אף ששיבחו חכמינו את הנשארים בבתיהם בחג ובחול המועד, רשאי לצאת לטיול עם בני ביתו.

הרב שי טחן

איתא בגמרא (סוכה כז, ב): "רבי אליעזר אומר משבח אני את העצלנים שאין יוצאין מבתיהן ברגל, דכתיב ושמחת אתה וביתך". ופרש״י- "אף על פי שלא בשביל הרגל מתעכבים, שהרי כל ימות השנה אינן יוצאין מחמת עצלות, אף על פי כן משבחן אני". והגמרא העמידה זאת במי שאזיל ולא אתי ביומיה, אבל אם אזיל ואתי ביומיה אין בו חסרון ללכת, והסביר רש״י שאז הוא משמח שמחת החג עם אשתו, וממילא למדנו שכל שנמצא עם אשתו ומשפחתו אין חסרון זה (ובערוך לנר סוכה י, ב ד״ה שלוחי מיאן בזה, וכתב שרק אם הולך לקבל פני רבו מועיל שב באותו יום). וכן נראה גם מדברי הג״ר יוסף שאול נתנזון (בספרו דברי שאול) שהקשה איך היו החכמים בהגדה של פסח מסובין בבני ברק ובכללם היה גם רבי אליעזר בעל המימרא דלעיל, וכתב שהטעם שיש להישאר בבית הוא משום שמחת אשתו, ובליל פסח לא שייך ביטול שמחה זו, שהרי מצוה לספר ביציאת מצרים כל אותו הלילה, וממילא אין כאן ביטול עונת אשתו. ובספר מגיד משרים תירץ שאפשר שהלכו אותם חכמים עם כל בני ביתם. ומכל הסברים אלו למדנו שאם מטייל עם בני ביתו אין חסרון שבח למי שאינו יוצא מביתו.

ואף שרשאי לצאת לטיול בחולו של מועד, יקפיד לשמור על קדושת החג, דהיינו שילבש בגדי חג, ויאכל סעודת חג ולא ילך למקומות פחותים, וישתדל ללמוד תורה זמן מה, וכבר הזהירו בזה בגמרא ירושלמי (הובא במשנ״ב סימן תקל ס״ב): "אמר רבי אבא בר מלל, אלו היה מי שימנה עמי, התרתי שיהיו עושים מלאכה בחול המועד. כלום אסור לעשות מלאכה אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ויגעין בתורה, ועכשיו אוכלין ושותין ופוחזין. וכתב הכל בו, נראה מזה שאיסור גדול בשחוק יותר ממלאכה, שכוונת השם יתברך בנתינת המועד היתה כדי להידבק ביראתו ולעסוק בתורתו התמימה".