בסוף מסכת ברכות[1] הגמרא אומרת ש"הנפטר מחברו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום שהרי... משה רבינו שאמר לו יתרו לך לשלום עלה והצליח".

והשאלה זועקת עד לב השמים: וכי מה צורך למשה בברכה של יתרו? הרי הוא הולך בליווי צמוד של הקב"ה! מה יכול להיות יותר טוב מזה? האם יעלה על הדעת שאלמלא ברכת יתרו לא היו ישראל נגאלים חס ושלום?

אלא שיש לדייק שכתוב "עלה והצליח"-גם לשון עלייה וגם לשון הצלחה- והכוונה שלמשה רבינו הייתה הצלחה מיוחדת בשליחות שלו בזכות הברכה, אפילו בדבר שלא היה נצרך כל כך להצלחת השליחות.

חשבתי לדייק זאת מהפסוק הסמוך: "ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך" ומפרש רש"י שאלו דתן ואבירם שירדו מנכסיהם ואינם יכולים להזיק לו שוב.

ויש לשאול: וכי יש בידם להפריע למשה רבינו שהקב"ה הולך עמו ומלווה אותו?

אלא שזה באמת לא היה נצרך-אך זו תוצאה של ברכת יתרו, שתהיה לו הצלחה יתרה ופחות קשיים ועיכובים בדרך לגאולת עם ישראל.

וזו מה שרצתה הגמרא ללמדנו: שהברכה לחברו כשנפטר ממנו יש בה תועלת עצומה ואין לוותר עליה כלל אפילו שנדמה שהוא מסתדר מצוין לבד.