עיונים לשוניים - כללי הדקדוק בארמית

נכתב על ידי איתיאל, 21/8/2019

יש אומרים שאין בארמית קמץ קטן, והוגים "כָל נדרי" בתנועת A (כך שמעתי בבית כנסת מרוקאי, וכך הסביר לי החזן הבקיא). אך ברוב בתי הכנסת הוגים כל נדרי כמו חולם, בקמץ קטן.


בדקתי את הנושא.

ראשית אציין שאינני בא להכריע אם בארמית המקורית יש קמץ קטן. סביר להניח שאין. 
לו היינו יוצרים שיטת ניקוד בעצמנו - גם כן לא היינו משאירים את אותו סימן לשתי תנועות שונות (A ו-O). 
זה קשור להרבה בעיות שיש לנו עם הניקוד שהתקבע בכתב - הניקוד הטברני, שאינו משקף את ההגייה הנהוגה בפועל (שהיא כנראה המשוקפת בכתבים עתיקים ארצישראליים דרומיים). 
יש לנו עוד הרבה "בעיות" עם הניקוד הטברני: 
* שבעה מלכים, כשאנו הוגים רק חמש תנועות. 
* שווא: סימן זהה ל"חצי תנועה" -נע (שבפועל נהגית כתנועה אחרת - כצירה - E) ול"אפס תנועה" - נח.
* מערכת כפולה: "תנועה גדולה" ו"תנועה קטנה" - שאינה משקפת שום דבר בהגייה (אין בפועל שום הבדל בין חיריק מלא וחסר או בין קובוץ ושורוק).
* סימן זהה לדגש קל, לדגש חזק (שהם תופעות שונות לחלוטין!), למפיק ולשורוק!

בגלל הבעיות האלו, הפך הניקוד למקצוע בפני עצמו. אם נשווה לדוגמה בשפות האירופאיות - שם אותיות הניקוד (AEOIU) מבוצעות כל הזמן אצל כל הכותבים, בלי שום בעיה וקורס מיוחד. גם בערבית, שלא מוכרחים לנקד, מי שרוצה לנקד - מנקד בלי בעיה (עם סוכון, דאמה, שאדה וכו').

ולענייננו. אם הייתה שיטת ניקוד בארמית ההיסטורית (אני לא יודע... לא התמקצעתי בנושא. אני אפילו לא יודע באיזה כתב כתבו ארמית) - היא מן הסתם לא השתמשה ב"קמץ קטן". 

השאלה היא אחרת. היהודים השתמשו בארמית בצורה רחבה החל מגלות בבל. עד כדי כך שחלק נכבד מספרי התנ"ך המאוחרים (דניאל, עזרא ונחמיה) כתוב בארמית. בהמשך בבית שני השתמשו רבות בארמית. ספרי קודש רבים נכתבו בה: התלמודים (הן הבבלי והן הירושלמי, בניבים שונים), מדרשים (לדוגמה הזוהר. בלי להיכנס לשאלה ההיסטורית), תרגומי התורה. מסמכים משפטיים הלכתיים נכתבו בארמית (פרוזובול, כתובה ולהבדיל גט). וגם תפילות, נכתבו בארמית (קדיש, כל נדרי, חלק מהסליחות, נוסח ביטול חמץ, עירוב). כשהם השתמשו בארמית - הם תיעתקו אותה לעברית. האם הם החילו עליה את כללי השפה והניקוד העבריים?

מאחר ואין מסורת ניקוד לתלמודים, ולמדרשים  - אי אפשר לבדוק.
אבל לגבי ספרי התנ"ך - יש לנו מסורה. ולפי המסורה הזו כללי השפה העברית חלים במלואם על הארמית. כלומר: כללי בגדכפ"ת (וממילא כללי השוואים), כללי החיטוף.

בספר דניאל נמצא ש"קדם" ו"קבל" מנוקדים בחטף קמץ (שמבוצע תמיד כ-O . אין חטף לקמץ גדול. אם רוצים חטף בתנועת A משתמשים בחטף פתח). ומכאן שהם נהגים kodam ו-kovel. 

הלכך, מסתבר שכן הדין בשאר המקומות בתפילה. ולכן, אם ננקד "כל נדרי" בקמץ ולא החולם (כפי שראוי, שהרי זו סמיכות) - עדיין נהגה כמו חולם. ומכאן שכן יש להגות כל "כל" ארמי. גם "כל חמירא" וגם ב"בריך שמיה" - "וית כל די לי".
כן יש להגות בקדיש "מברך" כמו "מבורך", וודאי שיש להגות "קדם" כמו "קודם". 
כך הבנתי גם מתשובה של הרב מאזוז, כי מדובר בטעות שהשתרשה, ולמעשה ודאי יש קמץ קטן בארמית (וכלשונו: "ועיין לרוב בספר דניאל").
יש להעיר שאולי יש עוד סיבה לטעות, מהמילה "לא", הנהגית בקמץ גדול בארמית, מכיוון שהמעתק הכנעני אינו קיים בארמית (וכמו בערבית גם כן). אך שם לא מדובר בקמץ קטן.

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה