"ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה למשפחת מנשה בן יוסף ואלה שמות בנתיו מחלה נעה וחגלה ומלכה ותרצה” וגו' (במדבר כז,א). '"למשפחת מנשה בן יוסף" - למה נאמר? והלא כבר נאמר: "בן מנשה"? אלא לומר לך: יוסף חבב את הארץ, שנא' (בראשית נ): "והעליתם את עצמותי" וגו', ובנותיו חבבו את הארץ, שנאמר: "תנה לנו אחוזה", וללמדך שהיו כולם צדיקים, שכל מי שמעשיו ומעשה אבותיו סתומים ופרט לך הכתוב באחד מהם ליחסו לשבח הרי זה צדיק בן צדיק; ואם יחסו לגנאי, כגון (מ"ב כה): "בא ישמעאל בן נתניה בן אלישמע", בידוע שכל הנזכרים עמו רשעים היו' (רש"י). '"ותקרבנה בנות צלפחד". אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים, שכן את מוצא שאמר להן אהרן (שמות לב, ב): "פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם", ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן, שנאמר (שם, ג): "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב" וגו', והנשים לא נשתתפו עמהן במעשה העגל; וכן במרגלים שהוציאו דבה (במדבר יד, לו): "וישובו וילינו עליו את כל העדה", ועליהם נגזרה גזירה שאמרו: "לא נוכל לעלות”, אבל הנשים לא היו עמהם בעצה, שכתוב למעלה מן הפרשה (כו, סה): "כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה", איש ולא אשה, על מה שלא רצו ליכנס לארץ, אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ. לכך נכתבה פרשה זו סמוך למיתת דור המדבר שמשם פרצו האנשים וגדרו הנשים' (במדבר רבה כא,י). ראה בהרחבה על עניין בנות צלפחד ב'בארץ לא זרועה', 'חיבת הארץ של בנות צלפחד', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א. 'ת"ר: מקושש זה צלפחד, וכן הוא אומר (במדבר טו, לב): "ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש" וגו', ולהלן הוא אומר (במדבר כז, ג): "אבינו מת במדבר", מה להלן צלפחד אף כאן צלפחד, דברי ר' עקיבא. אמר לו ר' יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין, אם כדבריך - התורה כיסתו ואתה מגלה אותו? ואם לאו, אתה מוציא לעז על אותו צדיק. ואלא הא גמר גזירה שוה? ג"ש לא גמר. אלא מהיכא הוה? (במדבר יד, מד) מ"ויעפילו" הוה' (שבת צו,ב-צז,א). ע"פ ר"ע צלפחד היה המקושש, אולי למד כך בג"ש כיון שדייק שבנות צלפחד היו חכמות ובעלות מעלה עד כדי כך שהתחדשה תורה על ידם: '"כן בנות צלפחד דברת" – כתרגומו: יאות; כך כתובה פרשה זו לפני במרום. מגיד שראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה. "כן בנות צלפחד דברת" - יפה תבעו; אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו' (רש"י; במדבר כז,ז). לכן למד ר"ע שגם באביהם שחטא היה בזה גילוי של מעלת חידוש בתורה שבא לחדש, שזה התגלה במקושש (וזה לא שייך במעפילים, שלא חידשו כלום בתורה), שגילה שהתורה עדיין קיימת גם אחר חטא המרגלים שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ (וזהו כעין בנותיו שהתגלה גילוי של תורה ובהקשר לארץ): ' … צלפחד היינו מקושש. ומעשה המקושש היה בתחלת ארבעים מיד אחר מעשה מרגלים דאמר במדרש דלשם שמים נתכוין, שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחויבין במצות; עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים' (ב"ב קיט,ב; תוס' ד“ה 'אפילו'). וגם ע"פ תרגום יב"ע שהמקושש התכוון כדי שידעו מה עונשו של מחלל שבת, יש בזה גילוי של חידוש תורה בעולם (שידעו מה הדין): 'והוון בני ישראל שריין במדברא, גזירת שבתא אשתמודע להון ברם קנסא דשבתא לא אשתמודע להון. קם גברא מדבית יוסף, אמר במימריה אזיל ואתלוש קיסין ביומא דשבתא, ויחמון יתי סהדיא ויתנון למשה; ומשה יתבע אולפן מן קדם ה' וידון יתי, ובכן אשתמודע קנסא לכל בית ישראל' וכו' (יב"ע; במדבר טו,לב). לכן למד ר”ע שצלפחד זהו המקושש, שלכן מתגלה חידוש תורה בו כמו בבנותיו, אלא שאצלו זה היה בקלקול ואילו אצלם זה היה כראוי (ולכן נאמר ייחוסם שמלמד על צדקות אבותיהם כמותם, שגם בצלפחד יש כעין צדקות כמותם, שעשה לשם שמים [ובגילוי תורה], אלא שהוא עיוות זאת לתורה שלא כראוי). וזה בגילוי של “אבינו מת במדבר” (פס' ג), שהיה ניתוק מא”י, שהתורה בחו”ל היא פחות במעלתה, ולכן אצלו התגלתה תורה שלא כראוי, אע”פ שעשה לשם שמים, ואילו אצלם זה היה בגילוי קשר לחיבור לא”י, ולכן אצלם גילוי התורה היה כראוי. לכן גם מי שאומר זאת זה ר”ע שהוא היה גילוי של תורת א”י (וכל התורה שלנו באה ממנו, מתלמידיו [סנהדרין פו,א]), כמו שהתגלה בחיבורו לבר כוכבא: 'רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך' (רמב”ם; הל' מלכים ומלחמות יא,ג); לכן הוא זה שמתגלה על ידו גילוי של מעלת תורת א”י. אולי ר”ע גם דרש בשמו: 'צל-פחד', שצלפחד בא לגלות שעדיין התורה חלה וצריך לשמור אותה (או שגילה מה דינו של מחלל שבת), וזה התגלה דרך המתתו לכן נרמז בשמו 'פחד', וזה נבע מהיותו בחו”ל, שזהו 'צל', להבדיל מא”י שמאירה בה אור השכינה. אולי לכן גם נאמרה פרשת בנות צלפחד לאחר הדיוק שנאמר: "ולא נותר מהם איש" (במדבר כו,סד), שאיש לא נשאר אבל הנשים נשארו כיון שלא חטאו במרגלים, שזהו כרמז שהנשים לא היו חוטאות כגברים, שלא חטאו בעגל ובמרגלים, שזה יסוד ללימוד על בנות צפחד שהן קשורות לתורה (היפך מהעגל) ולא”י (היפך מהמרגלים), ולכן הן עושות כראוי שלא כאביהם שחטא, שהוא לא היה בגילוי תורה של א”י. אולי לכן נאמר: "אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח כי בחטאו מת ובנים לא היו לו” (במדבר כז,ג). שאמרו שצלפחד לא חטא בעדת קורח, ואמנם למדו שבדבריהם אמרו גם שלא חטא במרגלים ובמתלוננים (ב"ב קיח,ב), אבל בשמיעה פשוטה של דבריהם נשמע שאמרו דווקא את חטא קורח, כיון שקורח בא לחלוק על תורת משה, ולכן אמרו במפורש את זה כרמז שאצל צלפחד מתגלה ההיפך, שהוא לא חטא כדי להילחם במשה, אלא חטא כדי לחזק את תורת משה (ונרמז על המרגלים, כרמז לקשר לארץ, שלא חטא בהיותו מעדת המרגלים, אבל כן יש השפעה למעשיו, שלכן טעה בשל גילוי חו”ל; ולדעה שחטא כדי שידעו שהתורה עדיין חלה לאחר חטא המרגלים, אז ודאי שיש גם בזה קשר למרגלים). נראה שכיון שבנות צלפחד גילו תורה בעולם, וכן אביהם קשור לתורה (שגילה שעדיין חלה, או מה עונשו של מחלל שבת), אולי לכן הן היו חמשה, כרמז לחמשת חומשי התורה; וכן נרמז בשמותן, שצלפחד קרא להן ע"ש החומשים (שאמנם עדיין לא היו כולם, אבל קרא להן ע"פ רוה"ק): "מחלה" כנגד ספר בראשית, שזהו ספרם של האבות, ונאמר על אברהם אבינו: 'עשרה דורות מנח ועד אברהם, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם וקבל [עליו] שכר כולם' (אבות ה,ב). 'וקבל עליו שכר כולם - עשה מעשים טובים כנגד מה שהיה ראוי שיעשו כולם, לפיכך ניצולו כולם בזכותו' (ברטנורא), שזהו כעין שמחל לדורות שקדמו לו, שנצלו בזכותו, וזהו מחלה לשון מחילה; וכן ה' מחל לישראל בחטא העגל ע”י זכות אבות. "נעה" כרמז לספר שמות, שמתחיל בשמות ישראל שירדו למצרים, ובהמשך מסופר על יציאת מצרים והליכה להר סיני לקבלת התורה, וזהו נעה כרמז לנוע ממקום למקום (וכן רמז למתן תורה [ואף למשכן שנאמר על הקמתו בספר שמות, שהוא כהמשכו של מתן תורה], שם נאמר: “וירא העם וינעו ויעמדו מרחק” [שמות כ,טו]). "חגלה" כרמז לספר במדבר, שנסעו במדבר במסעות במשך הארבעים שנה עד הכניסה לארץ, שכעין נסעו לקראתה (אמנם לא נעו כל הזמן, אבל היו במסעות וחניות עד הכניסה לארץ ישראל שבה התישבו במקומם), וזהו חג (= זז ['"יחוגו" – ענין תנועה' וכו' (רד”ק; תהלים קז,כז)]) - לה (לארץ) [וכן חג זה לשון שבר (רש”י; תהלים שם), שהיה להם שברון על שנענשו להיות במדבר במקום להכנס לארץ]. "מלכה" כרמז לספר דברים, שנאמר לקראת הכניסה לארץ, שדווקא בא"י אנו מקימים את מלכות ה' בעולם כראוי (שכאן עיקר התורה [ספרי; עקב, מג], וכן מלכות ישראל בארץ מייצגת את מלכות ה' בעולם [דה”י א כט,כג]); וכן זהו ספרו של משה שהיה כמלך ישראל. "תרצה" כרמז לספר ויקרא, שע"י הקרבנות אנו מתרצים לפני הקב"ה.