לא היה לו מנין במקומו אינו יכול להצטרף לתפילה על ידי הטלפון או תוכנת זום וכדומה, וגם לא יענה אמן אחר הברכות ששומע.

 הרב שי טחן

בשולחן ערוך (סימן נ''ה סעיף י''ג): ''צריך שיהיו כל העשרה במקום אחד ושליח צבור עמהם, והעומד בתוך הפתח מן האגף ולחוץ, דהיינו כשסוגר הדלת ממקום (שפה) פנימית של עובי הדלת ולחוץ כלחוץ''.
וחזר השו''ע (סעיף י''ח) על הדברים שנית שאין מצטרף אלא מי שנמצא בחדר עם הקהל: ''אם קצת העשרה בבית הכנסת וקצתם בעזרה אינם מצטרפים''.
והסביר הפרי מגדים את דבריו שהיינו להצטרף לעשרה, אבל אם כבר ישנם עשרה מתפללים במקום אחד יכול להצטרף עמהם אף ממקום אחר, ואף על פי שאינו נמצא יחד עמהם וגם לא רואה אותם, שהרי אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים (פסחים פה), והביאו המשנ''ב (ס''ק נז): ''כתב הפמ"ג דההיא דסעיף י"ז וי"ח וי"ט מיירי בשאינן רואין זה את זה, דברואין זה את זה אפילו בשני בתים ממש מצטרפין דומיא דזימון לקמן בסי' קצ"ה, ויש מחמירין אפילו ברואין, ובמקום הדחק אפשר שיש להקל'', עכ''ל.
ולכן אם אכן יש מנין של עשרה המתפללים יכול אחר הנמצא בעיר או במדינה אחרת להצטרף עמהם, ונחשב לו שהתפלל עם הציבור, וכמו שכתב המשנ''ב (סק''ס): ''אפילו הוא בבית אחר רחוק לגמרי, שכיון שעשרה הם במקום אחד שכינה שרויה ביניהם, ואז אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין כל מי שרוצה לצרף עצמו עם אביו שבשמים השוכן בתוך אלו העשרה''.

אלא שבסעיף כ' החמיר השו''ע שאם יש בינו למקום המתפללים טינוף או עבודה זרה או נכרי (ישנה מחלוקת לגבי נכרי), הרי זה נחשב הפסק ואינו יכול להצטרף, וז''ל: ''היו עשרה במקום אחד ואומרים קדיש וקדושה, אפילו מי שאינו עמהם יכול לענות, ויש אומרים שצריך שלא יהא מפסיק דבר שאינו נקי או עבודת כוכבים'', ואם כן כיון שכמעט תמיד יש בינו לבית הכנסת טינוף או עבודה זרה, וכל שכן גוי אי אפשר כלל לענות אמן דרך הטלפון.

והנה השו''ע הביא כאן שני שיטות חולקות, ויש לעיין אם אזלינן כדעת הסתם או כדעת היש אומרים, ושאלה זו היא מעיקרי כללי הפסיקה בשו״ע ונידושה רבות בדברי הפוסקים, ולא נביא דברים אלו אלא בעבור דברים שנתחדשו בהם.

יסוד הנידון מובא ברמ''ע מפאנו (סי' צ''ז), וז''ל: ''דע כי המחבר ההוא רבן של בני גולה, זה דרכו בשולחן ערוך הקבוע להוראה להביא תחילה הדעה היותר מוסכמת, והיכא דאיכא למיחש לסברא אחרת מייתי לה בשם יש אומרים. ואם כן מה שסתם תחילה להתיר הוא פסק גמור ומוחלט לפי סברתו, ולא זכר הסברא השניה אלא לחלוק כבוד לבעליה שגם הם גדולים ורבים", עכ״ל.
וכל לומד יראה שדבריו נסתרים מיניה וביה, שפתח וכתב שיש לחוש לדעת היש אומרים, וסיים שדעת הסתם הוא פסק גמור ומוחלט ודעת הי''א נכתב רק לחלוק כבוד לבעל אותה הדעה דמשמע שאין לחוש לה כלל.
ובקונטרס החשוב 'יראת ההוראה' שבסוף ספר מקבציאל הביא בשם הספר באר חיים (בישולי נכרים סי' מ''ח) יישוב ששמע מהראש הישיבה הגדול הגאון רבי עזרא עטייה זצ''ל, ודבריו מתיישבים על הלב כפתור ופרח (וזכורני הסבר יפה על ביטוי זה. שלעיתים יש תירוצים לקושיות הנשמעים דחוקים ומכל מקום מתישבים היטב במילים הכתובות, וזה ככפתור שמתאים בדיוק לחור בו הוא ניתן, ולעומת זאת יש תירוצים שאינם מתישבים היטב במילים הכתובות, אבל מתיישבים המה היטב על לב שומען והוא יפה ונעים כפרח. אמנם כשהתירוצים מתיישבים גם על לב שומען וגם מתאימים היטב במילים- זהו כפתור ופרח). וכך נאמר שם: ''ישוב הדבר, דאם נאמר דכוונת השולחן ערוך שאין לחוש לדעה זו כלל, האם לזה יקרא לחלוק כבוד לבעל הסברא (כלומר אם לא נחוש כלל להלכה כדעת הי''א, אם כן מהו אותו הכבוד שכתב הרמ''ע מפאנו שיש ליתן להם, האם רק בזה שהבאנו אותם בספר ולא גרסנו אותם להלכה יקרא הדבר כבוד להם). כללו של דבר כוונת הרמ''ע מפאנו כך היא, דודאי מה שסתם השולחן ערוך תחילה להתיר הוא פסק גמור ומוחלט לפי דעתו היינו שכך שורת הדין, והסומך על דעה זו וודאי עשה כדין, ומכל מקום כתב דעת היש אומרים לחוש לסברא האחרת שהזכיר השולחן ערוך, ובפרט היכא שאפשר בקל לחוש לסברא האחרת,עכ''ל.
והוכיח יסוד זה הקונטרס הנ''ל מכמה דוכתין: דהנה הבית יוסף (סימן לב סעיף נב) הביא בשם הרב אכסנדרני שחוט התפירה סביב הבית של התפילין צריך להיות מחוט אחד שלא יפסק והב''י כתב עליו ''איני יודע מנין לו'', ובשו''ע הביא דעתו ביש אומרים, וכתב (סעיף נא): ''יתפור שלשה תפירות בכל צד, וחוט התפירה יהיה סובב משתי רוחות, ויעביר חוט התפירה בין כל בית ובית, ויש מי שאומר שי"ב תפירות אלו יהיו בחוט אחד".
ובספר קול יעקב (סעיף רלה בשם הנהר שלום אות יח) כתב: ''נראה דדעת הרב בית יוסף שלא לחוש למה שאמר ואם נפסק פסולים, אלא דחלק כבוד לסברתו לחוש לה לכתחילה. והיינו טעמא דבשולחן ערוך לא העתיק אלא מה שכתב שיהיו בחוט אחד ולא סיים דאם נפסק פסולים, וכן נראה דעת הלחם חמודות, וכן כתב הלבוש דאין לחוש אלא לכתחילה''.

אמנם כבר חלקו רבים בהבנת כללי הפסקים של מרן השולחן ערוך, ומרן עצמו לא ביאר זאת, רק בהקדמה לספרו הגדול הבית יוסף כתב: ''ועלה בדעתי שאחר כל הדברים אפסוק הלכה ואכריע בין הסברות כי זהו התכלית, להיות לנו תורה אחת ומשפט אחד. וראיתי שאם באנו לומר שנכריע דין בין הפוסקים בטענות וראיות תלמודיות, הנה התוספות וחידושי הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל מלאים טענות וראיות לכל אחת מהדיעות, ומי הוא זה אשר יערב ליבו לגשת להוסיף טענות וראיות, ואיזהו אשר ימלאהו ליבו להכניס ראשו בין ההרים הררי אל, להכריע ביניהם על פי טענות וראיות, לסתור מה שביררו הם או להכריע במה שלא הכריעו הם, כי בעוונותינו הרבים קצר מצע שכלינו להבין דבריהם, כל שכן להתחכם עליהם. ולא עוד אלא שאפילו היה אפשר לנו לדרוך דרך זה - לא היה ראוי להחזיק בה לפי שהיא דרך ארוכה ביותר. ולכן הסכמתי בדעתי כי להיות שלושת עמודי ההוראה אשר הבית, בית ישראל נשען עליהם בהוראותיהם, הלא המה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל אמרתי אל ליבי שבמקום ששנים מהם מסכימים לדעה אחת - נפסוק הלכה כמותם", עכ''ל.
והנה אף שהכריע כשנים מתוך השלושה, לא ברור אם התכוון שהכרעתו תהיה בתורת פסק חלוט או מעין ספק ופשרה, וידוע שיטתו של הגר''ע יוסף בהרבה מקומות שמרן הכריע כסתם בתורת פסק מוחלט ואין להתחשב כלל בשיטת היש אומרים שכתב אחרי כן, ולעומתו הרב בן ציון אבא שאול בהקדמה לשו״ת אור לציון ח״ב ביאר שדעת מרן לעשות מעין פשרה ויש גם להתייחס לזאת כך, ולהקל ולהחמיר בדעת היש אומרים כפי הצורך.
ולכן גם כאן לכאורה היה אפשר לתלות בדיון הנ״ל, אם נאמר שדברי היש אומרים שהביא מרן חולקים על הסתם, האם יש לחוש לזה ולהימנע מעניית אמן כשיש הפסק דבר המטונף.
ועדיין יש כאן מקום עיון במה שכתב השו''ע לשון 'יש אומרים', דשמא יש אומרים אלו אינם חולקים על דעת הסתם אלא רק מוסיפים עליהם. ובאמת שכן הבינו כמה פוסקים שכתבו לחשוש כאן לדעת הי''א, שסברו שלא נכתבה דיעה זו על מנת לחלוק על הדיעה הראשונה אלא להוסיף עליה דין נוסף, וכמו שהביא הכף החיים (סקצ''ה): ''ודע שהגם שהשו"ע העתיק בשם יש מי שאומר, מכל מקום הלכה פסוקה ומוסכמת היא, אלא שכן דרך הרב ב"י שדין חדש שלא מצאו בפירוש כי אם בפוסק אחד כותבו בלשון יש מי שאומר (עיין מחה"ש בסי' לב ס"ק נד, ובסה"ק קול יעקב סי' לב אות קעט), וכן מבואר מדברי הפוסקים הנ"ל שקבעו זה להלכה ודלא כמו שכתב הלבוש'', עכ''ל. וכן כתב גם בשו''ת מנחת אלעזר (ח''ב סי' עב), וכך הכריע גם הגר''ע יוסף ביחוה דעת (ח''ב דף ר''נ).
אלא נראה שהמשנ''ב (סקס''ב) מסופק בזה: ''מדכתב השו"ע דין זה בלשון וי"א משמע דדין זה לא פסיקא ליה, וכן משמע מהרמ"א (בסימן ע"ט ס"א בהג"ה) דלא סבירא ליה כן, וכמו שכתב המג"א שם. ועיין בח"א שכתב דנ"ל דאמן יהא שמיה רבה וקדושה יענה דהוי רק פסוקים, אבל ברכו לא יענה, ועיין בלבושי שרד'', ועולה מכל האי דלא נפיק הדבר מכלל ספק, ויש לעיין בזה איך להכריע.

ובכל אופן נראה שלגבי הצטרפות למנין דרך הטלפון יש להחמיר וגם יחמיר לא לענות אמן, ואף שהגר״ע יוסף בספרו יחוה דעת שהזכרנו לעיל הביא את דעת הגאון מוילנא במעשה רב (סימן מ''ז) שהשומע קדיש וקדושה ואמן מבית לבית יכול לענות עם הציבור אפילו אם יש בינתיים הפסק טינוף או עבודה זרה ובתנאי שאינו רואה את הע''ז ואת הטינוף, וכל מה שנאמר בהפסק ע״ז הוא רק אם רואה את העבודה זרה או שהיא נמצאת באותו מקום ומפסיקה בינו לבין שאר המתפללים. וכן פסק בספר שער שלמה (סימן קה), ובשו״ת מנחת אלעזר (ח''ב סי' ע''ב).
מכל מקום בנו הגאון רב דוד יוסף (הלכה ברורה סימן נה סעיף מח) אסר לענות אמן על ברכה שמחויב לצאת בה, כי אז יש חשש של אמן יתומה שהחמיר בה טובא השו''ע (סימן קכ''ד, ס"ח), שכל שחייב בברכה ושליח ציבור מברך אותה אסור לענות אמן אחריה אם אינו שמעה דהוי אמן יתומה. ובאמן יתומה יש עונש דאמרו חז''ל (ברכות מז) כל העונה אמן יתומה יהיו בניו יתומים.

ואכן מצאנו במקום אחר שגם הגר''ע יוסף (יחו''ד ח''ג סימן נד) כתב שאם אינו יכול לשמוע ללא מכשיר שמיעה אינו יוצא ידי חובתו. וכן לגבי שמיעת קריאת המגילה על ידי רמקול כתב שאם אינו יכול לשמוע את המגילה ללא הרמקול אינו יוצא ידי חובתו, ולמד זה מגמרא (סוכה ב, א) דל עשתרות קרנים מהכא וכו', וכמו כן כאן כל ששומע דרך הטלפון או מכשיר ה'זום', כיוון שלולא המכשיר לא היה יכול לשמוע אינו יוצא ידי חובת תפילה במניין, וגם לא יענה אמן על ברכות שמחויב בהם דאז הוי אמן יתומה.
וחומרת דין עניית אמן יתומה שייכת בכמה מקומות, דהמשנ''ב (ס''ק ל''ג) הביא כמה דיעות המחמירות שלא לענות אמן בחזרת השליח ציבור: ''יש מאחרונים שמחמירין בחזרת הש"ץ וסבירא להו דמכיון דתיקון רבנן שיחזור ש"ץ התפלה, אפילו כולם התפללו כאלו מחוייבים באותה ברכה קרינן להו, ואין להם לענות אפילו יודע באיזה ברכה קאי הש"ץ אם לא שמע סיום הברכה מהש"ץ גופא, ויש לחוש לזה לכתחילה ליזהר לשמוע כל ברכות י"ח מפי השליח ציבור גופא''. ובביאור הלכה (ד''ה ויש) הכריע בזה דשב ואל תעשה עדיף.
וכן בענית אמן על קדיש יש בו משום אמן יתומה, כמו שכתב הגר״מ פינשטיין (אגרו''מ יו''ד ח''ד סימן סא, טז), וז''ל: ''אף בקדיש איכא דין אמן יתומה וכו', וכן בכל הדינים דאמן שווה אמן דקדיש לאמן שבסוף ברכה ששומע, כדאיתא ברמ''א (סימן קכ''ד סי''א), ובמשנ''ב (ס''ק ל''ז)''.
וגם בשו״ת אור לציון (ח''ד עמוד כ') פסק שלא לענות אמן על ידי הטלפון מחשש הפסק של דבר המטונף המפסיק בנתיים, ולא נפיק זה מכלל ספק אמן יתומה.

והנה נמצא עוד סיבה להמנע מעניית אמן בטלפון ושאר מכשירים, שיש לומר שכשעונה אין לאמן על מה לחול.
ובספר שערים מצויינים בהלכה (ס"ו סק"ה) הסביר כיצד פועלים ועובדים מכשירים כהטלפון ולענייננו גם הזום, וז"ל: "והגאונים הנ"ל דנו מצד דין תורה אם היה במציאות שישמע קו אדם עצמו בסיוע כלי מכונה, אבל בזמנינו כבר נתגלה דפעולת כל המכשירים האלו כטלפון ורדיו וכדומה, אינו שומע קול המדבר בעצמו, ופעולת כל המכשירים מהפכים גלי קול אדם לגלי חשמל, וחוזר תיכף ומהפכו לגלי קול, ולכן המכשיר הקולט את הקול דומה לתקליט של גראמופון שהשומע ממנו רק קול תקליט שומע ולא קול אדם בעצמו, וממילא אינו יוצא שום מצוה ואינו עונה קדושה וברכו ואמן אחר ברכות האלו".
וגם הגאון רש''ז אורבעך אסר (שו"ת מנחת שלמה ח"א ס"ט) לענות אמן בשמיעת ברכה בטלפון מטעם זה שהקול הנשמע אינו קול אדם, ואין שייכות לאדם השומע עם המשמיע, ואחר כן כתב: "אחרי כל התיאור האמור לעיל, נראה שהשומע קול שופר או מקרא מגילה על ידי טלפון או רמקול שלא יצא ידי חובתו, משום דדווקא כשרושם שמיעת האוזן נעשה באופן ישר על ידי קול השופר שמזעזע את האויר ויוצר בו גלי קול אז חשיב כשומע קול שופר, מה שאין כן כשהאוזן שומעת רק תנודות של ממברנה, אף על פי שגם אותם התנודות יוצרות באויר גלי קול ממש כדוגמת קול השופר, אפילו הכי מסתבר שרק קול תנודות ממברנה הוא שומע ולא קול שופר וכו'. ולכן תמה אני מאד על כמה מגדולי הרבנים שהתירו לשמוע מקרא מגילה דרך מגביר קול, ואיך לא שמו ליבם לדבר זה שרק קול תנודות של ממברנה שומעים ולא קול מקרא מגילה של אדם וכו'. קיצור הדברים הוא שאין להשתמש בבית הכנסת לצרכי תפילה במיקרופון ורמקול, היות שהדבר הזה נחשב רק כהנפת סודרים שהיתה באלכסנדריה של מצרים לדעת היכן החזן עומד בתפילתו, אבל אי אפשר כלל לצאת בשמיעה זו בשום דבר שחייבים לשמוע מפי אדם. ואף שיודע אני שרבים יתמהו על כך וכמו זר יהיה דבר זה בעיניהם, עם כל זאת האמת כדברינו, וברור הוא בעיני שזה מוזר רק לאלה שאינם יודעים כלל מה טיבם של המכשירים האלה, אבל לא ליודעים את האמת, כי בדברי בזה עם מביני מדע ויודעים בהלכה כולם הסכימו לי".
ובהערה הוסיף: "לאחר שכבר נדפס מאמר זה נזדמן לי לדבר עם מרן בעל החזון איש זצ"ל, ואמר לי שלדעתו אין זה כל כך פשוט, ויתכן דכיון שהקול הנשמע נוצר על ידי המדבר, וגם הקול נשמע מיד כדרך אנשים המדברים ביניהם, אפשר דגם זה חשיב כשומע ממש מפי המדבר או התוקע. וכמדומה לי שצריכים לומר לפי זה דמה שאמרו בגמרא אם קול הברה שמע לא יצא, היינו מפני שקול הברה נשמע קצת לאחר קול האדם, מה שאין כן בטלפון ורמקול, ולענ"ד הוא חידוש גדול מאד ואיני מבין אותו", עכ''ל.
ויש לציין שהחזון אי''ש לא פסק להכשיר השמיעה כך, אלא רק ציין ש'יתכן' שסברת הרב אורבעך אינה מוכרחת.
וגם דעת הגרי''ש אלישיב זצ''ל (אשרי האיש פ''י הלכה י''א) שאין לענות אמן על דברי קדושה הנשמעים בטלפון וכדומה, וז''ל: ''אין לענות שום דבר שבקדושה על ברכה וכדומה ששומעים בטלפון או ברדיו אפילו בשידור חי שאין לו שייכות למה שנאמר שם. ודומה זה לאדם שקיבל מברק המודיע שאדם בעיר אחרת מברך ברכה בשעה מסוימת, שפשוט שאין מקום לענות אמן''.
ולכן מכל הנ''ל נראה שיש להחמיר שלא להצטרף למנין ולא לענות אמן דרך הטלפון דלא יהא זה אלא ספק, הא קיימא לן ספק אמן להקל מחמת החשש של עונש חז״ל באמן יתומה.