההפתעה הכי גדולה בחיים. חיתנתי כבר שלוש בנות ובן, וכזו חתונה עוד לא הייתה לנו. כל החברים התעניינו מאיפה הבאנו את הרקדנים הללו. אני רוצה לומר לך, שנהנינו מכל רגע. ואז בא אדון יודאיקה וחיבק אותי חיבוק גדול, ואני הרגשתי איך בפעם הראשונה בחיי יורדות דמעות מהעיניים שלי. ואני מספר את זה בפעם הראשונה, כי יהודי ירושלמי אמיתי, לעולם לא בוכה. ואם כן, הוא לא מספר את זה לאף אחד. אבל לך, בספר שלך, אני מספר הכל, ואני מקווה שתפרסם את זה. בלי השם, כמובן. בדרך חזור אומרת אשתי: "ראית איזה אנשים מכובדים היו בחתונה? כל החברות שלי התפעלו מהשידוך שעשינו". "יכול להיות יותר מושלם מזה?

הבן שלי ואשתו הקימו בית מאד יפה. והוא כיום, לא יודע איך, נכנס לעניינים של חינוך, ואפילו מנהל חיידר חשוב, ואשתו אשת חיל. לא תכיר אותה בכלל. אני שומע עליו הרבה מחמאות ואומר לעצמי: "לך תדע מאיפה תבוא לך הנחת". אדון יודאיקה ואשתו כבר אינם בין החיים, אבל מכל המחותנים שלנו, הם היו הכי קשורים אלינו, ומאד אהבו לבוא אלינו לירושלים ולהזמין אותנו לחיפה. אדון חיים ולדר! שלום וכל טוב, ובבקשה אל תמחק ואל תוסיף דברים, כמו שעשית במכתב הראשון. שיהיה לך ולכל ישראל כל טוב. "קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה". (חיים ולדר, צ'אלמר – סיפורים ותמונות מתוך מאה שערים).

תפילה

רבונו של עולם, תעזור לי לחזור תמיד אל הניגון. כי בשבילי , אתה נמצא שם, בניגון, כמו שאתה נמצא בשדה בחצות לילה, וכמו שאתה נמצא בתפילה כשזוכים להתפלל אותה בדבקות, וכמו שאתה נמצא במילים טובות שזוכים להגיד לשני או לשמוע ממנו.

כל פעם שאני מאבד את השמחה, כל פעם אני מגלה פתאום שאני לא מחובר, אני מתחיל לנגן איזה ניגון שאני אוהב וזה פותח לי את הלב ומחזיר אותי אליך בשניה.

זה כזה תענוג, זאת כזאת מתיקות, זה נותן לי כוח לעשות דברים שבלי הניגון היה לי הרבה יותר קשה לעשות אותם.

רבונו של עולם, תעזור לי לזכור שהניגון הוא חלק חשוב מעבודת השם שלי. הוא מקרב אותי אליך יותר מהכל. כי זה גם מנגינה שחודרת אל הלב וגם מילים מתוקות מדבש, כמו המילים של הניגון "עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך"...

רבונו של עולם, תעזור שאני לעולם לא אשכח שאם אני פתאום לא מרגיש אותך, לא מרגיש כלום, יש לי את הניגון שאין כמוהו למלא את הלב מחדש בכיסופים וגעגועים לאבא שבשמים.

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי