רבי נחמן - אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא
"צָרְכֵי הַגּוּף הֵם רַבִּים מְאד, וַאֲפִלּוּ הַהֶכְרֵחִיּוֹת הֵם רַבִּים וּגְדוֹלִים מְאד: אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּמַלְבּוּשִׁים וְדִירוֹת, שֶׁיְּכוֹלִין לְבַלּוֹת יָמָיו וְשָׁנָיו אֲפִלּוּ עַל הַהֶכְרֵחִיּוֹת לְבַד, וְהֵם מוֹנְעִין אֶת הָאָדָם מְאד מֵעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא, וְאַף עַל פִּי שֶׁגַּם הֵם בְּעַצְמָן הֵם גַּם כֵּן עֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, כִּי הֵם בְּחִינַת אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא, כִּי 'בְּעֻבְדָּא דִּלְתַתָּא אִתְעַר לְעֵלָּא' (זוהר פ' לך לך), כִּי עַל יְדֵי כָּל עֲסָקִים וּמְלָאכוֹת שֶׁעוֹשִׂין בְּנֵי אָדָם, עַל יְדֵי זֶה נִתְעוֹרֵר אוֹתוֹ הַצִּיּוּר שֶׁל אוֹתוֹ הַמְּלָאכָה לְמַעְלָה בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וּמֵבִיא חִיּוּת וְהֶאָרָה לְאוֹתוֹ הַצִּיּוּר שֶׁל אוֹתוֹ הַמְּלָאכָה שֶׁל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית שֶׁלְּמַעְלָה, שֶׁהוּא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד אוֹתוֹ הָעֵסֶק וְהַמְּלָאכָה, שֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה לְמַטָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה".
(ליקוטי מוהר"ן, חלק ב', תורה ד, ג) רבי נחמן בפיסקה זו מיטלטל בספינת השיעבוד לצרכי העולם הזה מצד לצד. הוא פותח את דבריו בנימה של ייאוש המבכה על השיעבוד שהאדם נתון בו על מנת להתקיים אפילו כדי צורכו: "צָרְכֵי הַגּוּף הֵם רַבִּים מְאד... שֶׁיְּכוֹלִין לְבַלּוֹת יָמָיו וְשָׁנָיו אֲפִלּוּ עַל הַהֶכְרֵחִיּוֹת לְבַד, וְהֵם מוֹנְעִין אֶת הָאָדָם מְאד מֵעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא". הוא איננו מדבר על מותרות ועל עינוגים כי אם על הצרכים הבסיסיים ביותר: אוכל, מלבוש וקורת גג, ואף אלו בלבד יכולים לכלות שנותיו של אדם ולהוות לו מניעות ומכשולים אין סופיים בעבודת ה'. אלא שברגע פסימי זה, עובר רבי נחמן לנימה אחרת לגמרי: "וְאַף עַל פִּי שֶׁגַּם הֵם בְּעַצְמָן הֵם גַּם כֵּן עֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ". כאן רבי נחמן מבקש לשוות לרעיון זה מימד קבלי מובהק המבוסס על דברי הזהר הקדוש: ''בְּעֻבְדָּא דִּלְתַתָּא אִתְעַר לְעֵלָּא", כלומר במעשה של תחתונים, נתעורר בעליונים. הנחת יסוד מהפכנית זו באה ללמדנו כי לא זו בלבד שהעולמות העליונים והאידיאות האלוקיות קשורות לעולם התחתון, הגשמי, בו אנו חיים, אלא שאף במעשינו החומריים והגשמיים אנו יכולים להשפיע עליהם ולתקנם. הזרימה היא הדדית וההשפעה היא דו צדדית. כשברא הקב"ה את החיטה, הוא גם ברא את המלאך שיאמר לה בכל שעה שתצמח. אלא שכאן נכנס האדם לתמונה - אכן המלאך הוא האומר לחיטה לצמוח, אולם בזיעת אפיו מביא האדם את המלאך לומר את דברו, ובעמל ידיו הוא פותח את ארובות השפע שישפיעו את שפען. ועל כן, המעשים הפשוטים שרק לפני רגע נדמו בעינינו כפעולה טכנית של חרישה, זריעה והשקיה, לובשים לבוש של שליחות ושל שותפות עם הקב"ה במעשה בראשית.
מעתה נאמר כי המשך הפסוק: "שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" (שמות לא, יז) מופיע בפסוק: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹוד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ" (שמות כ, ט).
הרב איתמר אלדר, מתוך האתר – "בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון": http://etzion.org.il/he/home
