בלק

"וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי " (כב, ג)

אמר הכתוב: "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו" (תהילים לז).

מיהו הרשע? זה בלק שהיה רואה את ישראל יושבים בנחת וענני כבוד מקיפים אותם. והמן יורד עליהם. והשלו עולה. והבאר מהלכת. ועמוד האש לפניהם. והיה רוצה להזיקם ולא הניחו הקב"ה, לקיים מה שנאמר "ה' לא יעזבנו בידו" (תהילים לג). (מדרש אגדה).

בנים למקום

כמה שה' אוהב אותנו. הוא לוקח את הרשע הכי גדול ובמקום הקללות שהיו מונחות לו כבר על קצה הלשון, הוא שם לו בפה כאלה ברכות.

אנחנו לא יודעים באמת כמה ה' אוהב אותנו. אהבה אינסופית הוא אוהב אותנו. הוא עכשיו יהפוך את העולם בשבילנו. והזכות שלנו היא לא מהמעשים שלנו, אלא מעצם זה שאנחנו בנים למקום. "בני בכורי ישראל".

עבורכם ורק עבורכם בראתי את עולמי. כדי להוציא אתכם לחירות  שיניתי סדרי בראשית, שיניתי מערכות טבע, הפכתי את העולם בשבילכם האהבה האינסופית שהקב"ה אוהב אותנו אין לנו בכלל השגה בה, אהבת עולם אהבתנו ה' אלוקינו. בחרת בנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו.

כל היהדות זה אהבה. המילה אהבה מופיעה כל כך הרבה פעמים ביחוד הכי גדול שיש לנו עם הקב"ה שזה "שמע ישראל". "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".

מי התחיל את העם היהודי? אברהם אבינו, עמוד האהבה. איך הוא התחיל את עם ישראל? הוא קיבל אהבה למשהו עליון ונשגב והאהבה הזו בערה בו עד שהיה מוכן בגלל האהבה הזו , להיכנס לתוך כבשן האש. כמו כל בעל תשובה שמגלה פתאום כזה אור גדול, שהוא מתחיל לרוץ אחריו, בלי לדעת, בלי להבין, עד שעוזב הכל מאחוריו ומתחיל חיים חדשים.

אהבה זה הכוח הכי גדול שיכול להיות בעולם. אהבה זה כוח שנגדו שום דבר לא יכול לעמוד. יש לנו מצווה לאהוב את ה' בכל הלב, בכל הנפש, זה היעוד. זה התכלית. זה לא מדרגות של עובדי ה', "ואהבת" זה משפט שאומר כל ילד, כל בת, כל אחד.

אי אפשר לעשות כל מיני דברים משונים ולהגיד: מי אמר שזה אסור? איפה כתוב שזה אסור? בסדר, זה לא כתוב, אבל איך זה מסתדר עם "ואהבת", זה לא מסתדר, זה לא מתחבר, זה מה שמנתק אותך. העבודה העיקרית שלנו זה כל הזמן לבדוק אם אנחנו מחוברים או ח"ו מנותקים מהקב"ה. "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי". אני לא מבקש כלום, רק דבר אחד, רק בקשה אחת, להיות אתך. אני כל הזמן מסתכל אליך, מרים אליך את הראש, מחכה שתחזיר לי מבט אבא. כשזה קורה, אין דבר יותר מתוק מזה.

איך מגיעים לחיבור כזה? על ידי שמרבים לדבר עם ה'. בלק מבקש מבלעם לקלל. ומה עונה לו בלעם? "הן עם לבדד ישכון". איך אני יכול לקלל את היהודים, הרי הם מתבודדים, "הם עם קדוש כזה שהם מתבודדים בינם לבין קונם ושופכים שיחתם לפניו בכל פעם וחושבים בכל יום על אחריתם וסופם האחרון ועל ידי זה הם בטוחים מכל צר ואוייב ומסטין, כי הם מסתירים  עצמם בצל כנפיו יתברך תמיד" (ליקו"ה ברכת השחר ה, פז).

אתה רוצה להרגיש מחובר לאביך שבשמים, תתבודד, תמצא לך פינה  נסתרת בשדה, בבית, אפילו באמצע בית המדרש עם טלית על הפנים ואתה עם אבא.

שעת ההתבודדות הופכת את החייים למשהו כל כך אחר, כל כך איכותי, חיים של קירבת אלוקים אמיתית. אנחנו צריכים לקבל על עצמינו את העבודה הפשוטה של קשר עם הקב"ה בחיי היום יום. קשר אישי, פשוט, טבעי. לא כזה קשר כאילו הוא נמצא במקום רחוק , אלא כאילו הוא נמצא פה, לידי ממש.

מה עוד יכול לעזור לנו להרגיש את ה''? אם נראה רק טוב באחרים. זאת העין הטובה, שהיא זו שתוביל אותנו לחיים מאושרים כי זה כזה תענוג לראות רק טוב אצל השני. וגם אם יש רע, תתעלם, תהיה כמו הבורא יתברך: "דרך ה' יתברך להביט על הטובות שעושים, ואף שנמצא בהם גם כן מה שאינו טוב, אינו מסתכל על זה כמו שנאמר (בפרשת השבוע) 'לא הביט אוון ביעקב'. מכל שכן אדם אסור לו להביט על חברו לרעה, למצוא בו דווקא מה שאינו טוב ולחפש פגמים בעבודת חברו, רק אדרבא, מחוייב להביט רק על הטוב" (רבינו הקדוש, ליקו"ת יז).

כדי להגיע אל האור מוכרחים לעבור דרך החושך! חוק של הבריאה! מי שלא הולך בחושך לא יכול לאות אור גדול. צריך להסתכל על החושך הזה מזוית קצת אחרת. צריך לזכור שהשם תמיד איתנו, אנחנו אף פעם לא לבד. הכל כבד, הכל קשה, חושך, אבל רק כביכול. כי באמת אין מקום בעולם שלא מקבל את החיות שלו מבורא עולם, אין מקום בעולם שלא תמצא שם רחמנות של השם. שם, בחושך, בכבדות, שם תחפש את השם, כי כשמוצאים אותו שם, יוצאים משם.

כשרוצים קשר אמיתי וחם עם בורא עולם חייבים להגיע לענווה ושפלות.

מורנו הרב:"עיקר הגדולה של האדם זה שפלות וענווה, כמה שאדם יותר בשפלות, יותר בענווה, אז ככה הוא יזכה לתחיית המתים, לחיים ניצחיים. כמה שמשפילים את האדם, כמה שמבזים אותו, הוא צריך לשמוח בזה. כי על ידי הביזיון בא כזה אור גדול לאדם שלא יבוא על ידי שום מצוה שבעולם. הבזיון הופך את האדם ל"אין", ועל ידי זה זוכה האדם לכזה אור אלוקי, כזה אור גדול, אור אין סוף.

יש דרגה שמבזים אדם והוא שותק, הוא לא עונה. אבל יש דרגה כשמבזים אותו, ומשפילים אותו, והוא כל היום שמח, שר ורוקד, מקבל את העלבונות בשמחה, באהבה בשירים. כל בזיון זה משחה לפצעים, רפואה לפצעים, כשמבזים אותו הוא מרגיש שמורחים לו משחה לפצעים שלו, כל בזיון זה רפואה למחלות שלו, כל בזיון אחד זה מליון הצלחות, אחרי הבזיון לא נגמרות ההצלחות, לא נפסק השפע, יוסף, אחרי שמכרו אותו וביזו הוא נהיה משביר לכל עם הארץ, כל השפע עבר דרכו. כמה שאדם מקבל יותר בזיונות יש לו יותר שפע ויותר הצלחה. אדם מקבל בזיון, באותו רגע הוא קיבל מליון דולר".

אתה רוצה להתחבר? תעבוד על המדות. תלמד לוותר. כשיצאו ישראל לגלות, מובא במדרש איכה, כי ירמיה הנביא הפך עולמות למענם, קרא לאברהם יצחק ויעקב מקברם שבמערת המכפלה, וכן למשה רבינו מקברו, וכולם באו ובכו לפני ה', אולם דבר לא עזר. עד שבאה רחל ואז קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, והקב"ה נענה לה ואמר "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך". איך זה שרחל אמנו נשאה חן בעיני הקב"ה יותר מהאבות הקדושים? כי האבות עשו מה שעשו מתוך מסירות נפש לה'. ואילו רחל עשתה את הויתור הגדול שעשתה כדי שאחותה לא תתבייש. מדות, מדות,מדות. כשהחיים חיים של נתינה וחסד, חיים של אהבת הבריות, אז מחליפים תאוה באהבה, לקיחה בנתינה, אהבה עצמית באהבת הזולת. ככה מתקרבים אל ה'.

אני ממשיך הלאה, אני לא ידוע כלום, אם ככה בורא עולם רוצה שאני אעבוד אותו כעת, אז אני מוריד את הראש ועושה מה שאני יכול. כל דבר שעובר עליך, כל קושי, כל מיצר וכל בעיה כל דבר שקורה לך בחיים ככה ה' רוצה שתעבוד אותו. נכון, מה שעובר עליך באמת קשה, אך שים את הקושי בצד ותתחיל להתבונן ולהודות על כל הניסים שה' עושה לך, על כל ההשגחות הטובות של ה' וכל מה שעושה איתך בכל התחומים האחרים, תתחיל להרגיש כמה ה' אוהב אותך אותך זה תיקח את הקושי והנסיון בעצמו ותשמח בהם. ה' מחליט איך תעבוד אותו, ומה שה' רוצה זה שתקבל את הייסורים האלה באהבה ותשמח בהם ותגיד עליהם תודה כי הכל זה רצון ה' והכל לטובה.

זה העונג הכי גדול של הקב"ה, שהוא מתענג מהעבודה שעושים האנשים בעולם הזה, שנאבקים בחושך, שעוברים כאלה יסורים קשים, שהעולם כמו מתמוטט עליהם והם ממשיכים. אני בחלל הפנוי אבל אני יודע שאתה נמצא. אני בשיא החושך אבל אני מתחזק באמונה שהכל ממך אבא והכל לטובה.

כשמאמינים באמונה שלמה כי הקב"ה מלא רחמים, מתבטלות הקושיות. האמונה הזו ממלאת את האדם ברוגע ומעניקה לו את החוסן לעמוד בכל הנסיונות.

אני לא יכול לעשות היום כלום, אבל אני לא פוטר את עצמי, אני יודע שיש ה'. אני יודע שיש קדושה, אני יודע שאני חייב להתקדש, אז אפילו שאני לא עושה כלום כי אני לא יכול, לא במעשים וגם לא בדיבורים, אבל אני יכול להרגיש, יכול לרצות, יכול לייחל, יכול לאהוב. אתה לא יכול לעשות דברים גדולים? תעשה דבר קטן. תתפלל שמחר תוכל. רבנו הקדוש: "ואם אתה רחוק מאד מאד ממנו יתברך, ונדמה לך שאתה פוגם בכל שעה ממש נגדו יתברך, עם כל זה תדע שאיש כזה, שהוא מגושם כל כך, כל תנועה ותנועה שהוא מנתק עצמו מעט מעט מן גשמיותו ופונה להשם יתברך היא גדולה ויקרה מאד מאד, ואפילו נקודה קטנה מאד שהוא נעתק מגשמיותו אליו יתברך, הוא רץ בזה כמה וכמה אלפים פרסאות בעולמות עליונים" .(ליקו"ת מח).

אתה חייב לזכור שמי שמעכב לך את הישועה זה ה' יתברך בעצמו שאוהב אותך אהבה עצומה ורק הוא יודע באמת מה טוב לך. רק לא ליפול ליאוש. רק לא להגיד אני רוצה למות ח"ו. כי איך אתה יודע מה יהיה ברגע הבא? העיקר זה לא לעזוב את הרצון והכיסופים כי כל המניעות הן בשביל שהאדם יגביר את החשק ואת הרצון! ככה להסתכל על הדברים! ה' יתברך מתפאר מאד במי שמחזיק ברצון למרות כל הקשיים, ועוד יותר במי שרואה מה שכבר קיבל והוא מודה ועובד את ה' בשמחה.

יהודים קמים מדי בוקר משנתם, ה' פוקח להם את העיניים והם רואים! אך למרבה הצער, כשמגיעים לברכה של "פוקח עוורים" אומרים אותה כמצוות אנשים מלומדה, במהירות, בלי כוונה, וככה עם שאר הברכות... נדיר למצוא יהודים שמברכים ברכות השחר מתוך רגש אמיתי של הכרת הטוב, מתוך התפעלות מהרחמים של השם, מהאהבה שלו.

התענוג הכי גדול שיכול יהודי להרגיש זה כשהוא דבוק בה', כשהוא אוהב את ה'. כל העניין שלנו בחיים זה הקשר והחיבור עם הקב"ה וכדי לזכות לחיבור הזה צריך לחפש כ הזמן איך לעשות את רצונו יתברך. "ה' יתברך העלים רצונו בהסתרות והעלמות גדולות, רק נתן כוח ודעת באדם שיבין מדעתו שצריך לבלות כל ימיו לבקש ולחפש אחר רצונו יתברך, ולבטל כל רצונותיו נגד רצונו יתברך" (ברכת השחר ה, עד)

כשאדם באמת רוצה לדעת מה ה' רוצה ממנו, הוא ידבר עם ה' ויבקש שוב ושוב, וה' יראה לו. מי שמתעקש לא להבין את הרמזים ששולחים לו, מי שמחליט שלא להתעורר בשום פנים ואופן, יכול למצוא את עצמו בסכנה גדולה. כאילו מן השמים מסכימים עם דרכו. שהרי "בדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכין אותו" (מכות י:) כשאדם בוחר בדרך רעה, מנסים לעצור אותו, אך אם הוא מתעקש, פותחים לו פתח. זה בדיוק מה שקורה לבלעם הרשע. הקב"ה אוסר עליו ללכת עם אנשי בלק אבל הוא מתעקש כן ללכת, ואז אומר לו ה': "קום לך אתם" – ואת הסוף אנחנו יודעים.

הספור הזה צריך לשמש לנו תמרור אזהרה. כשמשמים ממש עוצרים אותנו, וכשהכל מתהפך לנו לנגד עינינו, אנחנו מוכרחים לעצור. להבין שמדברים אתנו. שרוצים שנשקיע בתכלית, במה שישאר לנצח, לא בהבלים ובשטויות.

כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. "ואם יתגבר שיהיה לו רצונות וכסופים חזקים יותר לה', יתברך, יוליכו אותו בדרך טוב וקדוש ביותר" (ליקו"ה יין נסך,ד).

ה' מדבר אלינו בכל מיני דרכים. פותחים ספר ומוצאים שם את התשובה לשאלה שכל כך מעסיקה אותנו. לאחרונה פתאום פוגשים חבר שלא ראינו הרבה זמן, פתאום מתבלבלים ונוסעים בדרך אחרת ושם קורה לנו משהו 'רק במקרה'. 'במקרה' שמענו משהו שבכלל לא שייך אלינו ולא נאמר לנו אך זה דבר שהוביל אותנו להחלטה חדשה בחיים שלנו. "אתה תומיך גורלי" – כל מיני 'טעויות' ו'צרופי מקרים' מביאים אותנו למקומות חדשים ולהחלטות חדשות, יד מכוונת מובילה באין ספור צירופים ותנועות את המציאות שלנו אל עבר תיקונה. והתפקיד שלנו הוא לשפר ולשכלל את היכולת להתבונן במציאות ולראות בכל מקרה ומקרה את יד ההשגחה, את ידו של הקב"ה. כמו בסיפור הבא:

לא טורקים דלת בפני אמא

השנה תשט"ו, ליצק גולדנהיים בן ה 25 לא היו יומרות גדולות ביחס לשאיפותיו בחיים. בשבילו רשימת ההישגים הנוכחית, היא מעל ומעבר למצופה.

קודם כל הוא חי, בריא ונושם,בנוסף, הוא מעולם לא חלם שיזכה להינשא, לבנות בית ולהיות אב מסור לשני תינוקות בריאים ויפים. הוא לא שיער בנפשו שאי פעם המקרר שלו יהיה מלא (יחסית לימי הצנע), ולא יחסרו פת לחם וכוס חלב צחור בכל בוקר על שפתותיו. הוא הרגיש מאושר, מיליונר, שמח מן העובדה שזכה להתקבל כנהג מן המניין בחברת ההסעות "המוביל", נו, אם הכל כל כך טוב, אז למה כל כך רע?

יאצק הנהג שלנו החברה'מן, הוא ניצול שואה. ימי ילדותו מגיל 9 ועד 15 עברו עליו בכמה מחנות השמדה ובמנזר. למנזר הוא נשלח בסוף המלחמה, לאחר שמצא חן בעיני קצין אס,אס, אשר במקום לירות למוות בנער השדוף, העדיף משום מה להפקידו בידי כומר קתולי, כדי להטבילו לנצרות כמסורת המיסיון המתועב.

האמת צריכה להיאמר. בארבע שנות סבלו ולאחר הניתוק מהוריו, יאצק כבר הספיק לשכוח הרבה מן המצוות ולהיחלש באמונתו. הצעתו של הכומר קסמה לו. שעה אחר כך הוסעו הוא ועוד 15 נערים במשאית בקר לכיוון המנזר.

"יהרוג ואל יעבור", זה הציווי, אך מה לנו לבוא בטרוניה לילד יהודי רדוף, מוכה וחבול, שנחטף מידי אמו הזועקת בהיותו בן 9, בן יחיד לאם בת 50 ולאב חולני. לא, יאצק לא שכח שהוא יהודי. הוא פשוט רצה לחיות ותו לא, לכן הוא פיזר סימפטיה ללא גבול לכומר ולקומץ נזיריו המוזרים. העיקר לאכול ולשתות ולישון, ולנסות לשכוח את הגיהנם שממנו בא, לעצור את שטף הגעגועים להוריו שנעלמו לו לפני שש שנים לתוך התוהו הקטלני של הרייך השלישי.

כשהסתיימה המלחמה, ניסה  הכומר לשכנעו להישאר במנזר, אך יאצק סירב בנימוס. אני מודה לך על שהצלת את חיי אבל אני יהודי ומקומי עם עמי בארץ ישראל.

יאצק עלה ארצה ונלקט במושב "נתיב המעפילים". הוא עבד בפלחה, ברפת, בלול, ובגיל 21 עזב את המושב והגיע עם מזוודה קטנה לתל אביב. בשארית פרוטותיו שכר חדרון קטן ברחוב החשמונאים, ולמחרת בבוקר ניצב מול משרדי "המוביל".

"בוקר טוב", פנה למנהל אברומקי גולדמן, "שמי יאצק ובאתי אתמול לתל אביב מן המושב. יש לי רשיון נהיגה והמון כוח ורצון לעבוד, אדון גולדמן, קבל אותי לעבודה ולא תתחרט". גולדמן לא היה צריך יותר מזה. הוא חיפש בנרות צעירים בעלי מוטיבציה שאפשר לסמוך עליהם. "התקבלת לנסיון", השיב גולדמן. "עלה לטנדר, אני בוחן את כישוריך". יאצק נהג במיומנות מפתיעה, ולאחר קורס קצר הופקד בידיו אוטובוס מקרטע, הפולט עשן שחור ללא סוף.

"אתה נהג חרוץ", החמיא לו גולדמן, "החלטנו להפקיד בידך את קו תל אביב באר שבע פעמיים ביום, הלוך וחזור. יאצק היה מאושר עד השמים. שנה אחר כך הוא נישא למילכה, בתו של אברומקי גולדמן, ובמשך השנים נולדו להם שני תינוקות. לבכור קרא על שם אביו דוד יוסף, לשני קרא ישועה, על שם החיים שקיבל במתנה מידיו של הרבונו של עולם. דבר אחד העיב על חייו של יאצק. אמא שלו, גולדה גולדנהיים, שאיננה. הוא זוכר היטב את זעקותיה המחרישות, "יאצק, אל תיקחו לי את יאצק בני היחיד!!!" בלילות הוא נעור מבועת ומזיע לאחר שפניה הדומעות מופיעות בחלומו, ועיניה שואגות: "בני, בני יחידי, אן לי עוד מלבדך בן. נולדת לי אחר 20 שנות עקרות. איפה אתה יאצק?". הוא קם כל בוקר עם החלום הזה. נוהג באוטובוס והוא עימו, אוכל ושותה עם החלום, ובשיא עייפותו על משכבו בלילות החלום הזה עימו, נסיונותיו לאתר את קרוביו דרך המדור לחפוש קרובים עלו בתוהו. איש לא פנה אליו, איש לא שאל, איש לא ידע מה עלה בגורל הוריו. יאצק כבר התחיל להתרגל לעבודה שהוריו לעולם לא ישובו.

"הוא נהג אדיב וחביב, יאצק", פרגנו לו הנוסעים וגם הנהגים. "הוא נעים סבר, הוא סבלן, תענוג לנסוע עמו" החמיאו לו נוסעיו הקבועים על ציר תל אביב באר שבע הלוך ושוב. באחת הנסיעות, ביום חמסין של תמוז, הפנה ראשו לעבר לב האוטובוס ועשה חשבון מהיר, שניתן להכניס עוד 5-6 נוסעים, לא יותר. בתחנת היציאה הדרומית ביותר של תל אביב המתינו כעשרה נוסעים. "להצטופף, נא להיכנס פנימה, לפנות מקום לעולים", ביקש יאצק. נוסע ועוד נוסע ועוד נוסעת. יאצק סופר אותם. תשעה כבר עלו.

"נהג יקר, די!" התחננו הנוסעים המזיעים, "האוטובוס גדוש", יאצק סגר את הדלת, כשאשה זקנה כפופה לבושה בצניעות, וכיסוי לראשה, נשארת בחוץ. במבט חטוף הבחין יאצק בעיניה העצובות, "סליחה גברת אי אפשר לעלות". הדלת נטרקה בפניה, ויאצק הציץ במראה הצדדית כדי להיכנס לכביש הראשי. "אנא, פתח לי!! נהג, פתח לי" ביקשה הזקנה, יאצק התעלם. הוא לא רצה לגרום צער לנוסעים. יאצק אטם אוזניו משמוע ולחץ בעדינות על דוושות הגז. "תתבייש לך, טורק דלת בפני", זעקה הקשישה, "לאמא שלך לא היית עושה את זה!!!... יאצק בלם. הזעקה הזו פילחה את לבבו. גם איזכור אמו שנעלמה לו לפני כ 16 שנים הרטיט את לבבו. הוא פתח את הדלת וסימן לנוסעים להצטופף. הוא נעץ עיניו בכביש, והבחין בזוית העין שאשה צעירה מפנה מקום ישיבה לקשישה. "תודה תודה, לך".

ארבע שעות ארכה הנסיעה לבאר שבע. יאצק שתק כל הדרך. הזעקה של הזקנה התערבבה לו עם הזעקה של אמא לפני כ 16 שנה – "אל תיקחו לי את יאצק בני יחידי..." דמעות של געגוע זלגו מעיניו. "איפה אמא?".

בתחנה המרכזית בבאר שבע ירדו הנוסעים, היא ירדה אחרונה. יאצק פנה אליה ואמר : "סליחה גברתי, לא התכוונתי לפגוע בך חלילה. תביני אותי... ואת צודקת אם זו היתה אמא שלי בודאי הייתי נוהג אחרת, אבל כבר 16 שנה שאין לי אמא".

"איפה אמך?" היא שאלה בסקרנות ובקול סדוק. "כנראה נספתה בשואה, אין לי שום מושג, הייתי בן תשע, נחטפתי מידיה, עברתי גיהנום כמו כולם ואפילו במנזר שהיתי". מה שמך? אולי הכרתי את אמך?" היא שאלה באותו קול סדוק. "שמי יאצק, יאצק גולדנהיים". "יאצק!!! בני יחידי!!! יאצק, זו אמא!". גולדה גולדנהיים איבדה את שיווי משקלה והחלה להתנדנד מהלם ומהפתעה. יאצק החזיק בידה ולחש: "אמא, אמא שלי, מצאתי את אמא שלי...".

הרבה עינים תמהות ננעצו בבחור ובזקנה שמצאו זה את זו, וההיפך.

בלב התחנה המרכזית בבאר שבע נגעו דמעות בדמעות, דם בדם, לב ללב, ו16 שנות שכול ויתמות התאדו להן בחמסין הקייצי של ארץ אשר עיני השם צופיות בה כל השנה. "איזה נס", הפטיר יאצק, "איזה נס, אמא, איזה נס גדול שטרקתי לך דלת מול הפנים וזעקת לעברי מתהומות הלב: לאמא שלך לא היית עושה את זה... אחרת לעולם לא הייתי מגלה אותך". גולדה גולדנהיים פתחה את תיק הבד שלה והוציאה משם בקבוק זכוכית מלא מים, מזגה ממנו לכוס פשוטה ואמרה: "שתה יאצק, שתה, זה סוף המסע נפתחה הדלת", ויאצק לגם ולגם.

תפילה

רבונו של עולם

זכה אותי לעשות כל דבר לכבודך! שבכל מה שאני עושה יהיה קידוש השם. שכל הצלחה שלי, שכל דבר שאני עושה ועולה יפה, שאני אזכור ואזכיר שהכל מאת ה' יתברך. הוא נותן לי את הרצונות והוא נותן לי את הכוחות לממש את הרצונות האלה.

הרבה פעמים אני מרגיש שאני מתוח, שאני לחוץ, כי אני עומד בפני משימה לא פשוטה ואני מאד רוצה להצליח. כשאני קצת "נכנס פנימה", כשאני מתבונן לעומק, אני מזהה שם את הגאווה שלי. אני רוצה להצליח כדי לעשות רושם טוב על אחרים. כדי שיתפעלו ממני ויגידו עלי דברים טובים. כדי שידעו סוף סוף כמה אני מוצלח.

זכה אותי אבי שבשמים לעשות כל דבר לכבודך. שבכל דבר שאני עושה יהיה קידוש השם. שיתפעלו ממך אבא, לא ממני ח"ו. כשאני זוכה להתקרב למקום הנקי הזה, אני פתאום נרגע. אני כבר לא לחוץ. אני מבין שאתה אבא מנהל את הכל ואתה רואה את הרצון שלי שהכל יהיה לכבודך וזה מה שחשוב.

נכון, זו עבודה שלא נגמרת, לרגעים יש לי את זה ולרגעים אני מאבד את זה, אך עצם העובדה שאני עובד, שאני נאבק, שהרצון האמיתי שלי זה לעשות הכל לכבודך, זה מרגיע אותי וזה משמח אותי. תעזור לי אבא.

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי