יתהלל המתהלל וידוע השכל, לישא ברכה מאת השם וללמוד מדעת קונו, להתחיל כל מעשיו ברמז הרומז לשון ברכה, כי שם יצווה השם אותו את ברכתו ברכה וחיים עד העולם.

וכן מצינו במדרש ילקוט שמעוני בראשית (רמז,ב) למה התחילה התורה באות ב שהוא לשון ברכה אלא שקשה שהרי כתוב בפסוק בספר תהילים פרק קיט פסוק קס ראש

 דברך אמת ואם כן היה לו להתחיל התורה באות א שהוא לשון אמת וגם כי בראשית ברא אלוקים את סופי תיבות אמ''ת, עם כל זה היה מן הראוי שאות הראשונה של התורה תהיה באמת כדי לקיים ראש דברך אמת בדווקא ואף כי התחיל באות ב שהוא לשון ברכה, עם כל זה לא מתקיים ראש דברך אמת,

ויש לומר שכתוב במדרש רבה פרשת תזריע חומש ויקרא פרק טו פסוק ו "אבן שלמה וצדק יהיה לך", אם עשית כן יהיה לך מה לישא מה לתת מה לקחת מה למכור שהברכות מברכות את בעליהם וכן להפך הקללות מקללות את בעליהם לא יהיה לך וכ'ו שמשמע מכאן שאם יתנהג האדם בצדק ואמת תהיה לו ברכה ואם לא חס ושלום להיפך, אם כן יפה אמר הכתוב ראש דבריך אמת 

שהתחיל באות ב שהוא לשון ברכה לוי שזו לא ניתנת אלא למי שדובר אמת בלבבו ודווקא התחיל באות ב להשמיענו התועלת שיהיה לנו בדבר אמת

וכשנדקדק בתיבת בראשית האותיות שלה הם ראש ב והיינו ראש כמו ראש דברך אמת, ב לפי שרצה להתחיל בלשון ברכה ובכך מקושר תחילת התורה בסופה שסוף התורה הוא וזאת הברכה

כלומר למה התחיל בבראשית בשביל וזאת הברכה,

אמנם על המדרש שהזכרנו קודם יש לדקדק שבפרק ח מסכת יומא דף עה עמוד א כתוב ברייתא אמר רבי יוסי בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם -אדם מקניט את חבירו -יורד עמו עד לחייו, אבל הקדוש ברוך הוא קילל את הנחש והנחש עולה לגג מזונותיו עמו יורד לקרקע מזונותיו עמו, הקדוש ברוך הוא קילל את כנען אוכל מה שרבו אוכל ושותה מה שרבו שותה, הקדוש ברוך הוא קילל את האישה כולם רצים אחריה, הקדוש ברוך הוא קילל את אדמה כולם ניזונים ממנה עד כאן לשון הברייתא,

ומכאן משמע שאף מי שנתקלל ויש לו הקללה, עם כל זה נשאר לו תמיד איזה צד טוב וברכה, כמו האישה והנחש כנען ואדמה ומהמדרש שהזכרנו קודם של לא יהיה לך אבן ואבן וכ'ו משמע שבמקום שיש הקללה לא נשאר בו שום צד טוב וברכה כלל ונישאר בשאלה, 

ויש לומר שכתוב בפרק ראשון במסכת עבודה זרה דף ד עמוד ב 

תורה שכתוב בה אמת אין הקדוש ברוך הוא עושה בה לפנים משורת הדין

דין שלא כתוב בו אמת הקדוש ברוך הוא עושה בו לפנים משורת הדין עד כאן לשון הגמרא וכך גם הקללות הבאות מכח התורה ומצותיה אין בהם שום צד ברכה והיינו היא של לא יהיה לך בביתך אבן ואבן, אמנם הקללות שנתקללו אדמה ונחש וכנען וכ'ו באו מכח קנס ועונש והיינו דין שעושה בו לפנים משורת הדין ולכן יש בהם גם צד ברכה

ולשון של הברכות מברכות והקללות מקללות וכ'ו היינו שבמצות התורה נאמרו עליהם ברכות וקללות בהר גריזים ובהר עיבל ואותם הברכות מברכות למי שעושה המצווה ומקללות לעובר עליה, 

ובזה יובן מה שאמר דוד המלך עליו השלום בספר תהילים פרק קיט פסוק קד מפיקודיך אתבונן על כן שנאתי כל אורח שקר, מה זה אתבונן ומה זה על כן ?

מה זה תבונה ומה טעם שייך כאן, הלא כתוב בפסוק בחומש שמות פרק כג פסוק ו מדבר שקר תרחק ועוד כתוב בחומש ויקרא פרק יט פסוק יא לא תכחשו ולא תשקרו וכ'ו, 

ויש לומר שבלי זה הייתי אומר, שאין צורך להתרחק כל כך מאורח שקר, שהרי אף שהיא סימן קללה עם כל זה יהיה בו צד ברכה כמו הנחש והאישה, אבל כשאני מתבונן במצוה אשר ציויתני 

לא יהיה לך וכ'ו אבן ואבן, שמשם אני לומד שהקללות הבאות מחמת מצוותיה של תורה הם יותר חמורות, שלא נשאר בהם שום צד טוב כלל, על כן שנאתי כל אורח שקר, אני שונא אותם שנאה גמורה, לפי שכל המרגילים עצמם בדרך שקר לסוף עוברים על המצווה, שנטמעים בטומאה ואז קללתם קללה גמורה, 

אלא שלפי דרך זה יש לדקדק במה שכתוב במסכת ברכות בפרק ראשון דף ו עמוד א אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך ובפרק ח במסכת בבא קמא דף צג עמוד א אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך והלא ברכה וקללה זו לא באות מכח מצות התורה ומין הראוי הוא שתהיינה קלות, לפי שאף אם מן השמיים יסכימו באותה קללה יהיה בה איזה צד טוב, ועוד אם זה האיש שמקבל אותה ברכה הוא איש צדיק ששומר המצות והולך בדרך אמת, ממילא הברכה באה עליו ואין לו צורך לברכה של אותו הדיוט והוא הדין אם ההדיוט קללהו לא מן הראוי שתחול עליו הקללה, שהרי כתוב בספר תהילים פרק צו פסוק י שומר נפשות חסידיו מיד רשעים יצילם

ועוד שהברכות מברכות את בעליהם ובמקום הברכה תתרחק הקללה ולהיפך אם הוא רשע והולך אחר השקר, הקללה באה עליו ואין לו צורך לקללתו של אותו הדיוט ואף אם יברכהו, מכל מקום אותו רשע לא מזומן לברכה, 

ויש לומר שאף מי שהוא צדיק, לפעמים אפשר שנכשל באיזה חטא ואותו החטא מונע ממנו באותה השעה הטוב והברכה ואין קשור מתיר עצמו מבית כלא ובשביל זה הוכרח לאיזה סיוע מאדם אחר וכשזה ההדיוט מסייעו חוזר למדריגתו הראשונה שראוי הוא לברכה בשביל שהוא צדיק וכך גם להיפך אם הדיוט אחד יתן לו קללה, הואיל שבאותה שעה נפל באיזה חטא ולא הולך בדרך אמת מצאה הקללה מקום לחול, לפי שלא שמר עצמו לגמרי מללכת אחר השקר, 

והענין הוא כשהצדיק נופל באיזה חטא, הוא לא יכול להוציא עוד טובה וברכה מאוצר העליון, שהואיל שלצדיקים חושב להם הקדוש ברוך הוא שגגות כזדונות

(מקור לזה זה במסכת בבא מציעא דף לג עמוד ב), לכן מידת הדין מתוחה כנגדו ומתעכבת הטובה מלבוא, אמנם כשיבוא הדיוט אחד שעומדת לו שעת רצון ויברכהו, הואיל שלהדיוט חושב להם הזדונות כשגגות, מועיל יפה שתבוא טובה וברכה גם לצדיק זה והמידת הדין לא יכולה לעכב כלל, שהרי כתוב (בחומש בראשית בפרק יב פסוק ג) ואברכה מברכיך והדיוט הזה בברכה שנותן לצדיק זה ממשיך אצלו גם טובה וברכה ועומדת לו (מסכת גיטין דף יב עמוד ב) מתוך שזכה לעצמו זכה גם לאחרים ולהיפך גם שהרי כתוב (שם) ומקללך אאור וכ'ו,

ובדרך זה נוח ויפה הלשון שאמרו אל תהי קלה בעינך ולא אמרו ברכת הדיוט וקללת הדיוט מתקיימת, שכוונתם היתה להזהירו שיפשפש במעשיו ואם חס ושלום נפל באיזה חטא ישוב אל השם וירחמהו,

ובמה שאמרנו נתרץ גם מה שהקשה שם הרי''ף ז''ל (הר''י פינטו על עין יעקב במסכת ברכות), על זה ששתי גדולי הדור דוד ודניאל ברכו שתי הדיוטות ארונה ודריוש ונתקיימה בהם ברכתם,

מאיפה שכך זה ואולי זכותם עמדה להם וברכת ההדיוטים לא עשתה כלום, 

ולפי דרכנו יבוא יפה, שאילו היו צדיקים מבלי חטא לא היה בא לידם דבר להצטער בו כלל, אלה ודאי שרואים שאירע להם דבר להצטער בו כל כך, על כרחך צריך לומר שנפלו באיזה חטא 

וכמו שכתב שם הרב שהזכרנו שדוד חטה שספר את ישראל כנודע ועל חד זה בא מיד הדבר ודניאל גם חטא שהביא עצה למלך נבוכדנצר להציל עצמו מן הסכנה וזה החטא גרם להם הצער בזכותם לא היתה עומדת להם בעת הזאת להצילם, כמו שלא עמדה להם למנוע מהם הסכנה מתחילה 

והנה הם בכלל אין קשור מתיר עצמו מבית כלא ולכן הוצרכו דווקא לבירכת ההדיוטים וזה בוודאי עמדה להם,

ועדיין צריך בדיקה במאמר במסכת ברכות שהזכרנו, שהרי מצינו במדרש רבה (חומש בראשית סימן יג) על הפסוק מחומש בראשית פרק כד) ויברכו את רבקה אחותנו את היי לאלפי רבבה, 

מפני מה לא נפקדה רבקה עד שהתפלל עליה יצחק, שלא יהיו אומות העולם אומרים תפילתנו עשתה פירות וכ'ו,

וקשה שמה שונה שם ברבקה שחשש הקדוש ברוך הוא ללעז האומות וכאן בדוד ודניאל לא חשש כלל ודומה לזה הקשה היפה תואר (ועיין שם),

ואפשר לתרץ שאלו שתי הדיוטות ארונה ודריוש ברכו דניאל ודוד בברכה הראויה על פי הדת והדין, שמן הראוי היה שלא יענשו ישראל בשביל מה שחטא דוד וכן דניאל אף שהביא עצה למלך נבוכדנצר, מכל מקום על ידי זה הועיל לכל עניי ישראל שהיתה להם פרנסה טובה ועוד ששניהם היו צדיקים וראויים להנצל,

אמנם מה שבירך לבן את רבקה, אף על פי שמצד אחד היא ברכה ראויה, שהרי סופה להוליד את יעקב ועשו שבאו מהם אלפים ורבבות, מכל מקום כיוון שמצד אחר הייתה נגד הדין והשורה משום כך לא נתקיימה ביכתם וחשש הקדוש ברוך הוא ללעז אומות והיינו לפי שאמרו אחותינו את היי לאלפי רבבה, שתלו ריבוי הזרע בה ואישה לא מצווה על פריה ורבייה אלא האיש והבנים מתייחסים אחר האבא ולא אחר האמא ואין כך גם שאם היו אומרים לה שאלפי רבבה יבואו מבעלה היתה ברכתם מתקיימת, אבל הם אמרו את היי, שמה שמע את דווקא ולא הועלו כלום,

ועוד יש לומר שאין דנים אפשר עצה אפשר, שמיושב הדבר ברבקה אין הקפד

אם תתעכב מלהתעבר בשנים הראשונות, שעדיין היתה בימי בחרותה, אבל בדוד ודניאל לא מספיק בלא כך ומשום כך שם חשש ללעז וכך לא חשש כלל, כמו ששנינו במסכת עבודה זרה דף נה עמוד ב יאבד עולמו מפני השוטים,

ועוד יש לומר בדקדוק הלשון שיאמרו תפילתנו עשתה פירות ולא אמרו תפילתנו נתקיימה, שהנה נודע שלבן ביקש לעקור את הכל והוא היה נחש ומכשף גדול ויודע ששני בנים עתידים לצאת מריבקה יעקב ועשו -1 צדיק וכולו בחלק הקדושה ואחד רשע כולו בחלק הקליפה, שלפי שיצחק היה צדיק בן צדיק הוליד את יעקב ולפי שרבקה הייתה בת של רשע מישום כך גלידה את עשו כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (בספר צרור המור תחילת פרשת תולדות),

וכשאמרו לרבקה אחותנו את היי לאלפי רבבה כוונתם היתה שיתגבר חלק הקליפה שזה חלקו של עשו הבא מצד רבקה שהיתה בתו של בתואל יותר מחלקו של יעקב ומשום כך אמרו את היי שזה את דוקא, שמילת את היא מיותרת בכתוב ובאמת שהאלופים והמלכים של עשו קדמו ליעקב מטעם שהקליפה קדמה לפרי ואם לא היה הקדוש ברוך הוא מבטל תפלתם של לבן ואמו היו אומרים האומות שתפלתם גרמה שיבואו האלופים והמלכים לעשו לפני שבאו המלכים והאלפים של יוצא יעקב ולכן עשה הקדוש ברוך הוא שתהיה עקרה עד שהתפלל עליה יצחק ובזה נתבטלה תפלתם ונכזבה תוחלתם, שמעשו לא באו הרבבות ואדרבא מיעקב יצאו הרבבות לפני האלפים, כמו שכתוב (בחומש במדבר פרק י פסוק לו) שובה השם רבבות אלפי ישראל, 

ועוד יובן הפסוק (בחומש בראשית פרק כז פסוק כט) מברכיך ברוך,

שקשה שהיה לו לומר מברכיך ברוכים ומהו ברוך בלשון יחיד אם מברכיך הוא לשון רבים, אמנם לפי מה שאמרנו שהברכות מברכות את בעליהם, 

אם כן כשאחד מברך את חבירו מתקיימת אותה ברכה וכשמתקיימת מתכפלת ומתפשטת לברכה אחרת גם ונקרא שזה האיש נתברך בשתי ברכות ואין כך גם שמברכיך לא אלא איש אחד המברך ובשביל זה יהיה ברוך, אלא שגם הברכה עצמה מוספת לו מעצמה ברכה אחרת כי הברכות מברכות וכ'ו ולכן אמר מברכיך בלשון רבים וכיוצא בזה אורריך ארור, 

ועכשיו שראינו שמי שרודף אחר האמת ושונא השקר תהיה לו הברכה,

קשה למה הוצרך הכתוב להבטיח את אברהם ואברכך הרי פשוט שתהיה לו הברכה ואפשר שמכח שאלה זו פירשו רבותינו זיכרונם לברכה (בראשית רבה פרק לט פסוק יז) על פסוק זה לא שם

(לשון שומת בית דין ורצה לומר קנה בשומה ושוויה, מתנות כהונה) אדם פרה מאברהם עד שנתברך וכן באיוב (גמרא מסכת פסחים דף קיב עמוד א) מעשה ידיו ברכת כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך,

אלא שעדיין צריך טעם,

למה בפסוק (בספר דברי הימים חלק א פרק יג פסוק יד) ויברך. השם את בית עובד אדום הגיתי,

פירשו (בגמרא במסכת ברכות דף סג עמוד ב) בעניין אחר שברכו בבנים ויש לומר שהמובן הראשון ופשט הברכה רצה לומר בנים כמו שכתוב (בספר תהילים פרק קכז) הנה נחלת השם בנים וחזר הנה כי כן יבורך גבר וכ'ו, וכך גם דרשו בפרק ראשון במסכת תמורה דף טז עמוד א הבה לי ברכה אם ברך תברכני בפריה ורביה,

וכן מצינו שהברכה הראשונה הבאה בתורה היתה בפריה ורביה, כמו שכתוב (בחומש בראשית פרק א פסוק כב) ויברך אותם אלוקים ויאמר להם פרו ורבו וכ'ו וכך גם בנח אחר המבול ויברך אותם וכ'ו והקללה הראשונה הבאה בתורה היא קללת נחש שכתוב בו ארור אתה מכל הבהמה וכ'ו, שענינה הוא מיעוט פריה ורביה, שהנחש לא מוליד כי אם לשבע שנים (מסכת בכורות דף ח עמוד א) והטעם מבואר שהואיל שהברכה היא מחמת הקדוש ברוך הוא מברך למי שהוא אוהב אותו וחפצו וחשקו להטיב לזולתו, אם כן הוא רוצה שירבו כמותו ולהיפך למי ששונא מקללו שלא יתרבה, כמו הנחש, אבל באברהם ואיוב אי אפשר לפרש כך, שהרי באברהם כתוב קודם ואעשך לגוי גדול שזה בנים ובאיוב מעשה ידיו ברכת שמשמע דוקא מעשה ידיו.