שבת שלפני חג הפסח בשם "שבת הגדול" – "לפי שנעשה בו נס גדול" - שבשבת שקודם יציאת בני ישראל ממצרים "לקחו ישראל פסחיהם", ואזי "נתקבצו בכורי מצרים אצל ישראל ושאלום למה זה הם עושין כך", והשיבום ישראל "זבח פסח הוא לה' שיהרוג בכורי מצרים". ומששמעו בכורי מצרים שעתידים הם למות, הלכו לאבותיהם ולפרעה "לבקש מהם שישלחו את ישראל, ולא רצו, ועשו הבכורות עמהם מלחמה והרגו הרבה מהם" (שו"ע אדמו"ר הזקן או"ח סת"ל, א. ומקורו בתוס' שבת פז, ב ד"ה ואותו).

והנה, פשטות משמעות השם "שבת הגדול" היא שהשבת עצמו הוא גדול, והיינו, שהנס שאירע בשבת זה פעל גדלות גם בגדר השבת שביום זה. ולכאורה הוא פלא, שהרי, פסח מצרים הי' מקחו מבעשור לחודש שחל ביום השבת(כמבואר בטור או"ח סי' תל), אף שלקיחתו קשורה בעשיית כמה מלאכות (עכ"פ דרבנן), כמו קנין ומשא ומתן (ראה מכילתא בא יב, כא ועוד) טלטול בעל חי, הוצאה מרשות לרשות, ביקור ממום.

כתוב (בפ' תשא לא, יג) "את שבתותי תשמרו כי אות היא ביני וביניכם", ופירש רש"י שם "אות גדולה היא בינינו שבחרתי בכם כו'", והיינו, שכל ענין השבת היא האות על בחירת הקב"ה בעם ישראל. ובמקום אחר נתבאר בארוכה, שזהו הטעם לזה שכשמחללים שבת על חולה "אין זה קרוי חילול, אדרבה זה קרוי שמירת שבת" (אור החיים הקדוש תשא שם), כי, מאחר שכל ענין השבת הוא האות "שבחרתי בכם", אם כן, במקום פיקוח נפש הרי יום השבת עצמו מחייב שלא לשמור את השבת, כדי לשמור נפש מישראל, שבו בחר ה', ולכך נקרא מעשה זה שמירת שבת.

ומזה מובן לעניננו, שעשיית המלאכות בקשר לקרבן פסח ביום השבת גרמה לידי נס גדול זה, שלא רק שלא הזיקו בכורי מצרים לישראל, אלא אדרבה, שבכורי מצרים עצמם תבעו את גאולת ישראל, עד ש"הרגו הרבה מהם", ונמצא שבמלאכות אלו ובנס זה הי' חיזוק לאות ש"ביני וביניכם".

(ע"פ לקוטי שיחות חכ"ז עמ' 140)