פרשת השבוע חיי שרה

נכתב על ידי אלון, 18/11/2019

 " ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה" (כג, א)


לכאורה פרשה זו היתה אמורה להיקרא "מות שרה" ולא "חיי שרה". שהרי מייד בתחילת הפרשה מסכם הפסוק הראשון את מניין שנותיה של שרה אשר חיה והפסוק שלאחר מכן מציין את מותה. אלא בא הכתוב ללמדנו שהחיים האמיתיים הם לא בעולם הזה החולף ועובר כחלום. אלא דווקא לאחר פטירת האדם ראוי הוא להיקרא חי. כיון שהולך לחיי נצח. אם אומנם סיגל לעצמו כאן בעולם הזה תורה ומצוות.

האמונה הקדושה

כל שנה מחדש, כשמגיעים לפרשת חיי שרה, נפגשים עם מה שנראה סתירה בחייה של שרה אמנו. מצד אחד אנחנו רואים שהיו לה חיים קשים, עם כאלה נסיונות קשים ומצד שני אומרים לנו שכל שנותיה היו שווים לטובה, כל השנים שלה היו שנים טובות, חיים טובים היו לה. ותמוה, הרי היתה עקרה עד גיל תשעים ורוב שנותיה עברו עליה בנדודים, ועברה לצד אברהם עשרה נסיונות קשים

שבאחרון שבהם, נסיון העקדה, ממש פרחה נשמתה ומתה. זה נקרא חיים טובים?! שרה אמנו חיה חיים של דבקות בהשם. בהיותה צדקת אמיתית קיבלה הכל באהבה, לא השמיעה מילה של תרעומת ואמרה תמיד "גם זו לטובה". אומרים חז"ל שצדיקים מהפכים את מידת הדין למידת הרחמים על ידי שהם מאמינים שהכל לטובה, ממילא זה נעשה לטובה. כמו שנחום איש גמזו היה אומר על כל דבר "גם זו לטובה" ונהפך לו לטוב.

 

כמה שהאדם יותר מצליח להתרכז בעניין הזה שאין עוד מלבדו, שאין בלתו ממש, ככה הוא מבטל את היסורים שלו, ככה כל המניעות שלו, וכל הצרות שלו, בין גשמיות, בין בענין הילדים, בין מצרות מאנשים שרבים איתו ונלחמים נגדו ורוצים להשיג את גבולו, בכל נושא של בריאות, בכל נושא שיש בחיים, ברגע שהוא מתחבר לשורש החיים, יודע שאין כלום חוץ מזה, אז הוא פותר את כל הבעיות שלו. אבל זה בהדרגה, במדרגות. זה אין סוף מדרגות. ככל שאדם מבין עוד קצת שאין עוד מלבדו, כך הוא מתפטר מעוד דברים שמפריעים לו, כך הוא ניצל מעוד יסורים, ועולה מעלה מעלה. אנחנו

עוברים הרבה נסיונות בחיים. נסיונות זה תמצית העבודה של כל יהודי. רק ככה זוכים לעלות במעלות רוחניות ולהתקרב אל ה'. זה המסלול שהנשמות שלנו צריכות לעבור כדי להגיע לבירורים שלנו. אי אפשר לברוח מזה. אין לנו פה בחירה, הבחירה היא רק איך נעבור את הנסיונות האלה, מתוך אמונה שהכל לטובה ואז נראה איך באמת הכל מתהפך לטובה, או ח"ו בלי אמונה שזה אומר להיות ממורמר, בלתי מרוצה, שבור ומאשים את עצמו ואת כולם, שזה סבל נורא ואיום לאדם.

 

בית המקדש נחרב, אבל כל אחד מאתנו יש לו בית מקדש. כל אחד בונה לו את הבית מקדש הפרטי שלו כשהוא מתמודד עם כל הנסיונות שיש לו בכל התחומים ובכל השטחים ובכל רגע, בכל ברכה שהוא מברך, ובכל תפילה שהוא מתפלל, והמחשבות שלו, איך הוא נלחם עם המחשבות הרעות והופך אותן לטובות, כל פעולה ופעולה זה אין סוף של התמודדויות, והסוף, כשהוא הולך לישון, כפי שהוא הולך לישון ואומר קריאת שמע על המיטה, כך הוא זוכה גם מתוך שינה להיות מחובר.

נכון, אדם נשאר עם התאוות שלו, ועם הבלבולים שלו, ועם הכעסים שלו, ועם העין הרעה שלו שהוא לא יכול לסבול שהשני יותר טוב ממנו, שעינו צרה בהצלחה של חברו, אבל הוא בכל זאת מתקדם, יש לו תמיד איזה חוט השערה שהוא קצת מתקדם בה, חוט השערה שאומר בעצם להקב"ה אני מבין היום שזה לא טוב מה שעשיתי, אני רוצה להיות קצת אחרת.

 

אנחנו מנסים להתחזק, ואחר כל נופלים, ואז מתחילים עוד פעם, ועוד פעם נופלים. לא קל לעמוד בנסיונות שעוברים על האדם בעבודת השם אבל אסור להתייאש. צריך לזכור שהכל הקב"ה עושה  לנו כדי לרומם אותנו. אבא רוצה רק טוב לילדים שלו. הוא לא עושה להם שום דבר רע בחיים. כשמסתכלים ככה על החיים, בעיניים של אמונה, הם הופכים להיות חיים טובים. מה שקרה לי זה לא עונש, זה לא איזה חוסר מזל, אצל הקב"ה אין מושג כזה הענשה לשם עונש. בורא עולם עוסק בתיקון. וגם כשיש צורך להרוס, זה בא כדי לבנות. גם אם זה כואב לפעמים. צריך כל הזמן לדבר עם ה'. ככל שיש לאדם יותר קשיים, יותר נסיונות, ככה הוא צריך לחפש יותר את ה', כמו שאדם שנמצא בחושך ומחפש את האור.

 

האמת הזאת, שאין עוד מלבדו, זה עוד לא בתוכנו. אנחנו כל רגע מתבלבלים, שוכחים שמה שקרה עכשיו גם זה מה', רצים כל דקה למטבח לאכול משהו כדי להרגיע את עצמנו, מרימים טלפונים כדי להוציא מהלב, עוד לא הגענו לאין עוד מלבדו. מהרגע שהילד נולד כבר אומרים לו את זה, מספרים לו את זה, הוא אומר שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, אומרים לו שחוץ מהקב"ה אין שום דבר בעולם, וכך במשך כל השנים, עוד שנה ועוד שנה, הילד לומד, וההורים לומדים יחד עם הילדים, והמציאות טופחת על הפנים בכל מיני צורות, וככה אנחנו לומדים שבעצם, כל מה שקורה לנו בחיים, מה שנראה לנו טוב יותר ומה שנראה לנו טוב פחות ומה שאנחנו לא מבינים איך זה טוב, הכל בעצם מקרב אותנו לתמצית ההבנה שאין עוד מלבדו. אף על פי שבעולם הזה אי אפשר באמת לזכות לחוש את ההרגשה הזאת בשלמות, אבל כל אחד חותר אליה, עולה בסולם מיום ליום, עוד להבין ועוד להבין את המשמעות המכסימלית של אין עוד מלבדו.

 

חיים טובים הם חיים של קירבת ה' ואין כמו ענווה וצניעות כדי לקרב את האדם לבוראו. מדוע שאלו המלאכים את אברהם "איה שרה אשתך?" כדי שיאמר ויענה הינה באוהל שצנועה היתה, ולא שבחוה על אוכל טעים, או על רוח הקודש שלה, אלא על צניעותה, שזה יופי ותפארת אישה הישראלית. אומרים חז"ל, בת ישראל צריכה לרצות שלא יבחינו בה. יתכן שתהיה בת גומלת חסדים גדולה, או מתפללת בכוונה, אולם אם בצניעות היא פגומה, העיקר חסר. ועוד דרשו חז"ל: כאשר ברא הקב"ה את האשה, התבונן מאין לבוראה ואמר: לא אברא אותה מן הראש שלא תהא גאוותנית, ולא מן העין שלא תהא סקרנית, ולא מן הפה שלא תהא דברנית ולא מן הלב שלא תהא קנאית ולא מן היד שלא תהא מששנית אלא ממקום שהוא צנוע באדם, מן הצלע , ועל כל איבר ואיבר שהיה בורא לה, היה אומר: "תהא אשה צנועה".

 

יוסף הצדיק זכה שאין עין הרע שולטת בזרעו, לפי ששמר על צניעות אמו, שהזדרז ועמד לפניה בכדי להסתירה מעיניו על עשו בשעה שעברה לפניו כדי שלא ישביע אותו רשע את עינו ממנה.

כיון שראה בועז את הצניעות של רות אמר: ודאי ראויה זו למלכות ובזכות צניעותה זכתה להינשא לבועז ולהיות אמה של מלכות בית דוד, אמו של מלך המשיח.

 

המגיד מטראוויץ שהיה מגיד גדול וידוע, כשהיה בן שמונים ישב בביתו ושמע שרבינו הקדוש חזר מנסיעתו מארץ ישראל והוא נמצא בכפר, המגיד רץ החוצה אחרי העגלה של רבינו הקדוש לקבל את פניו בלי מלבוש עליון בהתלהבות עצומה כמו ילד קטן. ואף שרבינו היה אז רק כבן עשרים ושמונה כשחזר מארץ ישראל, הוא ביטל עצמו בביטול גמור לרבינו, למרות שהיה זקן וגאון.

 

ומי לנו אם לא אליעזר עבד אברהם שבכל הפרשה כולה לא מוזכר שמו אלא נאמר "ויאמר העבד", הוא רק רצה להיות עבד, הוא לא היה מוכן לוותר על התואר הזה. הוא ידע שזה מה שיביא לו את כל הברכה בחיים.

 

"עבד אברהם אנוכי" הוא אומר מיד בתחילת המפגש עם משפחתה של רבקה, כדי שלא יכבדוהו יותר מן הראוי. דבר פחות שבך, הקדם לאומרו. כל כך רצה אליעזר שבתו, שהיתה צדיקה וכלילת המעלות ואף גדלה בביתו של אברהם, שהיא תהיה אשה ליצחק. אך הוא משליך הכל ויוצא למלא את השליחות שלו בשיא הביטול וההכנעה."בן יכבד אב ועבד אדוניו", עבד אדוניו זה אליעזר לאברהם שעשה כל רצונו של אדונו והיה מכבדו.

 

מי שמקטין את עצמו בעולם הזה. הוא יהיה גדול בעולם הבא, כאומרם: עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה. מספרים בשם הרב שך זצוק"ל כי היו לו שלוש עצות לחתן ולכלה העומדים להקים את ביתם החדש: לוותר, לוותר, לוותר.

להגיד תודה, זה שיא הביטול  לה'. בהודאה יש ביטול ה"אני" בשלמות! אתה לא מבקש כלום! אתה פשוט מתחבר להשם ע"י שאתה אומר תודה! ושר להשם שירים! אתה לא מבקש כלום, אין שום אני, שום רצון.

 

אנחנו רגילים כשיש חסרון, אז אומרים תודה. אבל אם החסרון כבר מלא מלפני כן, לא צריך להגיד תודה? צריך להגיד יותר תודה! לא לחכות שה' יקח מאיתנו כדי שנתחיל להעריך מה היה לנו. כל הזמן לעצור, לשאת מבט אל השמים, להגיד תודה רבונו של עולם על הכל. כשאדם רגיל להגיד הרבה תודות ולא מסיח דעתו מחסדי ה', אז גם כשיש לו נסיון או קושי הוא מקבל את הכל בפרופורציה הנכונה. נכון שאני במצב לא כל כך נעים. אבל בסך הכל החיים שלי טובים, ה' איתי, משפיע עלי הרבה חסד. ואז כל ההתמודדות שלו היא אחרת לגמרי. צריך להתרגל להודות על כל דבר שרואים אותו או נהנים ממנו. בשביל זה אדם בא לעולם! להכיר אותו יתברך! להגדיל את שמו יתברך! יתגדל ויתקדש שמיא רבא.

 

שרה אמנו  מסמלת את שלימות החיים שזה חיים עם ה', חיים של אמונה טהורה בה'. וזה אפשר רק עם נסיונות. נסיון מלשון נס. מרומם. כל נסיון בא לרומם את האדם. מי שיודע שהנסיון בא משמים, עם חשבון, מבין שנותנים לו אפשרות והזדמנות לעלות למעלה.

 

יש אנשים שמצערים אותנו. שהיינו שמחים אם בכלל לא היינו מכירים אותם. אבל הקב"ה רצה שכן יהיה לנו קשר איתם, כי יש לנו "תיקון" איתם. וכנ"ל לגבי מקומות שאנחנו לא מבינים איך התגלגלנו אליהם, שאנחנו בכלל לא רוצים להיות שם, אך יש לנו מה לתקן שם. ויש עוד כל כך הרבה נסיונות מכל מיני סוגים שחייבים לעבור אותם כי הם חלק מהמסלול שהקב"ה רוצה שנעבור, כל אחד ו"השדה מוקשים" שאותו הוא צריך לעבור בחיים. אי אפשר לברוח מהנסיונות, אין לנו פה בחירה, הבחירה היא רק איך נעבור את הניסיונות האלה. מתוך אמונה שהכל לטובה ואז נראה איך באמת הכל מתהפך לטובה, או ח"ו בלי אמונה שזה אומר להיות ממורמר, בלתי מרוצה, שבור ומאשים את עצמו  ואת כולם, שזה סבל נורא ואיום לאדם.

 

המציאות שלנו היא מציאות של שכחה. יש כל כך הרבה דברים שמבלבלים אותנו וזה בעיקר האגו שלנו, והרצונות שלנו, כי כשזה לא הולך לפי הרצון שלנו אז אנחנו כל הזמן נפגעים, ואנחנו כועסים, ואנחנו נשברים, אין לנו מנוחה. הנסיונות האלה באים עלינו בדרך כלל בהפתעה, בלי שום התחשבות בתוכניות שלנו, ונראה לנו שיש פתאום איזה שיבוש בחיים שלנו. אנחנו כל הזמן חושבים רק על עצמנו ובעצם שוכחים. נמצאים בשכחה. שוכחים מה? שהכל ה' עושה לנו, שאין כלום כלום כלום, יש רק ה'. שהוא מלך, הוא מולך עלינו, ואנחנו צריכים לקבל באהבה את מלכותו עלינו, להמליך אותו עלינו, לקבל עול מלכות שמים. אנחנו אומרים לפחות פעמיים ביום "שמע ישראל" כדי שנזכור בכל רגע של משבר ועצבות ובלבול וקושי ודאגה, בכל רגע של נסיון כזה או אחר, שבעצם ה' הוא אחד והוא דואג לנו ויש לו רחמנות עצומה עלינו.

 

יש אמת ויש אמת לאמיתה. האמת לאמיתה אומרת ככה: נכון שאני חטאתי, אבל ה' אוהב אותי אפילו שחטאתי. ה' אוהב אותי אהבה כזו גדולה ועצומה. זה לא שהכל מותר לי. יש דין, הדין הוא דין, ואנחנו לא יכולים לוותר על קלה כבחמורה, וכל איזה מילה שאמרנו לא טובה, צריך להתנצל ולבקש מחילה עליה, וכל הרהור לא טוב אנחנו צריכים לבטל אותו וכל דבר הכי קטן צריך לתקן. ה' לא רוצה שנחיה ככה סתם. הדין הוא דין אבל עם כל זה יש חסד אינסופי עצום, החסד הזה זו האהבה העצומה של הקב"ה אלינו.

 

האמונה הקדושה לוקחת את החיים האפורים האלה, הקשים אלה, כל הדברים הקשים שקורים לנו, כל אחד ואחד וענייניו, כל סוגי הבעיות שיש לבני אדם, באה האמונה הקדושה ועושה מכל זה ניגון עצום ונפלא, ניגון שאומר שהכל מתוכנן מראש, שחוץ מה' אין כלום כאן בעולם. ניגון שמראה לנו בכל מקרה ומקרה את יד ההשגחה, את ידו של הקב"ה.

כשיש אמונה יש גם אמת. אמת ואמונה. כמו בסיפור הבא:

אדום – העניבה

בני ברק. תמוז. עומס חום קייצי. האברך טהור הלב וגבה הקומה שמשון ארבלי, נע בזריזות לכיוון תחנת האוטובוס, בואכה רבי עקיבא. היה עליו להוציא שלושה קטנטנים מגני הילדים ומן הת"ת, להאכילם, להשקותם ולהשכיבם לישון עד שתשוב רעיתו מבית הספר בו לימדה. האוטובוס הגיע, בין ניגוב זיעה במצח ימין, לניגוב הזיעה בצואר, עצר אוטובוס דן, ופתח את דלתו. ארבלי נכנס פנימיה הגיש שלוש מטבעות לידי הנהג, קיבל כרטיס וכשעיניו שמוטות מטה ניסה לאתר מקום ישיבה סמוך. שום דבר לא השתנה בעשרות השנים האחרונות, והצפיפות הבניברקית, נעבעך, היא בדיוק אותה צפיפות. לפתע, ללא כל התרעה מוקדמת, לחץ הנהג האוטובוס בעוצמה על דוושת הגז, והאוטובוס ניתר במרוצה,היחיד שניצב על עומדו במעבר, היה האברך הביישן, שהוטל על צידו וחש מכה עזה וחדה בחלק האחורי של רגלו, זה שממול לברכו הימנית. הוא חש כאילו סכין נכנס לרגלו. הוא מישש ועיסה את המקום הכואב, וניסה להרגיע את היסורים. ובאמת הפוגה קלה נרשמה בסולם יסורים. אחרי עשר דקות של טלטולי דרך, הוא ירד מן האוטובוס והתקדם בצליעה איטית לכיוון גני הילדים. הכאב לא פסק. "נו מילא", הוא הרהר "זו רק מכה יבשה תוך יום יומיים הכל יירגע". כשרעייתו הגיעה הוא עדכן אותה באשר לתאונה הקלה במעבר האוטובוס והיא כמובן המליצה לבקר אצל רופא המשפחה "ועכשיו פתוח" . ארבלי הרגיע את העזר כנגדו והסביר בטוב טעם, כי מכה יבשה מתאדה תוך זמן קצר והכל יישכח וימוג באבק הזמן. ביום השלישי הצליעה הפכה בולטת, הברך סירבה להתכופף ונפיחות בגודל תפוח עץ בינוני פילחה את בשרו. זה כאב, אך ארבלי לא מיהר לאף מקום. תקראו לזה דחיינות. רק אחרי חודש כשכלו כוחותיו הוא צלע לכיוון קופת חולים. רופא משפחה ד"ר חנון וכסלר הוריד את משקפיו, מישש ארוכות את הפגע, שמע על פרטי האירוע ולחש "מיסטר ארבלי, דחוף, דחוף, דחוף לאורטופד. זה לא משחק ילדים מה שיש לך פה". ד"ר וכסלר צדק, המכה היבשה רק התחפשה ליבשה, אבל במינוחים אורטופדיים היא היתה רטובה למדי , ועוד איך רטובה.

למחרת בבוקר, אחרי המתנה בת שעה מול הקליניקה של הפרופסור הידוע שאולי שולצינגר, נכנס האברך ארבלי צולע וחושש מן האבחנה הצפויה, שולצינגר בחן את הנפיחות , ואמר: "אדוני הגוש הזה משונה מאד, ממכה יבשה לא נותר כזה גוש". ארבלי הובהל  לחדר צילומי הרנגטן וחששותיהם של מומחי הרפואה קיבלו אימות חד משמעי. היבשה, לא יבשה כלל וכלל. הוברר למעלה מכל ספק, שהמכה גרמה לשבר בעצם, ורסיס קטן של העצם חדר לוריד די עבה, וטיפטוף הדם הפנימי גרם לנפיחות דלקתית מאיימת. "ניתוח ידידי, ניתוח" פסק הפרופסור "ללא דיחוי, כבר מחר על הבוקר אתה מתייצב ב'תל השומר', ושיהיה בהצלחה". פרופ' שולצינגר צרף את חוות דעתו לתיק הרפואי ולחץ קלות את ידו של האברך, אשר דוק של חרדה נמסך בעיניו. ניתוח? ככה, פתאום באמצע החיים. איך אמר ד"ר וכסלר "זה לא משחק ילדים"

הניתוח נעשה בהרדמה מלאה. רסיס העצם הוצא, גוש הדם שהצטבר חסם כמה עורקים , ולאחר שהוסר נרשמה הקלה. ארבלי התעורר אחרי שלוש שעות, וקיבל עדכון מן האחות הבכירה: "הניתוח עבר בהצלחה, אך עליך להגיע אלינו כל יום למחלקה, להמשך טיפול ושיקום, אנו חוששים מהמשך טיפטוף דם מן הווריד הפגוע". אברך כולל צולע, דחוק, מטופל בתינוקות, יוצא מדי בוקר עם מונית הלוך, מונית חזור, והפרוטה? כמה כבר פרוטות עודפות יש לאברך כולל?  הוא הידק וקיפל היטב את הקבלות בארנקו.

אחרי שבועיים נסיעות הלוך ושוב, באה בחסדי שמים רפואה שלמה, הוא צועד כרגיל. חברת "דן" אשמה. ש"דן" תשלם על הוצאות המוניות החליט אברלי. ובצדק רב. מביני עניין יעצו לו לגשת לעורך דין אביחי מורנו שהתמחה בתביעות מן הסוג הזה, הוא ניגש אליו כמובן רק לאחר ששאל מורה הוראה  מוסמך, שהתיר לו לתבוע את חברת דן. עורך דין מורנו הציץ בתיק הרפואי של האברך ארבלי, שמע את עלילות הארוע והשלכותיו, ושאל את שאלת המליון דולר: "תגיד לי ארבלי, יש לך עדים למקרה? כאלה שישבו איתך באוטובוס?" "לא", לא חשבתי שעליי לאמץ לי עדים, מדובר אמנם במכה כואבת, אך לא העליתי בדעתי שזה יחמיר ויצטרכו עדים" מלמל אברלי. "מצטער. אם אין עדים אין בסיס לתביעה", חתך עורך דין מורנו. "משפטני  החברה יטענו שהאיש נפל במדרגות, או החליק במקלחת ורוצה לתבוע את חברת 'דן', זה כישלון צפוי מראש ידידי, תצטרך לספוג את עלות המוניות על חשבונך.

ארבלי יצא מאוכזב לרחוב והחליט: "אפנה במכתב לחברת 'דן' ואסביר להם הכל... אולי תהיה לי שם אוזן קשבת". אמר ועשה. אחרי שבועיים הגיע מכתב תגובה מ"דן": מכובדנו. חברתנו איננה עוסקת בתביעות כלפינו. עליך לפנות לחברת הביטוח שלנו 'מרגליות', ללשכה המשפטית, שם תוכל להגיש תביעה בחוק. חב' דן.' מנכ"ל. למחרת בהפסקת הצהריים, נסע האברך צח המידות ונקי הכפיים ארבלי, לתל אביב, רחוב דיזינגוף. לחץ על כפתור מספר 4, עלה , ויצא למסדרון הארוך. שלט גדול באותיות כחולות קידם את פניו. "מרגליות. הלשכה המשפטית". הוא בחר דלת אחת ונקש עליה. "כן" ארבלי פתח ותחב את ראשו. "סליחה אפשר לדבר איתך?" בבקשה ענה לו איש גוץ מחוייט וכבול בעניבה אדומה, עם סבר פנים קשוח ובעל עיניים קטנות חשדניות ומזרות אימה. האברך ארבלי הכניס חצי גופו פנימה והחל בקול מבוייש לתאר את עלילת הארוע. אחרי שתאר את הפגיעה, הצליעה והניתוח, סיכם בלחש "אני מבקש את הוצאות הנסיעה במוניות לתל השומר במשך שבועיים זה הכל. הנה התיק הרפואי. "תסלח לי" שאל הגוץ "יש לך עדים לאירוע?" "לא", מילמל ארבלי. "אז אין לך עדים. ועורך דין שיוכל להיתלות על שביב הוכחה אולי יש לך?" "לא", הפטיר האברך הנבוך שהבין כי כלתה אליו הרעה. ואת עלות המוניות ייאלץ לספוג... נו מילא. פניו של אדום העניבה האדימו והתלהטו. "אז אין לך עדים, ואין לך עורך דין, ואתה בא לכאן לבקש כסף מחברת ביטוח??? תגיד לי זה לא מצחיק? אתה בן אדם רציני?" ארבלי ביקש שהאדמה תפער את פיה ושתעלים אותו מן הנוף. אך לפתע נרגע קולו של הגוץ. אוקי בחורצי'ק תרגע. אומנם אין לך עורך דין, אבל אני אהיה העורך דין שלך". "אתה?" תמה ארבלי "מי אתה בעצם?" "מי אני?" התנדנד אדום העניבה על כיסאו הנישא, תוך ניפנוף כנפיים זעירות של גאווה. "שמי ירחמיאל וכסנלבום, אני היועץ המשפטי הבכיר של חברת הביטוח 'מרגליות' וברגע זה אני עורך הדין האישי שלך. והנה אני מודיע לך באופן נחרץ וחד משמעי: אתה מיסטר ארבלי תקבל לא רק את הוצאותיך על המוניות, אלא גם פיצויים על האישפוז, הפציעה, עוגמת הנפש. היסורים, וכל מה שהחוק מאפשר" אם נבוך ומבולבל היה אברך שמשון ארבלי, אזי באתן שניות התמרה מבוכתו לגבהים בלתי נתפשים, "אינני מבין" ליחשש "אינני מבין". "הסכת ושמע ארבלי, הכנות שלך כבשה אותי, אני מאמין לכל מילה שלך, מהראשונה ועד האחרונה, ואם תשאל מדוע, התשובה פשוטה, למעלה מ-30 שנים שאני שומע עדויות וסיפורים ועורכי דין, ותובעים ומתלוננים וקשקשנים, אבל כנות ואמיתיות כשלך לא פגשתי מעודי. שא ברכה, אעמוד עמך בקשר.

האברך ארבלי צעד באיטיות לאורך המסדרון הארוך, וניסה לשחזר את השיחה. "אדום העניבה" דיבר על כנות , הרהר מול דלת המעלית, 'האם יש מציאות שבני אדם ידברו ללא כנות? אם כן אינני מבין מה הוא מצא בי, אדום העניבה'. מאוחר יותר  על אוטובוס של  'דן' לכיוון בני ברק החזיק חזק חזק במשענת. לך תדע, לא בכל יום מבצבץ לך נס שכזה, שכנגד כל הסיכויים.

צליל קטן מאחורי הסיפור:

בעולם כה עכור בו מנסים בני אדם רדודי דעת ושדופי אמונה למצוא ולחפש טריקים שטיקים ותכסיסים כדי להרוויח שלא ביושר, תופס סיפור נפלא זה מקום של כבוד בפינת היושרה והכנות אבל שלא ניטעה. ברוך השם במקומותינו ישנם רבים וטובים כאלה שלא ניגררים אחרי ההמון הסואן המושפע מתרעלת הרחובות הפרוצים והשיקריים, אלא שיש לחזק מגמה נעלה זו, לומר אמת רק אמת בלי להצטעצע בניסוחים שיש בהם מן הברק השיקרי. פשוט להיות שקופים עד השורשים. אין ספק שזה יצליח.

אגב כך, גיבור הסיפור קיבל כעבור חודשיים המחאה שמנה מחברת הביטוח ושילם באמצעותה חובות קטנים, ואף רכש כלים משובחים לחג הפסח. (מתוך סידרת ספריו של הרב יעקב קובי לוי).

 

תפילה

רבונו של עולם, תעזור לי להבין שאם אני לא אתחיל להגיד תודה על כל דבר שלפי השכל הוא לא טוב, לא פעם אחת, הרבה פעמים, אז אני לעולם לא אצליח לזכות לאמונה המתוקה והנפלאה והמשמחת הזו שכל מה שקורה לי בחיים, זה הכי טוב בשבילי.

כי אם צריך פתאום ניתוח, זה טוב? ואם יש פתאום פצעים על הפנים, וזה כל כך לא אסטתי, זה טוב? ואם החשבון בבנק שהיה מלא וגדוש תקופה ארוכה פתאום מצטמק, זה טוב? אם אני אתחיל להגיד על כל הדברים ה"לא טובים" האלה שזה הכל לטובה, זה לא יהיה אמיתי. זה יהיה חיצוני. אני לא ממש מאמין לאמירה הזו. אך כשאני מכריח את עצמי להגיד תודה שוב שוב, הרבה פעמים , כל רגע שאני נזכר בדבר "הלא טוב" הזה שפתאום קרה לי, אז אחרי כמה עשרות ואפילו מאות פעמים של תודה אני באמת  אתחיל להרגיש שזה טוב, כי אם אני אומר תודה בלי סוף, זה חייב להיות טוב. זה לא יכול להיות רע. ואז אני מקבל כזו שמחה אבא, וכל כך טוב לי, זאת המתנה הכי גדולה והכי יקרה שיכולתי לקבל ממך. להאמין שהכל, אבל באמת הכל, זה טוב. זה הכי טוב. זה מאהבה שלך אלי מה שקרה לי.

אבל מה עם התאוות והמדות הרעות? גם על זה להגיד תודה? אני אומר תודה על היסורים שיש לי מהתאווה או מהמדה רעה הזו שמפילה אותי לפעמים לעבור על רצונך, כי אני מבין שככה אבא רוצה, שעדיין יהיו לי יסורים מהנפילות האלה וכשיגיע זמני, אתה תגאל אותי.

רבונו של עולם, תעזור לי להרגיש שאני תמיד בידיים שלך ולא להפסיק להגיד לך תודה כי זה הדבר הכי מתוק שאני מכיר. כי אמונה מקבלים רק כשאומרים תודה.

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי


להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן


חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע