"ויאמר | י-הוה א-להים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה | פן-ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם"

 פסוק זה רומז לשלמות הדיבור היינו התפלה. כיוון ותפלה מסוגלת לשינוי הטבע ועל ידי ריבוי תפלה אפשר לעשות הכל, כדכתיב "הן האדם היה כאחד ממנו" היינו מה' יתברך ומהצדיק יסוד עולם – בעל השדה, חוזר החשש "פן ישלח ידו" לעבודת התפלה, “ולקח" פן יעשה תפלתו קבע ולא רחמים ותחנונים.

"ואכל וחי לעולם" כי "תפלה לא-ל חיי", שעיקר החיות מקבלים מהתפלה בבחינת "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם וכו'".