*שאלה 157 :* 📣

*הבן שלי מכור לפלאפון*❗️

לא אוכל, לא ישן, לא לומד בכלל

לא מדבר איתנו, לא מרים ראש מהפלאפון.

כשמצליחים מעט לדבר הוא מבין שהוא במצב לא טוב. מבין כמה עמוק הוא בבור.... אך לא מצליח לצאת.

*יש טיפול למכורים למסכים*❓

משהו שיכול להציל אותו❓

*תשובה: שתי דקות* ⏰

*צהריים טובים*

אני מקווה מאוד שעד שקיבלתם את תשובתי לשאלתכם, המצב השתנה. 

בכל מקרה, אנסה לנסח *שלושה מרחבים שהייתי בודק סביב התיאור שלך*, אימא מודאגת.

🔸 *אפשרות ראשונה לראות במסך 'גורם ממסך'*. נניח שפלוני נמצא בדיכאון, או שהוא עבר אירוע טראומטי כזה או אחר. אם פלוני הוא גבר, הוא בשכיחות גבוה 'ימסך' את הקושי באמצעות התנהגות או חומר. 

כך, הוא מייצר שגרה מסויימת של תפקוד, תוך שימוש ב'עזרים' – מפלאפון, דרך מסכים ומשחקי ווידאו, ועד אלכוהול, סמים, והתנהגות פרועה. 

המיסוך מאפשר לו לבצע את מה שגברים נוטים לעשות במקרים של מצוקה רגשית – לפצל בין תפקוד חיצוני לכאב ולרגש. 

הרחבה על אפשרות זו ניתן למצוא בספר 'אני לא רוצה לדבר על זה' של טרנס ריל, שמאפיין את הסימפטומים של דיכאון וטראומה בקרב גברים. אם זה המצב, אז אנחנו במלכוד 22: אם ניקח לילד את הפלאפון או נאסור עליו להשתמש בו, הדיכאון הגלוי יחמיר, אם לא ניקח לו את הפלאפון, הדיכאון הסמוי ימשיך. הדרך האפקטיבית ביותר, מלבד לשלוח לטיפול שיסייע לו להכיר בפגיעותו, היא להיות בבחינת 'את פתח לו' – *לסמן למתבגר שאנחנו רואים את המצוקה שלו, אך לא מסכימים לשתף פעולה עם אופן ההתמודדות שלו איתה.* ולנסות להשאיר 'רמזים' לתמיכה ולאהבה, לצד ניהול מעט יותר תפקודי של ההתנהגות. ועדיין, כולי האי ואולי, ובאמת לא פשוט להתמודד עם הסתגרות מעין זו. 

🔸 *אפשרות אחרת, היא שמדובר בהקשר נסיבתי.* למשל: הקורונה יצרה מצב בו כולנו העלנו את השימוש של הילדים שלנו במסכים. *והרגל הופך לטבע.* או למשל: תרבות הצעירים החדשה יוצרת מצב בו כל הזמן כולם במדיה, זה כמו 'עוד יד' מבחינתם. הנסיבות, במצבים מסויימים, יכולים להשתלט על האדם. האם שינוי נסיבות עשוי להועיל כאן❓ לקחת את הבן לטיול נטול מסכים בהרים, בחו"ל❓לנקות רגע את האוויר❓לסייע לו להיקשר מחדש לתחומים שהוא אוהב, ולא לתחומים שהוא צריך לעשות והוא אינו מחובר אליהם כרגע❓כאן, ניתן להסתייע בספר העזרה העצמית 'הסטורי שלי' שמנסה *לסייע לצעירים להתחבר לרצונותיהם ולהתמודד באופן אפקטיבי יותר עם התחליפים וההרגלים*. במקביל, חשוב גם לנסות לבדוק מה כולל ה'כל הזמן בפלאפון' – במה הוא עסוק❓ה'פלאפון' מכיל בתוכו מרחבים חברתיים, יצירתיים, משחקיים, לצד מרחבי בריחה וגסות כהימורים ופורנוגרפיה. ואינו דומה מי שצופה כל הזמן בתכנים מיניים, למי שמתחזק פרופיל ברשת חברתית המראה את ביצועיו במשחקי מחשב, למי שככלל מנהל יחסים חברתיים בווטסאפ עם חבריו לכיתה באופן אובססיבי משהו. עד שלא נתעניין, לא נדע. עד שלא נדע, הביקורת הכללית: אתה כל הזמן בפלאפון, תהיה חדה יותר, וייתכן שלא ממש הוגנת. 

🔸 *אפשרות שלישית, היא שמדובר אכן בהתמכרות*. במצב כזה, בו ההרגל משתלט על התפקוד, והאדם מסתובב סביב ההרגל, יש צורך בעבודה ממוקדת על תחום המדיה ככלל. אך יש לשים לב: *התמכרות כאן פירושה אובדן שליטה*. שימוש יתר או צריכת יתר היא תופעה לא נעימה, אך לא בהכרח פתולוגית באופן חריף. 

ניתן להקביל את הדברים לאכילה: אכילת והשמנת יתר אינה בהכרח 'התמכרות לאוכל', היא עשויה להיות הרגל שיצא מאיזון. 

הדבר חשוב כי לעתים קרובות אנחנו משתמשמים במילה 'מכור' כמילת גנאי – תפסיק להיות 'מכור' לווטסאפ, תפסיקי כבר עם ההתמכרות שלך לעבודה... והדבר אינו משרת בדרך כלל את מטרתו: *כי אם באמת יש התמכרות, אז זה אומר שהדבר נחווה כמשהו שאינו נשלט ולכן גם 'מופקע' מתחום הרצון המיידי *(כמאמר מטבע הלשון הידוע: להפסיק לעשן זה קל, הפסקתי כבר מאות פעמים), ואם זה אינו 'התמכרות' אז יש בהטחת המילה 'התמכרות' ניסיון לזעזע את האדם ולומר לו: תראה מה מצבך, אך זעזוע זה מאבד את 'המוטיבציות' שלו, וגורם לו להתנגד ולומר: 'לא נכון, מצבי אינו גרוע כמו שאתה אומר' וכן הלאה. עם זאת, במידה ואכן ההרגל 'שולט' באישיות, יש צורך בהתערבות מקצועית מוטיבציונית-התנהגותית, בדומה לשאר 'התמכרויות' והתנהגויות שמשתלטות על החיים התקינים. יש מספר מקומות שמטפלים במכורים למסכים, אך קודם להליכה למקומות אלה, היה שווה לבחון את האפשרויות הקודמות, ולשקול טיפול פסיכולוגי אצל מטפל או מטפלת שיראה את התמונה הכוללת של הילד ושל המשפחה. 

בברכה

*נועם לב*, פסיכולוג קליני.

===

*להצטרפות לקבוצת 'הורים חזקים ברשת':* https://bit.ly/horim-chazakim

=

*לשליחת שאלה אנונימית:* https://forms.gle/VS9knk5pNCTM5sD79

*מבית ארגון 'לוקחים אחריות'*

לכלל מיזמי הארגון: http://new.mmb.org.il/wp/lp/