[1]  קכח,א: אַשְׁרֵי, כָּל-יְרֵא יְהוָה--הַהֹלֵךְ, בִּדְרָכָיו: ש: מהם דרכי ה', המביאים ליראת ה'? ת: יגיע כפיים (ב), הקמת משפחה אוהבת – אישה וילדים (ג), נכדים (ו). העושה כן – יבורך: הִנֵּה כִי-כֵן, יְבֹרַךְ גָּבֶר--יְרֵא יְהוָה (ד).

[1]  קכט,ב:  רַבַּת, צְרָרוּנִי מִנְּעוּרָי; גַּם, לֹא-יָכְלוּ לִי: ש: מדוע הצוררים לא יכלו להזיק למתפלל? ת: צדיקות ה' מנעה מהם אפשרות להזיק: יְהוָה צַדִּיק; קִצֵּץ, עֲבוֹת רְשָׁעִים (ד), וזה גרם לבושתם ולנסיגתם (ה). האויב הנסוג (העוברים) לא היה מסוגל להודות ולברך את עם ישראל בשם ה' (ח).

[1]  קל,א: מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְהוָה: ש: האם ה' עונה לכל קוראיו? ת: ה' בוחן את עומק הקריאה אליו והכֵּנוּת שבה. הדימוי לעומק הקריאה היא כשומר לילה המייחל לסיום משמרתו עם בוקר (ו). אם ה' רואה את ייחול ישראל אליו, אז: וְהוּא, יִפְדֶּה אֶת-יִשְׂרָאֵל--מִכֹּל, עֲו‍ֹנֹתָיו (ח).

[1]  קלא,א: יְהוָה, לֹא-גָבַהּ לִבִּי--וְלֹא-רָמוּ עֵינַי: ש: מהי הדרך לענווה? ת: שני אופנים: א. ראה עצמך ילד שזה עתה נגמל מאמו: כְּגָמֻל, עֲלֵי אִמּוֹ (ב), ב. ייחל אל ה' בכל עת: יַחֵל יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה--מֵעַתָּה, וְעַד-עוֹלָם (ג).

[1]  קלב,יב: אִם-יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ, בְּרִיתִי--וְעֵדֹתִי זוֹ, אֲלַמְּדֵם: ש: האם שבועת ה' לדוד להקים מזרעו מלכים (נִשְׁבַּע-יְהוָה, לְדָוִד אֱמֶת--לֹא-יָשׁוּב מִמֶּנָּה; יא) מותנית או מוחלטת? ת: השבועה מותנית בשמירת הברית על ידי בניו: אִם-יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ, בְּרִיתִי. ואם כך יהיה, אזי שָׁם אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד (יז).

[1]  קלג,ב: כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב, עַל-הָרֹאשׁ-- יֹרֵד, עַל-הַזָּקָן זְקַן-אַהֲרֹן: שֶׁיֹּרֵד, עַל-פִּי מִדּוֹתָיו: ש: מהי ההשוואה (כשמן) בין השמן היורד על זקן אהרן לבין שֶׁבֶת אַחִים גַּם-יָחַד (א)? ת: המיוחד בשבת אחים יחד הוא למרות שיש ניגודיות ותחרותיות בין אחים, הם מתגברים ויושבים יחדיו. ניגודיות זאת באה לידי ביטוי במשיחת אהרן לכהן גדול, תוך העדפתו על משה, וכן התחרות כביכול בין שני ההרים החשובים בארץ ישראל – החרמון והר ציון, והטל יורד מהחרמון הגבוה לציון הקדוש, ללא תחרותיות ומתוך אחווה.

[1]  קלד,א: כָּל-עַבְדֵי יְהוָה-- הָעֹמְדִים בְּבֵית-יְהוָה, בַּלֵּילוֹת: ש: מה מייחד את עבד ה'? ת: עבודתו בבית ה' דווקא בלילות, בזמן שאחרים ישנים, והוא מתאמץ, ואז זוכה לברכת ה': יְבָרֶכְךָ יְהוָה, מִצִּיּוֹן (ג).

[1]  קלה,א-ב: הַלְלוּ, עַבְדֵי יְהוָה, שֶׁעֹמְדִים, בְּבֵית יְהוָה--בְּחַצְרוֹת, בֵּית אֱלֹהֵינוּ: ש: מה מייחד את עבדי ה' שעומדים בבית ה' בחצרותיו, מעבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות (לפי פרק קלד)? ת: עבדי ה' בלילות (פרק קלד) רואים אך ורק את צד הקודש שבעבודת ה' (שְׂאוּ-יְדֵכֶם קֹדֶשׁ; קלד,ב), ואילו עבדי ה' העומדים בחצרות בית ה', מביטים בה' בעיניים פקוחות בכל צדדיו: כֹּל אֲשֶׁר-חָפֵץ יְהוָה, עָשָׂה: בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ--בַּיַּמִּים, וְכָל-תְּהֹמוֹת (ו). נראה לי שעבודה זאת מעמיקה יותר, שבה שותפים כל חלקי העם: ישראל, כהנים ולוויים (יט-כ), וכולם בדעה אחת: בָּרְכוּ אֶת-יְהוָה. העובדים מקדושה (פרק קלד) מחכים להתברך מאת ה' (יְבָרֶכְךָ יְהוָה, מִצִּיּוֹן; קלד,ג), ואילו עובדי ה' בחצרותיו מברכים הם את ה': בָּרוּךְ יְהוָה, מִצִּיּוֹן (כא).

[1]  קלו,כה: נֹתֵן לֶחֶם, לְכָל-בָּשָׂר: ש: מהו הדבר הגדול עליו יש להודות לה' ב'כי לעולם חסדו'? ת: הפרנסה גדולה מכל הנפלאות והגדולות שה' עושה: אלוהי האלוהים (ב) ואדוני האדונים (ג), ועוד ועוד, כגון לְמַכֵּה, מְלָכִים גְּדֹלִים (יז), וַיִּפְרְקֵנוּ מִצָּרֵינוּ (כד). בסופו של דבר, אדם חי על הלחם, וה' הוא הנותן לחם לכל בשר, ולא רק לבני אדם, ולא רק לעם ישראל, אלא 'לכל בשר'.

[1]  קלז,ט: אַשְׁרֵי, שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת-עֹלָלַיִךְ--אֶל-הַסָּלַע: ש: וכי זאת דרך יהודית לנפץ את תינוקות האויב? ת: כן, הדרך היהודית היא לגמול לאויב כרעתו, ולמנוע ממנו להרע עוד: אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם-לָךְ--אֶת-גְּמוּלֵךְ, שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ (ח). האויב ניסה להשכיח מן הגולים מיהודה את ארצם, ואת אהבתם וזיקתם לירושלים. אויב כזה צריך לגדוע בעודו קטן, כי לכשיגדל כבר יחיה בתודעה של שנאה ליהודים. לא מדובר כאן בהתאכזרות לשמה, אלא במניעת רעה מצד עמים שהוכיחו את רשעותם, כמו בבל ואדום. פירוש אחר (בשם אשתי גדית): אשרי מי שמסוגל לבטל ולנפץ את הרע שעוללו לנו אויבינו, כאילו אנו מנפצים את הרע אל הסלע, וזאת לפי הפסוק: אַל-תַּט-לִבִּי לְדָבָר רָע, לְהִתְעוֹלֵל עֲלִלוֹת בְּרֶשַׁע (תהלים קמא,ד).

[1]   קלח,ב: כִּי-הִגְדַּלְתָּ עַל-כָּל-שִׁמְךָ, אִמְרָתֶךָ: ש: מה גדול משם ה'? ת: אמרתך, דברי תורתך. גם מלכי העמים ישמעו לאמרות ה': יוֹדוּךָ יְהוָה, כָּל-מַלְכֵי-אָרֶץ: כִּי שָׁמְעוּ, אִמְרֵי-פִיךָ (ד), ואז ישבחו וישירו לה': וְיָשִׁירוּ, בְּדַרְכֵי יְהוָה: כִּי-גָדוֹל, כְּבוֹד יְהוָה (ה).

[1]  קלט,כג: חָקְרֵנִי אֵל, וְדַע לְבָבִי, בְּחָנֵנִי, וְדַע שַׂרְעַפָּי: ש: כיצד יזכה המתפלל בהדרכתו של ה'? ת: המתפלל מבקש שה' יחקור את לבבו, ואז ה' יידע את מחשבותיו (שרעפי) הכנות. גם אם יימצא שדרכו לא כשרה במלואה, המתפלל מבקש שה' ינחנו בדרך הנכונה: אִם-דֶּרֶךְ-עֹצֶב בִּי; וּנְחֵנִי, בְּדֶרֶךְ עוֹלָם (כד).

[1]  קמ,יג: ידעת (יָדַעְתִּי)--כִּי-יַעֲשֶׂה יְהוָה, דִּין עָנִי: מִשְׁפַּט, אֶבְיֹנִים: ש: מנין למתפלל הביטחון שה' יעשה דין צדק לעניים? ת: המתפלל רואה שעל אף רשעתם של הרשעים, הצדיקים מודים לה': אַךְ צַדִּיקִים, יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ; יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים, אֶת-פָּנֶיךָ (יד), ומכאן המתפלל מסיק שהצדיקים גם הם חוו את רשעת הרשעים, אך זכו לישועת ה', אַךְ צַדִּיקִים, יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ, ולכן כה מודים לו.