לשם חנוכה נתנו כמה טעמים, כמו שמביא מרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ('לזמן הזה', כסלו, 'שלימות חנוכה'): א. האבודרהם: ' … שבבית שני גזרו יונים גזרות על ישראל ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו כל השמנים שבהיכל, עד שריחם עליהם הבורא יתברך וגברו בני חשמונאי ונצחום יום כ"ה בכסלו; ולכך נקראו אלו הימים חנוכה, כלומר: חנו בכ"ה בכסלו' (אבודרהם; חנוכה). ב. האור זרוע: 'לפי שנכנסו יונים בהיכל וטמאו כל הכלים, ולא היה להם במה להדליק שמן. וכשגבר' יד בית חשמונאי הביאו שבעה שפודי ברזל וחיפום בבעץ, והתחילו להדליק. ולמה היא נוהגת להדליק שמונה? אלא שסתרו המזבח ובנאוהו, וכל שבעת הימים היו מתקנים בכלי שרת. ופי' דמיד היו מתקנין שמן אחר, אלא שהיו טרודין להכין ולטהר כלי שרת ולעשות המזבח, ולא יכלו ליקח שמן אחר; ולכך נעשה נס בפך שמן ונתקיים שמונה ימים. ולפיכך נקרא חנוכה על שם חנוכת המזבח, שנסתר ובנאוהו' (אור זרוע ח"ב שכ"א). ג. בני יששכר - 'על כן קראו לימים האלה חנוכה שהוא חינוך והרגל על לעתיד, גאולה העתידה, שאז יתגלה לנו האור הגנוז בשלימות, כמשארז"ל: וגנזו לצדיקים לעתיד לבא' (בני יששכר, כסלו ב,ח). אולי כרמז שבשמותם (שמם או שם ספרם) כעין מרמז על ההתגלות שמתגלה בהם בשם של חנוכה: אבודרהם מדגיש את נס הניצחון במלחמה, ע"י הניצחון שוחררה הארץ וחזרנו לשלוט בה, וזהו כרמז 'אבו-דר-הם', (א' מתחלף ב-ה') – 'הבו' ניצחון במלחמה וכך 'דר' – דר ישראל בשלטון שלהם – 'הם' ולא תחת שלטון יוון. או 'אב' רומז למתתיהו (האב - שבניו לחמו במרד) שנפטר זמן קצר לאחר תחילת המרד ולכן לא זכה לראות את הניצחון, אבל הוא היה השורש לכל, הרוח החיה למרד, ובניו נלחמו בפועל והביאו שישראל ידורו בשלמות בארץ (בעקבות הניצחון), וזהו: 'דר – הם' עשו בפועל (האב היה הדחיפה הרעיונית, והם עשו את המעשה בפועל של המרד שגרם לדר בארץ בשלמות כבן חורין). האור זרוע מביא בשם חנוכה על הקדושה שהתגלתה בעולם, וזהו כרמז ב'אור' קדושה ש'זרוע' בעולם, שצומח ומתגלה בעולם. הבני יששכר רומז לחינוך, 'בני' כרמז לבנים שאותם מחנכים ומלמדים תורה, וזהו 'יששכר' שהיה מלמד את ישראל: “ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם" (דה"י א יב,לג). ויששכר מלמד על מלכות ותורה בישראל (שזהו השלמות שמתגלה בעתיד), שזהו שע"פ הפשט הפס' מדבר על ענייני מלכות: '"ומבני יששכר יודעי בינה לעתים" – שיודעים לתת עצה לפי הענין של מעשה שצריך לדוד להתיעץ היאך יחזק המלכות מפני בני שאול. "ראשיהם מאתים" – לבד מן השאר. "וכל אחיהם על פיהם" – על עצתם' (רש"י). '"יודעי בינה לעתים" – היו יודעים לתת עצות על מעשה בני ישראל לפי הזמן. … "ראשיהם מאתים" – כבר בארתי למעלה (ז,יב) שבני יששכר היו להם מאתים שרי אלפים, והם באו בשם כל השבט להמליך את דוד' (מלבי"ם). וחז"ל דרשו זאת על לימוד תורה להלכה: 'אמר רבא: לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר, לוי דכתיב (דברים לג, י) "יורו משפטיך ליעקב", יששכר דכתב (דברי הימים א יב, לג) “(ובני) [ומבני] יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל". ואימא יהודה נמי, דכתיב (תהלים ס, ט) "יהודה מחוקקי"? אסוקי שמעתא אליבא דהילכתא קאמינא' (יומא כו,א). (אולי יש שלושה גילויים בשם חנוכה כנגד שהיא היתה בגלות השלישית; וכן חנוכה הוא כגילוי של סוכות [כמו שאומר השפת אמת] ולכן זהו שלישי כמו סוכות שהוא החג השלישי בשנה, שהחודשים מתחילים מפסח). נראה שכבר הרמב"ם רמז לשלושת אלו, שלכן בהלכות (חנוכה ג,א-ג) בהלכה א' הביא את עניין הניצחון והמלכות - כאבודרהם, בהלכה ב' הביא שניכנסו להיכל ואת נס המנורה – כאור זרוע, ובהלכה ג' הביא 'ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור', מדוע מדגיש שזה היו החכמים שבאותו הדור? היה מספיק לומר שמפני זה התקינו חכמים, מה זה משנה מתי זה היה? אלא אולי בא לרמז שיש כאן עניין של לימוד לדורות, שזהו לחנך על החיבור של שני הדברים שזהו 'ומפני זה' – מפני שני הדברים שנאמרו קודם, שזהו מלכות וקדושה. ובהמשך אומר: 'וימים אלו הן הנקראין חנוכה', אולי כרמז לשלושת הטעמים שנאמרו קודם. אולי זה רמוז בגמ' (שבת כא,ב): 'מאי חנוכה? דת"ר: … שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום' – זהו הניצחון במלחמה, 'בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים' – זהו נס המנורה שרומז להארת הקדושה (וכן שלא עשו שמן כיון שהתעסקו בכלים, ע”פ האור זרוע), 'לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה' – רומז לעניין גילוי לדורות, שלכן זה נקבע דווקא לאחר שנה, שיש בחנוכה משום לימוד לדורות (אמנם בפשטות חיכו שנה לראות שזה מחזיק ולא מיד מתמוטט). אולי כנגד זה התגלה במצוות נרות חנוכה שלוש רמות: 'ת"ר: מצות חנוכה - נר איש וביתו. והמהדרין - נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין … וב"ה אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך' (שם). שבהתחלה תיקנו נר אחד, 'איש וביתו' כרמז לכך שזיכנו לנצח ולנחול את ביתנו – א”י, אח"כ תיקנו 'נר לכל אחד ואחד' כרמז שכל אחד מישראל יש בו גילוי קדושה, כל אחד מישראל הוא אות בתורה (כרמז הידוע: ישרא"ל = יש ששים ריבוא אותיות לתורה), ובהמשך תיקנו 'מוסיף והולך', כרמז להדגיש שלא להסתפק רק בראיה חלקית, לא להסתפק בגילוי של אחד (שכך קצת מתגלה בהדלקה של אחד לבית או אחד לכל אדם בבית) – רק בנס הניצחון או רק בקדושה, אלא להרבות אור גילוי שם ה', שבשניהם יחד מתגלה השלמות הגדולה, שכך מוסיפים אור גילוי רצון ה' להארה בשלמות. אולי בתחילה רמזו כנגד הניצחון שזה היה בולט וחזק בהתחלה, ולאחר שהחלו לקלקל, שנעשתה מלכות החשמונאים צדוקים אז הדגישו את אור הקדושה כביטוי נגד מה שנעשה עיוות מהמקור, ולבסוף (אולי לאחר שמתו כל בני חשמונאי) רמזו על שצריך את שני הדברים בשלמות. אולי ראו בנס המנורה רמז לניצחון ולקדושה, שמובא בגמ' (בהמשך): '(ויקרא כד, ג) "מחוץ לפרוכת העדות יערוך". וכי לאורה הוא צריך? והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו! אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות? אמר רב: זו נר מערבי, שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים' (שבת כב,ב). שבמנורה מתגלה עדות על השכינה בכך שדולק הנר המערבי בנס; ולימוד זה בא בעקבות שעמוד האש מוכיח שאין כוונת הדלקת האור במנורה בשביל להאיר, ולכן למדו שזה לעדות השכינה; וזה כעין דומה לאור של עמוד האש שהיה רמז לשכינה שהלכה איתם בנס. והנה עמוד האש היה מלווה אותם בהליכתם לא"י (וכן מאיר להם במדבר עד שיהיו ראויים להיכנס לארץ). שכך בנס חנוכה שדלק מעבר לזמן בנס, זה הראה על השכינה ששרתה ועזרה להם במלחמתם על א"י.