הפטרת פרשת פנחס (מלכים א', יח, מו): "וְיַד ה' הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ", היא אחת מההפטרות שלא שפר עליהן מזלן: יותר משהיא נקראת - היא נדחית, שכן ברוב השנים פרשת פינחס היא הראשונה לג' דפורענותא, וממילא מפטירין בה את "דברי ירמיהו".

הקשר בין הפרשה להפטרה הוא מידת הקינאה המשותפת לפינחס שבפרשה ולאליהו הנביא בהפטרה. הזהות בין האישים כל כך גדולה עד שחז"ל דרשו (ילקוט שמעוני, פנחס רמז תשעא): "פנחס זה אליהו".

בהפטרה מסופר על אחאב המלך ואישתו איזבל.

על אחאב מסופר בפרקים הקודמים: "וַיַּעַשׂ אַחְאָב בֶּן עָמְרִי הָרַע בְּעֵינֵי ה' מִכֹּל אֲשֶׁר לְפָנָיו". אולם הפסוק הראשון של פרקנו מעיד שאחאב לא היה רשע גמור (מלכים א', יט, א): "וַיַּגֵּד אַחְאָב לְאִיזֶבֶל אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הָרַג אֶת כָּל הַנְּבִיאִים בֶּחָרֶב". ניתן ללמוד מהפסוק שאחאב הביע הסכמה שבשתיקה לקידוש ה' שעשה אליהו הנביא בהריגת כוהני הבעל. כנראה, יודע אחאב בתוך תוכו שאין לפסוח על שני הסעיפים, וכי ה' הוא האלוקים כאשר הוכח בירידת האש מהשמים, לכן הוא רואה בטבח עובדי הבעל - רואה ושותק, המלבי"ם כתב על כך, שאליהו הנביא: "כבדו כמלך כי שב (אחאב) באותה שעה וחשב (אליהו) לקרבו לעבודת ה' ".

אחאב שותק עד שהוא מגיע הביתה ומספר לאיזבל את אשר קרה, ותגובתה (מלכים א', יט, ב): "וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר.. מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם". איזבל קוראת לנקום באליהו ולהרוג אותו.

הפעלתנות של איזבל המרשעת באה לידי ביטוי גם בסיפור המפורסם של נבות היזרעאלי, כאשר אחאב נתקל בסירוב של נבות למכור לו את כרמו, ואיזבל נוטלת את היוזמה לידיה ומארגנת את המעשים הפליליים ללקיחת כרמו של נבות.

חז"ל לא שפטו שום אישיות בצבע אחד בלבד, או שחור או לבן, אלא הבינו בהתבוננות עמוקה שגם לצדיקים יש צללים וגם לרשעים יש נקודות אור, ועל כן מצאו חז"ל נקודות זכות גם לאחאב ואפילו לאיזבל.

למרות שאחאב עבד עבודה זרה הוא כיבד את התורה. כאשר בן הדד, מלך ארם, צר על שומרון ודרש מאחאב (מלכים א', כ, ג): "כֹּה אָמַר בֶּן הֲדַד כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ לִי הוּא וְנָשֶׁיךָ וּבָנֶיךָ הַטּוֹבִים לִי הֵם" - ציית לו אחאב בלא היסוס, אבל כאשר שלח בן הדד את עבדיו ותבע ממלך ישראל (מלכים א', כ, ו): "וְהָיָה כָּל מַחְמַד עֵינֶיךָ יָשִׂימוּ בְיָדָם וְלָקָחוּ" - סירב לו אחאב בעצת הזקנים, ופירשו חז"ל שמחמד העיניים שדרש בן הדד הוא ספר התורה.

ועוד הוסיפו חז"ל שהיה מהנה תלמידי חכמים מנכסיו (סנהדרין קב, ב): "אחאב ותרן בממונו היה ומתוך שההנה תלמידי חכמים מנכסיו כיפרו לו מחצה".

לחז"ל מילה טובה גם על איזבל, על הפסוק (מלכים ב', ט, לה): "וַיֵּלְכוּ לְקָבְרָהּ וְלֹא מָצְאוּ בָהּ כִּי אִם הַגֻּלְגֹּלֶת וְהָרַגְלַיִם וְכַפּוֹת הַיָּדָיִם", דרשו חז"ל (פרקי דרבי אליעזר, יז): "וכל חתן וכלה שהיה עובר היתה יוצאת מביתה ומצלצלת בכפיה, ומקלסת בפיה ומהלכת עשר צעדות. וכל מת שהיה עובר בשוק, היתה יוצאת מביתה וממחה בכפיה ומקוננת בפיה, ומהלכת אחריו. וניבא עליה אליהו זכרונו לברכה, ואמר (מלכים ב, ט, לו): בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים אֶת בְּשַׂר אִיזָבֶל, והאיברים שהיו גומלין חסד - לא שלטו עליהם הכלבים, שנאמר: וַיֵּלְכוּ לְקָבְרָהּ וְלֹא מָצְאוּ בָהּ כִּי אִם הַגֻּלְגֹּלֶת וְהָרַגְלַיִם וְכַפּוֹת הַיָּדָיִם".

הקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה - אפילו בתת בריה כאיזבל מצאו חז"ל הבזקי אורה.

הרב אברהם ריבלין, מהספר: "עיוני הפטרה"