אוסף סיפורים _ חדש !
נכתב על ידי DL2000, 18/10/2014
1]
בס''ד
בתי כנסת [חנן ויסמן]
, כשחנן ויסמן יצא לפנסיה הוא החל פרק חדש בחייו. ויסמן, שנפטר לפני כחמש שנים בגיל 89
היה ניצול שואה שנולד על גבול רוסיה פולין. מאז שעלה לישראל, ב 1949 , עם אשתו ובתם היחידה, - -
גרו שלושתם בדירת שיכון קטנה בגבעתיים, והתפרנסו ממכבסה שפתח.
אחרי שהפסיק לעבוד הקדיש את עשרים השנים האחרונות לחייו, יום יום, למפעל הנצחה של
ממש: הוא בנה מגפרורים וחלקי עץ אחרים מודלים מדויקים של בתי כנסת שנשרפו במלחמת העולם
השנייה. על כל מודל עבד חודשים, ובסופו של דבר בנה קרוב ל 55 דגמים. כ 14 מהם תרם לבית - -
עדות בניר גלים.
איך זה התחיל? נכדתו, אירית שניר כהן, מספרת שתמיד אהב אמנות ונהג ללקט פריטים כמו
מסגרות עץ וחלקי זכוכית צבעונית, ותמיד השתמש בהם ויצר מהם במו ידיו. יום אחד הראה לו שכן
דגם קטן של אוניה, עשוי מגפרורים. ויסמן החליט לנסות לעשות משהו דומה בעצמו, וכנושא בחר את
בית הכנסת בעיירה ודוביצה )סמוך לעיר קראקוב שבפולין(, שבה פגש את אשתו, עוד לפני שפרצה
המלחמה. משם המשיך ועבד בהתמדה מדי יום, מהבוקר עד הצהריים. הוא חקר, קרא, אסף תמונות
של מושאי עבודתו ולפיהן בנה את הדגמים, פרט אחרי פרט. כולם מייצגים בתי כנסת שאינם עוד,
מלבד אחד: הבית שבו נולדה בתו, בגרמניה. הוא אף שם במרפסת הדגם הזה תמונה של אשתו
מחזיקה את התינוקת.
הדגמים הראשונים נעשו רק מגפרורים: כל חזית בנה בנפרד ואז חיבר אותן. עם השנים הוסיף
חתיכות עץ שונות לעבודתו, כמו מקלות של ארטיקים ומוטות דקים. "אני זוכרת כילדה שהחדשים היו
לבנים ממש, ועם השנים העץ הצהיב והכהה", מספרת שניר כהן, "עם השנים הוא גם עשה דגמים
גדולים יותר, הוא השתכלל".
ויסמן לא היה איש דתי, מספרת שניר כהן. כששאלו אותו למה בחר דווקא בבתי הכנסת כנושא,
בתו מספרת שנהג לענות: "לא שואלים יהודי שאלה שכזו". ברשימות שהשאיר אחריו כתב: "אני
מוצא סיפוק בכל מה שאני עושה, נהנה ממשפחתי, מאחל ומייחל שתמיד יהיו מאוחדים ומלוכדים. מי
שאיבד משפחה, יודע להעריך כמה חשוב שיש משפחה". לאחר פטירתם של בני הזוג ויסמן )אשתו
מתה שלושה חודשים אחריו(, עמדה דירתם ריקה, עם כל הדגמים בפנים. הוא חלם שהם יוצגו ביד
ושם, אך הדבר לא הסתייע. עכשיו מבקשת נכדתו לחשוף אותם לקהל הרחב, ויחד עם הצלם גדעון
לוין תיעדו את מפעלו, כל דגם משלוש זוויות שונות: מלפנים, מהצד ומזווית שנותנת פרספקטיבה של
המבנה.
"זה היה מפעל חייו. הוא התעסק רק בזה. נרשם לתערוכות, מציג, מזמין אליו הביתה. חי את
השואה אבל בדרך יצירתית", מסבירה שניר כהן. היא מעצבת פנים שעובדת במשרדו של ירון טל, –
ומאמינה שסבה השפיע על בחירתה המקצועית: "עבודת הידיים הזו, המדויקת והאסתטית הוא –
היה מאוד מסודר, מאוד פדנט. ראיתי אותו בונה כילדה, אני זוכרת את עצמי לפחות פעמיים או שלוש
פעמים בשנה, מגיל קטן, רואה ומקשיבה להסברים שלו. גדלתי לאור היצירתיות והדיוק שלו".
2]
”הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל“ [פניני בית הלוי, גליון 292]
לקרוא ולא להאמין כמה הקב“ה אוהב אותנו כמה הוא אוהב את תפילתנו כמה הוא אוהב ורוצה
באחדותינו. חיילים שנלחמים בעזה מתחלפים כל כמה ימים. חייל אחד שהיה שם ונלחם זה כשבוע
יצא עם הפלוגה שלו למנוחה ליומיים והגיע לישיבה של גיסי. וסיפר קצת ממה שעבר עליהם בעזה:
בין היתר סיפר שבאחד הימים בלחימה בעזה תפסו שם כמה מחבלים והעבירו אותם לידי השב“כ
3
בכדי להוציא מהם כמה שיותר מידע על פעולות החמאס, אני וחברים שלי שאלנו את אחד המחבלים
)בצורה לא נעימה ורכה( אם יש לכם כל כך הרבה מנהרות לתוך ישראל בעומק של 25 מטר -
וארוכים שמגיעים עד לב ישובים והכל מתחת לאדמה שמגיעות אפי„ עד באר שבע למה עד עכשיו -
לא השתמשתם בהם לפיגועים?? למה עד עכשיו לא פעלתם כדי לחטוף ולהרוג אזרחים או חיילים
ישראליים? המחבל ענה לנו: כבר קרוב ל 12 שנה אנחנו בונים את המנהרות וחיכינו שנהיה מוכנים -
וליום פקודה. וקבעו את זה ליום ראש השנה של היהודים הקרוב, שבראש השנה הזה של סוף -
השנה הזאת תשע“ד 2514 וזה תוכנן דווקא לראש השנה כי אז רוב החיילים משתחררים לבית, עקב
חג מאוד שחשוב לכם ואין הרבה שמירה וחיילים, כי זה יומיים של חג ותוכנן שנצא כולנו חמאס דרך -
המנהרות שבנינו במשך כ 12 שנה ונכבוש את ישראל בקלות. ותוכנן שבכל מנהרה ייצאו כ - - 25-35
מחבלים חמושים מחופשים היטב כחיילי צה“ל על מנת לבלבל אתכם ונחטוף תושבים ואותם תכננו
לשים בתוך המנהרות ולפזר אותם בתוך עזה ככה שאפילו ישראל תרצה היא גם לא תוכל לפוצץ את
המנהרות ואת עזה בגלל האזרחים שלכם שכלואים בה. וככה תוכנן לכבוש את הארץ ולשלוט בה
ולהרוג את כל הציונים. 12 שנים אנחנו מתכננים את זה וזה היה אמור לקרות עוד חודשיים בראש
השנה!!! המבצע שלכם לאחר הרצח של 3 הבחורים שלכם הציל אתכם והרס ושיבש לנו את כל
התכנון. זה מה שאמר המחבל לנו החיילים בעזה.
ואני מוסיף ושואל: הרבה שאלו לאן הלכו כל התפילות והקבלות שקבלנו על עצמינו לצורך הנערים
שנרצחו גיל עד, אייל ונפתלי היקרים??? אז לפניכם הנה התשובה!!!! שלושת הבחורים האלו - -
במותם הטראגי הצילו את כל העם!!
ראש השנה הזה נועד היה לפי תכנונם של מבקשי רעתנו באכזריותם להיות יום של חורבן ורק
בזכות התפילות והאחדות שלנו ושל כולנו ניצלנו!! כל הקבלות של כל עם ישראל הציל אותנו!! עכשיו
נראה מי שיגיד שהמלחמה הזאת היא טבעית, כל הכיפות ברזל והדומה להם היא כולה רצף של
ניסים היא כולה יד מכוונת מאבא שבשמיים אחד אחרי השני!!! עם ישראל היקרים תמשיכו להתפלל -
ולהתחזק כי הכל תלוי בנו באחדות באכפתיות עם דתיים חרדים חילונים כולנו בני קל אחד!!!
בהצלחה ובתפילה לגאולה קרובה. אמן
3]
הסבא מאמריקה [תורת חסד על לשונה גליון 258]
"החתן בסיפורינו בוא נקרא לו יחיאל, הוא בחור מישיבה טובה בן 32 חביב למדי, אשר יצא
לשידוכים כששמו הולך לפניו, כשקדן ובעל חסד. הוריו של יחיאל לא התפשרו, הם רצו משודכת
ממשפחה מיוחסת, והוראה חד משמעית זו ירדה למשרדי השדכנים. "הוא מבית טוב ומיוחס, ולכן אין
פשרות, אנחנו רוצים משפחה דומה לשלנו" הבהירה אמו לכל מי שרצה לשמוע. כן שיהיה ברור עפ"י
עסקאות מקובלות במקומותינו, על הורי הכלה צריך ליפול בד"כ נטל לא קטן, אם כי בסיפורינו מדובר
על עול נוח יחסית לוורטים כבדי משקל אשר שם על המאזניים מונח לו "סידור מלא" קרי דירה - -
ותכולה וכו'. הפעם היה מוסכם, עוד לפני הוורט, כי על הורי הכלה לממן שנה שכירות וריהוט, וכמובן
מחצית מן החתונה, ובעתיד יעשה מאמץ משותף לרכישת דירה בינונית בעיר דרומית או צפונית.
האמן לי הרב לוי, אגב אורחא ובלי שום קשר לסיפורינו, צריך לרומם ולעודד וורטים, שיש בהם ממין
ההיגיון והשכל הישר אשר יותיר את ההורים אחרי החתונה והשבע ברכות מחויכים ושמחים כפי
שמתבקש. אבל על השיגעון הזה בוודאי תדבר ותכתוב בהזדמנויות אחרות, אני תקווה.
"השדכן, נכנה אותו בשם יענק'ב שמרלר, היה מרוצה עד השמים מן ההסכם הכלכלי ההגיוני
והנוח, ולאחר ההבנות הפיננסיות החלו הפגישות. בסוף הפגישה השלישית התבשרו הצדדים, "מזל
טוב", יש רצון מצד שני הצדדים להקים בית נאמן בישראל. ברור קצר שערך שמרלר השדכן אצל הורי
הכלה העלה, שהם מאד מעוניינים בוורט זריז, כפי המקובל, אלא שהסבא של הכלה, בוא נקרא לו
אדמונד המתגורר בארצות הברית, מאד מבקש להשתתף בוורט והוא מבקש בכל לשון של בקשה
לאחר את הוורט בעשרה ימים. "הסבא מאמריקה" הבהיר אבי הכלה" הוא יהודי אמיד שמאד אוהב
את נכדתו, היא כל העולם שלו... אלא שכרגע הוא עובר כמה טיפולים רפואיים ולכן ההמתנה מאד
חשובה לנו". "השדכן שמרלר היקר יישר את הפינות אצל משפחת החתן, ושני הצדדים נכנסו למצב
המתנה מרוגש אך מבורך. אחרי עשרה ימים ליל שלישי פעמיים כי טוב, נקבע הוורט בבית הורי
הכלה, אי שם בשכונה סימפטית בקצה העיר הגדולה השוכנת לחוף ים.
כמנהג משפחות מיוחסות, הוכנה סעודה מכובדת מצד אחד, בעוד הצד השני רוכש כמה מתנות
צנועות שהרי הוורט הוא הקדמה נחוצה לאירוסין, שם הארנקים שופעים כמויות יותר נדיבות. הורי
החתן הודיעו לבנם כי לרגל כמה סידורים חשובים, הם יגיעו לבית הורי הכלה המיועדת באופן עצמאי
עם אחיותיו הקטנות. "תוכל לנסוע במכוניתי אך אנא דייק לבוא בשעה שמונה כפי שנתבקשנו" בקש
אביו של יחיאל.
"יחיאל חתננו הנכבד יצא מבית הוריו בשעה שבע בערב, לבוש בחליפה חדשה ועניבה תואמת,
כולו מרוגש ונפעם, סוף סוף הוורט הוא הדלת הראשונה במסדרון הלא כל כך ארוך לקראת החתונה.
הוא התניע את המכונית והביט בשעונו, הנסיעה אמורה להמשך לא יותר מ 35 דקות, יש לי את כל -
הזמן שבעולם הרהר. "הוא הביט כה וכה בפרדסים שלאורך הדרך, ושינן את דברי התורה שהוא
אמור לשאת לרגל הוורט החשוב.
"פקק תנועה בכניסה לעיר החוף קצת עיכב אותו, אבל גם איחור סביר של רבע שעה הוא לא
מהותי. הפקק נמרח חמש, עשר, 25 דקות, ויחיאל נכנס למתח. ממש בפאתי העיר נפתח הפקק
והתנועה החלה זורמת. הוא לחץ על דוושת הגז והמכונית שעטה במהירות המותרת. לפני התחנה
המרכזית הבחין יחיאל החתן הממהר, ביהודי מבוגר חבוש בקסקט צמר חום המנפנף ידו לטרמפ.
הרמזור הבהב אדום ויחיאל עצר ופתח את החלון. "אני צריך להגיע לרחוב הדקלים 27 אם זה בדרכך
אודה לך שתסיעני אבל עד לכתובת המדויקת" בקש האיש, "תבין קצת קשה לי ללכת". "בסדר" השיב
יחיאל ופתח את הדלת. הוא הכיר את הסביבה ורחוב הדקלים שהוא רחוב צדדי וקטן עפ"י זכרונו הוא
דו סטרי, כך שסטייה קטנה ימינה למשך דקה או שתיים לא תעלה ולא תוריד. האיש ירד לו במקום
המבוקש, ומשם הוא יחזור לכביש הראשי המוביל לבית הוריה של רייזל כלתו המיועדת. אחרי 7
דקות נסיעה רצה יחיאל לפנות ימינה, אלא ששלט גדול קידם את פניו "אין כניסה לרחוב הדקלים.
עקב עבודות מ.ע.צ. הכניסה לרחוב הדקלים רק דרך רחוב הארזים". אוי", הרהר יחיאל, "זה יקח לי
הרבה זמן, הארזים מרוחק מכאן מאד, והעניין הזה מחייב אותי לעשות עיקוף ענק, והשעה כבר
8:25 , זה כבר יהיה איחור בלתי נסבל, "תרד כאן אדוני" ביקש יחיאל "תפנה מכאן ימינה, אחרי 333
מטר תראה את הכניסה לרח' הדקלים אין לך הרבה ללכת... אני מצטער אין כניסה מכאן". "סליחה
ידידי הצעיר, אני מבקש שתסיע אותי עד לבניין המבוקש הרי הסכמת לכך, וזה היה תנאי מפורש
שלי, קשה לי ללכת". "אבל תבין אדוני, אין לך הרבה ללכת". "כן, אין לי הרבה ללכת אבל קשה לי
ללכת... ואתה הבטחת, אם לא היית מבטיח הייתי לוקח מונית". "יחיאל הרגיש שכעס עולה ומבעבע
מתחתית בטנו, עד לגרונו, ומאיים לחנוק אותו. האיש הזה עולה לו על העצבים, מצד אחד האיחור,
ומצד שני היהודי הזה הוא פשוט טרדן...". "הכעס ניצח את יחיאל! לא תאמין הרב לוי, יחיאל עשה
סיבוב פרסה ודהר עד לתחנה המרכזית, "סליחה אדוני הנה החזרתי אתך בדיוק למקום שממנו באת.
ועכשיו קח לך מונית לאן שתרצה... סליחה". "אני אומנם מאחר אבל יש גבול ויש קץ גם לסבלנות
שלי".
"יחיאל הגיע באיחור לוורט והתקבל בהמון חיבוקים ונישוקים. הטייפ ניגן מנגינות מרגשות, ואחיה
הקטנים של רייזל רקדו סביבו. השולחן היה ערוך לעילא, אך אף מנה לא הוגשה לשולחן למעט כמה
תופינים עוגות וסוכריות. "למי מחכים שאל יחיאל "אם הכל סגור וחתום אשמח לטעום מן
המעדנים..." הכל "סגור וחתום" השיב אביה של רייזל, אבל כולנו מחכים לסבא של הכלה שלך,
שנחת אמש אחרי טיסה מאמריקה. הוא האבא של אשתי, יהודי יקר נדיב ובעל חסד, שאוהב את
רייזל אהבת נפש, הוא אמור להגיע כל רגע, והוא בקש לא להתחיל את השמחה בלעדיו".
"נו טוב", מלמלל יחיאל בינתיים נעיין באיזו סוגיה מעניינת. אחרי 45 דקות דפיקה בדלת, בפתח
יהודי מבוגר וחייכן לבוש מעיל אפור נושף קצת בכבדות, "ברוך הבא אבא, סבא", צהלו בני משפחת
הכלה. הו, אני מצטער על האיחור" אמר הסבא מאמריקה, אח"כ פנה לרייזל נכדתו ואמר "רייזל מזל
טוב, שמעתי שזכית לחתן מוצלח, סיפרו לי עליו, שהוא ירא שמים, מתמיד, תלמיד חכם ובעל חסד.
כטוב ליבי בשידוך הזה, רציתי לבשר לך, שבעזרת ה' אני אקנה לכם בשנה הבאה דירה חדשה,
אחרי תום חוזה השכירות...". "הנה החתן שלי, סבא זה יחיאל". "הסבא מאמריקה הביט בחתן של
רייזל, ועווית של זעם ומיאוס עלתה בפניו. "יחיאל החוויר עד שורשי שערותיו, עד ועד בכלל, ומבוכה
סמיכה מיהרה למוטט אותו.
"תראה הרב לוי, אין כאן הרבה מה להוסיף, חתננו הוא כמובן הנהג שהוביל את הסבא מאמריקה
כמעט אל מקום חפצו, וברוב זעמו החזיר אותו לתחנה המרכזית בבושת פנים. הכעס, חוסר
הסבלנות, השקלא וטריא העלובות שעשה, היו מוטעים ביותר, והבחור הרגיש בהתאם. "כל עוד אני
המממן של החתונה הזו" הודיע נחרצות הסבא מאמריקה, "אין כאן וורט, אין כאן חתונה". "והעסקה
הזו, מכובדי "קוטף סיפור", התפוצצה ברחש ובדומייה מבישה, אט אט בחדר המדרגות, שם ירדו
בשקט בעלבון ובתחושת החמצה בני משפחה שלמה, שבאה עם תקווה ויצאה מאוכזבת. בעיקר
החתן".
4]
הסיפור על כולם, מישהו, כל אחד ואף אחד.
זהו סיפור על ארבעה אנשים, כולם, מישהו, כל אחד, ואף אחד.
פעם אחת היה תפקיד מאד חשוב ובקשו מכולם לעשותו. לכולם היה ברור שמישהו יעשה זאת
אבל… אף אחד לא עשה זאת. מישהו כעס על כך, כי זה היה תפקיד של כולם.
ולכולם, היה רושם שכל אחד יכול לעשות זאת אבל.. אף אחד לא ידע שזה לא יעשה על ידי
כולם.
בסופו של דבר… מישהו הואשם על ידי כולם, שאף אחד לא עשה את מה שכל אחד היה יכול
לעשות.
ואם נסתכל באחד הכתבים העתיקים כל הסיפור מובא במשפט אחד בגמרא, שהיא מקור
המשפט העברי לדורותיו.
"קדרא דבי שותפי, לא חממי ולא קררי"
זאת אומרת במילים שלנו סיר של שותפים שסומכים אחד על השני )בנושא חימום וקירור של –
הסיר(, וזה יכול לדבר על שני מצבים או שהאחד היה צריך לחמם את הסיר ולא חיממו וכל אחד
האשים את השני שהוא זה שהיה צריך לשים את הסיר על האש או לחילופין להורידו מהאש ולקררו.
המשפט הזה בגמרא אומר שזה לא יעשה אף פעם והקדירה תישאר איך שהיא.
5]
הספרים של פעם הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק [הרב ישעיה שטיינברגר] -
בדנ"א של משפחת סולובייצ'יק עובר בין היתר גן בולט של הומור סרקסטי נפלא. אצל הרב, שהיה
אמן גם במלאכת הסיפור, השילוב היה מנצח עד כדי הפנוט השומעים. לבושתי איני זוכר את הסוגיה
שהוסברה על בסיס המעשה אבל הוא פנינה העומדת בפני עצמה. -
לפנים בישראל, כשגם רבני הכפרים הנידחים גדולי תורה היו, אחד מהם החליט להוציא לאור
את חידושיו. אי לכך נאלץ לנסוע עד העיר הגדולה, ורשה, לבית הדפוס. הנסיעה בעגלה ארכה
שבועות. לעת ערב עצרו למנוחה בעיירה על אם הדרך. כנהוג, הנוסע נכנס למרא דאתרא, לדרוש
בשלומו. הלה כמובן הזמינו לאכול וללון אצלו. לאן ולמה נוסע מר, שאל המארח. כשהתחוור שהחיבור
המתוכנן עוסק בסוגיה זו או אחרת, הרב המקומי, שאף הוא כמובן היה בעל תריסין בהלכה, החל
לדון ולהתווכח עם המחבר. האורח נאלץ להודות בטעותו בחלק מדבריו. התיישב בחדרו בעוד לילה,
הוסיף ומחק ושינה עד שהפציע השחר, ויצא לדרך עד היעד הבא. גם שם חזר אותו תסריט על עצמו.
וכך היה בכל תחנה ותחנה. כשהגיע לוורשה, לבית הדפוס, היה בידו ספר כמעט חדש, מוגה ומשופר
בהרבה מזה המקורי.
כך היו הספרים של פעם, סיים הרב. הם היו מלאכת מחשבת מושקעת שעברה ביקורת אחר
ביקורת, סולת מנופה. אבל היום, וכאן הגרי"ד הרים את קולו, שוחק באירוניה, הלא הדפוס הוא זול.
כל מה שצריך לעשות הוא לרדת לסדר המשוכלל. תוך יום יומיים, בלי תחנות ועיניים למדניות
בוחנות, יוצא הספר כמות שהוא. לכן, סיים הרב, מחייך ספק מבויש ספק נוזף ומקנטר הספרים - -
של היום נראים כך...
בעיניי, סיפור זה תמצת את הערצת הגרי"ד לתורת הדורות הקודמים ואת ייאושו מרוב מחברי
דורו שלו.
הפגישה הזו מלווה אותי עד היום. שם ראיתי את בחינת "נער ישראל". אני, אברך צעיר, והוא,
גדול הדור, נפגשים לסוג של משחק רעים הלכתי מלא חדווה כשווים. אלוף העולם עם החובבן עול
הימים. הגרי"ד היה מוכן, ואף נרגש, לשמוע כל הערה או תובנה מעניינת. זה לא נבע מ"הווה מקבל
כל אדם בסבר פנים יפות" גרידא. הייתה כאן סקרנות כנה כלפי תורת הזולת ונכונות לשקוע עמו
בבעיות הסוגיה.
תהום נפערה בין מה שראיתי בבוסטון לעומת חוויות מפגישת גדולי תורה קשישים אחרים
שנכנסתי אליהם "לדבר בלימוד". אלו כבר היו כבויים וסגורים כלפי מחשבה חדשה ורעננה בנושא
למדני זה או אחר. אחד מהם פטרני ראה מה שכתבתי על זה בספרי, ותו לא מידי. אחר הודיע לי -
בעייפות שאין כבר מה לחדש בימינו. הכול כבר נכתב ונאמר ואין אנו אלא "מלקטים".
הרב סולובייצ'יק נותר, עד ששקע בתרדמת בסוף חייו, צעיר נצחי. הדבר נבע כנראה מהייעוד
העיקרי שייחס לעצמו. כך הודיע לי מי שנחשב לאורים ותומים של ציבור ענק ברחבי העולם היהודי:
אינני רב. אני "מלמד".
6]
הסתכלות אחרת בכל נושא
ספר הגאון רבי אליעזר פלצ'ינסקי זצוק"ל )חתן הגה"צ רבי אריה לוין זצ''ל( לאחר מלחמת תש"ח
היה מחסור רב בבשר בעיר ירושלים, אנשי העדה החרדית התקשו להשיג בשר שנשחט על ידי
אנשיהם, אמנם הגיע בשר מחו"ל אבל רבו החרדים לדבר ה' שחששו להסתמך על השגחה לא כל כך
ידועה, לא נותרה ברירה אלא לשגר שוחטים מטעמם לחו"ל לשחוט בהשגחתם המיוחדת, שני דרכים
עמדו בפניהם, לשלוח צוות שוחטים שישחט אך יקפיאו את הבשר, ובהגיעם לארץ ישראל יכשירו
אותו, תהליך זה יוזיל את הבשר מאד, כי לא תהיינה הוצאות מרובות. אבל דא עקא, אין זה כל כך
מהודר להקפיא את הבשר עוד טרם הכשרתו.
ישנה דרך נוספת, לשלוח צוות גדול מאד של שוחטים ולהכשיר את הבשר במקום, רמת הכשרות
תהיה גבוהה בהרבה, אך גם ההוצאות בהתאם. לא ידעו אנשי הכשרות של העדה החרדית להחליט
באיזה דרך ילכו, נמנו וגמרו להביא את השאלה בפני מרן הגרי''ז. הרגיש הגרי"ז מתוך דבריהם כי
למעשה יודעים הם בעצם מה יאמר להם. בראשם הצטייר מהלכו של מרן הגרי''ז, איך יאמר להם:
פשיטא שעליכם לשלוח יותר אנשים לחו''ל, אסור להסתכל רק על כסף, מה שחשוב זה הכשר
מהודר, ואין להשוות בין הדרך הראשונה לשנייה מבחינת הכשרות.
למעשה באו רק לקבל גושפנקא לקו הזה מהרב. אבל מה באמת חושב מרן הרב
מבריסק?????? הוא סיפר אחרי כן למקורבו ר' אליעזר... אני אמרתי להם בשום פנים ואופן לא
לשלוח יותר מצוות קטן של שוחטים, תקפיאו את הבשר ואת הבשר תכשירו כאן בירושלים עיר
הקודש. תדהמה שררה בחדר. כשהתעשתו אמר אחד מהם... הא פארשטעייט זאך )כמובן( הפסד
ממון ישראל שאני!!! וואס עפעס )מה פתאום( חשבון כזה כלל לא עלה בראשי, לא חשבונות חסכון
עמדו בראשי, אלא פן חינוכי... מה שעומד בפני, יצירת מצב בו בני הבית ישכחו שישנה הלכה של
מליחת בשר. חשוב מאד שהילדים יורגלו מילדותם לראות את אמא יושבת וממליחה בשר, וכמה
טרודים אנשי הבית כדי להשיג בשר כשר מהודר. ילד שרואה זאת משחר נעוריו יודע כי לא מכניסים
חתיכת עוף או נתח בשר לפה בלי לדעת בדיוק אלו תהליכים זה עבר עד שיכולים להכניסו לפה !
7]
העוגה הסודית [אפריון שלמה גליון 84]
שאלה: מעשה באופה מומחה מקיבוץ מסוים, ששמר בסוד כל ימי חייו מתכון מיוחד לאפיית עוגה
שהתפרסמה לתהילה בכל רחבי הארץ. רק בני המשפחה היו שותפים לסוד, שנשמר בקנאות גם
מפני החברים הטובים ביותר. לאחר פטירתו של האופה, החליטו בני משפחתו להנציח את זכרו של
ראש משפחתם בדרך מקורית ביותר הם חרטו על המצבה שלו את... המתכון הסודי של העוגה! –
מעתה, כל הרוצה להשיג את המתכון, לא יחפש בספר מתכונים, כי אם במקום אחד בלבד על גבי –
מצבת האופה! ואכן, אנשים רבים הגיעו והעתיקו את המתכון.
והנה, גל החזרה בתשובה לא פסח על אותו קיבוץ. בנו של האופה הנערץ חזר בתשובה. מציאות
המצבה הלא מכובדת של האב, גרמה אי נעימות רבה לבן. הוא בלבושו החרדי, ועל מצבת אביו
מתכון לאפיית עוגה... ובעיקר הסתפק, אם בכלל מותר להניח לרבים להגיע ולקרוא מעל גבי המצבה
את המתכון, והאם מותר לאכול מהעוגות שנאפות על ידי העתקת המתכון, והלא מבואר בפוסקים
שמצבת המת אסורה בהנאה ככל דבר שנעשה לצורך המת. שואל האיש: האם עלי לדאוג להחלפת
המצבה?
תשובה: מי שיאכל את העוגה שהוכנה ע"י הוראות המתכון ודאי לא יעבור איסור, כי הוא נהנה
מהעוגה ולא מהמצבה, שכן המצבה היא רק 'גרמא' בעלמא. אלא שיש להסתפק האם העתקת
המתכון מהמצבה אסורה? ובכן אמר מו"ר ר' יצחק זילברשטיין שליט"א כי נראה שהנאה מהמצבה
אינה הנאה ממשית, אלא הנאה של 'ראייה' בעלמא, והרי מבואר בפסחים: "קול ומראה וריח אין בהם
משום מעילה". אמנם יש איסור דרבנן בהנאות אלו, אך כתב על כך החזון איש שכאשר הראייה היא
בעלמא ואין מקבלים על אותה ראייה שכר, אין זו נחשבת ראייה של מעילה, ולכן מותרת. ולמעשה
הורה מו"ר שליט"א להחליף את המצבה הלא מכובדת, שהרי היא גורמת בזיון לאביו!
והנה, בנו הצדיק של האופה עמד לעשות כן, אלא שבני המשפחה התנגדו בתוקף להחלפת
המצבה. והאיש חזר ושאל: "לעת עתה איני מצליח לשכנעם להחליף את המצבה מה עלי לעשות?"
השיבו מו"ר: יש להוסיף ע"ג שלט "אפית עוגות לכבוד שבת".
8]
העיתוי הנכון [שיחת השבוע בהר] -
הבשורה המרה הִכתה בתדהמה את קהילת סערט ויז'ניץ. אברך צעיר, אב למשפחה ברוכת -
ילדים, נפטר פתאום. כל בני הקהילה הכירו את האברך החביב ונעים ההליכות, ופטירתו הפתאומית
הייתה מהלומה קשה לכולם. בני משפחתו של רבי משה הגר, ראש ישיבת 'יחל ישראל' בחיפה, בעל
'ברכת משה', לא ידעו אם לספר לו את הבשורה המעציבה. מצב בריאותו היה רופף מאוד. הוא שכב
במיטתו וסבל מחולשה גדולה. לבסוף החליטו בכל זאת לספר לו. דקות אחדות שקע רבי משה -
בדומייה, מעכל את האסון הנורא. אחר כך התעשת, וביקש לקרוא לבנו בכורו, רבי מנחם דוד )כיום - -
האדמו"ר משאץ ויז'ניץ שליט"א(. במאמץ ניכר התרומם האב על מיטתו והישיר אל בנו את מבטו. "יש -
לארגן אסֵפה דחופה, מיָדית, להקמת קרן לטובת היתומים", הורה והוסיף: "מצבי אינו מאפשר לי
להשתתף בהלוויה, אך את האסֵפה יש לקיים מיד". בנו ניסה להרגיע את סערת רוחו של אביו. "הלוא
האסון קרה זה עתה", אמר. "ימי ה'שבעה' טרם החלו. נמתין מעט ונוכל לארגן את האסֵפה בצורה
מסודרת. למה להיחפז?".
אולם רבי משה ביטל את הדברים במחי יד. הוא הרהר זמן מה ואמר: "אספר לך סיפור ששמעתי -
מאבי )ה'מקור ברוך'( ותבין". והוא התחיל לספר: כאשר ה'מקור ברוך' שימש רבה של סירט
שברומניה, בא אליו פעם אחת יהודי, עני מרוד, שבנו חלה מאוד ונשקפה סכנה לחייו. הרופאים
המקומיים לא ידעו למצוא מזור למחלתו, והיהודי ביקש את עצת הרבי. "סע לקלויזנבורג", ענה לו
הרבי, "שם יש פרופסור גדול, יהודי, ד"ר הֶלפר, שמו. אבי )ה'אהבת ישראל' מוויז'ניץ( אמר עליו ששם
משפחתו משקף את אישיותו 'הֶלפר' )=עוזר, מסייע(. סע אליו, והוא בוודאי יעזור לך". –
"לנסוע מכאן, מסירט, לקלויזנבורג?", נרתע היהודי. "זו נסיעה ארוכה ואין לי כסף בעבורה". "אין
דבר, נסייע לך לאסוף כסף לצורך הנסיעה", הרגיע הרבי את היהודי. "אתה חייב להביא את הבן אל
ד"ר הלפר". ואכן, החסידים גייסו את הכסף להוצאות הדרך, והיהודי יצא עם בנו החולה לקלויזנבורג.
הד"ר הלפר בדק את הילד החולה, ואמר לאב: "אני יכול להציל את חיי הילד, אך עליך לדעת שמחיר
הטיפול יקר מאוד". כשנקב הרופא בסכום הנדרש לא ידע האב המופתע את נפשו. הוא היה בטוח
שאם יאמר לרופא שהרבי מסרט ויז'ניץ שלחו אליו, ודאי יקבל אותו בלי תשלום. מניין יגייס עתה סכום -
כזה? הוא החל לבכות ולהתחנן לפני הרופא. "בקושי אספתי פרוטה לפרוטה בעבור הוצאות הדרך",
אמר, "אני אדם עני וחסר כול". הרופא לא הראה סימני התרגשות. "נמצא אתה בקלויזנבורג, עיר
יהודית גדולה", אמר ליהודי. "לך אל בתי הכנסת ואל בתי התושבים, ובקש שיסייעו לך. ודאי תשיג -
את הסכום".
באין ברירה עשה האיש כעצת הרופא. ואכן, ליבם של יהודי העיר נכמר על היהודי המסכן ועל בנו
החולה, ואחרי מאמץ לא קטן היה הסכום המלא בידו. הוא שב אל הרופא, וזה נטל את הכסף -
בשביעות רצון והניחו במגירת השולחן. "כעת", אמר ליהודי, "השאר כאן את בנך ולך ללמוד ולהתפלל
בבית הכנסת. בעוד כשבוע יבריא בנך, בעזרת השם". ואמנם, כעבור שבעה ימים חזר הילד לאיתנו. -
"הטיפול הצליח והילד החלים", עדכן אותו הרופא בשמחה, אך הוסיף: "מכאן אינך חוזר לביתך, אלא
אתה לוקח את הילד לבית הבראה, למשך שבועיים. אם לא תבטיח לי שכך תעשה, לא אשחרר את
הילד, ותצטרך לשלם סכום גבוה על כל יום אשפוז נוסף".
פניו של האב נפלו. מניין ישיג כסף לשלם על שהייה של שבועיים בבית הבראה?! כמה נדבות יוכל
לקבץ עוד?! "ביתי יהיה בית הבראה מצוין", ניסה לשכנע את הרופא, אך זה הניד ראשו בשלילה. "אין
לי שום יכולת", לחש האב בייאוש. הרופא רכן לעבר מגֵרת שולחנו, הוציא ממנה את צרור הכסף
שקיבל מהאב אך לפני שבוע, ומסרו לידי האב ההמום.
"מה זה?", שאל היהודי בתימהון. "זה הכסף שהבאת לי", חייך הרופא. "לא נגעתי בו. אם הרבי
מפנה אליי יהודי, לא יעלה על דעתי לגבות ממנו תשלום"... "מדוע אפוא שלחת אותי לקבץ נדבות?",
תמה האב. "ראה", השיב הרופא, "מניסיוני למדתי שבני אדם מוכנים לתרום מכספם למטרות -
דחופות של הצלת חיים, אך הם אינם מתגייסים כדי לממן בית הבראה. אולם אני יודע שהשהייה
בבית ההבראה חיונית להצלחת הטיפול. ידעתי שלא יהיה לך כסף לכך. לכן שלחתי אותך לאסוף את
התרומות, כדי שעכשיו תוכל לשלם לבית ההבראה"...
ראש הישיבה נשם עמוקות ואמר: "גם במקרה הזה חייבים להתרים את הציבור עכשיו,
כשהזעזוע טרי והלבבות פתוחים. עשו כן ותצליחו".
שבמגירה זו ניזוקו בצורה כה חמורה ששוב אי אפשר להשתמש בהם". לא יאומן, ממש לא יאומן, אך
עובדה היא: אין עדויות, אין מסמכים, אף פעם בימי חיי עוד לא היה לי מקרה כזה" אמר השופט,
כאילו מדבר עם עצמו, אחר כך התאושש ובקול רם ותקיף הכריז את פסק הדין, "האשמה נגד
הנאשם לא הוכחה, החשוד משוחרר".
הילקה עדיין שקוע היה באמירת תהילים, כאשר ניגשו אליו קרובים ורחוקים ואיחלו לו מזל טוב על
תוצאות המשפט, עיניו נתמלאו דמעות והוא הודה לה' על שהצילו מצרה צרורה זו. בדרכם הביתה
סיפרה לו אשתו את כל ההשתלשלות שהביאה לשחרורו, ואז רק אז הבין הילקה את דברי ה"צמח
צדק" )רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל( אודות היצורים לרבות העכברים שלא נבראו בכדי.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
