מעשה מצמרר :  'הדבר היחיד שביכולתי לומר לך הוא 
שתיגש לכותל מערבי ותתפלל' אמר מרן הגרי"ש אלישיב.

ותמלא את חמת המים ותשק את הנער [כ"א י"ט]
במדרש רבה אמרו חז"ל, שמפסוק זה יש ראיה שהגר מחוסרת אמונה היתה. ולכאורה, מי 
גילה לחכמינו רז זה? היכן רואים זאת בפסוק?
בשאלה זו דן הרב דוד יצחק נבנצל זצ"ל, בספרו 'דודאי יצחק', ומבואר שכאשר ראתה הגר 
את באר המים, היתה צריכה למלא את כדה רק בכמות קטנה של מים, ומיד להשקות את 
בנה החולה והצמא, הנתון בסכנת נפשות, ואחרי כן לשוב ולמלא עוד קצת, ושוב להשקות 
את בנה, וכל זה כדי שלא יצטרך ישמעאל להמתין זמן מיותר, ולהסתכן. שהרי הגר 
בעצמה היא זו שאמרה 'ואל אראה במות הילד', סימן שהיה במצב של סכנה גדולה.
ברם, הגר לא עשתה כן, אלא השתהתה זמן מיותר עד שמילאה את כל החמת במים, ורק 
אח"כ – כשהחמת היתה מליאה- נתנה לנער לשתות. ועשתה זאת משום שחששה שהבאר 
תיעלם ממנה, ולא תמצא שוב מים להשקות את בנה.
ובכך גילתה את חסרון אמונתה, כדברי המדרש. שהרי לאחר שהמלאך אמר לה "קומי 
שאי את הנער והחזיקי את ידך בו, כי לגוי גדול אשימנו", הרי היתה צריכה ללמוד מכך 
שישמעאל יחיה ויהיה לגוי גדול, והיה לה לבטוח בה' ולא לחשוש ממאומה. אלא 
שמחוסרת אמונה היתה.
והנה, ממשיך ה'דודאי יצחק', לפי דברי המדרש הללו, מוכרחים אנו לומר, שאברהם צייד 
את הגר, לפני ששילחה מביתו, בחמת מים גדולה. שאילו היתה החמת קטנה, הרי לא היה 
המדרש אומר שהגר מחוסרת אמונה היתה, כי הרי חמת קטנה ניתן למלא בנקל.
ולפי זה אפשר להבין גם את דברי רש"י על הפסוק 'ויכלו המים מן החמת' – 'לפי שדרך 
חולים לשתות הרבה'. ולכאורה, מנין לו לרש"י, מתוך פסוק זה, שחולים שותים הרבה? 
אולי קיבלה הגר מאברהם חמת קטנה, ולכן נגמרו המים במהרה?
אבל לפי המדרש הדברים ברורים, שאכן מדובר דוקא בחמת גדולה, ואם התורה אומרת 
'ויכלו המים מן החמת', בהכרח שיש כאן ראיה שחולים שותים הרבה.
וניתן להביא עןד ראיה ממה שנאמר בפסוק 'ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על 
שכמה ואת הילד וישלחה', וכו'. ולכאורה מדוע הפסוק מציין שאברהם 'שם על שכמה', 
די היה לכתוב 'ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר ואת הילד וישלחה'!
ברם, אילו היה מדובר בחמת קטנה, אכן היה יכול אברהם לתת את החמת בידה של הגר, 
אבל מאחר שהחמת היתה גדולה, וקשה היה לשאתה ביד, לכן שם אותה על שכמה, כדי 
להקל עליה.
הבכיות על עד לשמי- שמים.
מחוסרי האמונה – חייהם אינם חיים, שכן חששותיהם אינם פוסקים, וכל אירוע החולף 
עליהם מלווה ב'דפיקות לב'. ולעומתם, בעלי אמונה- אמונתם מסייעתם להעביר את 
חייהם בהשקט ובטח, וגם אם עוברים עליהם אירועים קשים במיוחד, הם אינם מאבדים 
את צלילות- דעתם.
סיפר הגר"י זלברשטין שליט"א  "מעשה נורא הגיע אל גיסי מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א בקיץ תשס"ז. בני זוג שלא נפקדו 
במשך כ-15 שנה בזרע של קיימא, החליטו להפרד ללא מריבות וחיכוכים, ולפנות כל אחד לדרכו, ולהצלחתו.
והנה, זמן קצר לאחר נתינת הגט, נודע שהאישה מעוברת. נו, לכאורה אין כל בעיה, יישא האיש את גרושתו מחדש, ויקיים בכך 
מחזיר גרושתו. אבל, הבשורה הזו היכתה את בני הזוג- לשעבר בהלם, שכן האיש היה כהן, וככזה אסור לו לשאת גרושה. הבכיות 
והצער, עלו עד לשמי- שמים.
הבעל בא אל הגר"ח קניבסקי, כאשר כל אחד מבין שבפי הגאון לא היתה יכולה להיות בשורה כלשהי. 'אינני רואה כל דרך שתוכל 
לשאת את גרושתך מחדש', אמר, והציע לו לעלות לביתו של חמיו, מרן הגרי"ש אלישיב.
ניצב ליד האבנים.
הבכי הנורא חזר על עצמו בבית הגרי"ש, שספק ידיו בצער רב, ואמר שבודאי אסור לכהן לישא מחדש את הגרושה. גזירה היא 
משמים, 'ואתם קבלו דין שמים עליכם', כמו שאומר הפייטן בפיוט הנורא של עשרת הרוגי מלכות ביום הכיפורים.
'הדבר היחיד שביכולתי לומר לך הוא שתיגש לכותל המערבי ותתפלל להשי"ת שיושיע אותך', אמר מרן הגרי"ש.
הכהן האומלל שמע את הדברים, ולקח אותם כ'הוראה', ומיד בצאתו מבית הגרי"ש נסע לכותל המערבי. וזאת יש להדגיש, שהחל 
למן הרגע הראשון, שבו נודעה בשורת העיבור, לא איבד מיודענו זה את עשתונותיו, והאמונה שפיעמה בו חיזקה גם את כל הסובבים 
אותו.
בבואו לשריד בית מקדשנו ניצב ליד האבנים ו'הרעיש' את המקום בזעקות ובכיות נוראיות. האנשים שמסביבו הבינו שמדובר בצרה 
גדולה במיוחד, אך לא העזו לגשת אל המתפלל ולהציע את עזרתם.
האבא לא מתקשר.
לאחר זמן ממושך שבו עמד והתפלל ושפך את מרי- שיחו לפני מי ששיכן את שמו במקום הזה, מרגיש הכהן בדפיקות על גבו. הוא 
מסתובב אחורנית, ורואה לפניו אברך תלמיד חכם, המנסה להתעניין מה מציק לו.
לאחר שהוא מספר את סיפורו המאוד- מאוד כאוב, פונה אליו הת"ח ושואל אותו 'האם יש לך אבא'. הכהן לא הבין את השאלה, אבל 
השיב שאכן יש לו אבא, אבל הוא זקן מופלג, ונמצא בבית אבות באמריקה, וכמעט שאינו מתקשר עם האנשים שמסביבו.
'אם אתה שואל לעצתי, טוס לאמריקה, וספר לאביך את שעבר עליך', אמר הת"ח הלא- מוכר, ופנה ללכת לדרכו.
הכהן עוד ניסה לומר לו שנית שאביו נמצא במצב שקשה מאוד לתקשר איתו, ובכלל – לשם מה לעשות את המאמץ הגדול הזה 
ולטוס לחו"ל כדי לספר לאבא הקשיש את הסיפור, אבל הת"ח כבר לא שמע את הדברים, והלך לדרכו.
התיישב הכהן בדעתו, וחשב מה עבר עליו ביממה האחרונה, והחליט שאם מרן הגרי"ש אמר לו לגשת ולהתפלל בכותל, ובעת 
התפילה בכותל ניגש אליו אדם שאיננו מכירו, ומייעץ לו כנ"ל, אולי בכל זאת כדאי לעשות את המאמץ הזה.
הבשורה.
לא חלפו דקות ספורות, והכהן הזמין כרטיס טיסה, וכעבור יממה וחצי הוא היה כבר ליד אביו, בבית האבות.
האבא לא דיבר, אבל עשה רושם כמי שמאזין לדברי בנו. הצוות הרפואי שהיה צמוד לקשיש, אמר מראש לבן ש'אבא שלך כבר לא 
הוציא מפיו מילה אחת במשך חודשים ארוכים', ולכן שלא יצפה שהזקן יפתח עתה את פיו.
בעת ספרו לאביו את שעבר עליו, הירבה הבן לבכות, והנה קרה הלא- יאומן.
האבא פתח את פיו, ואמר לבן, במלים ברורות, שהוא אינו הבן שלו, אלא ילד- מאומץ, שגידלו לאחר השואה, וממילא איננו כהן, ולכן 
אין לו כל בעיה להינשא מחדש לגרושתו...
אי אפשר לתאר את צהלות השמחה שנשמעו בחדרו של הקשיש בבית האבות באמריקה.
וכל זה בזכות האמונה בהשי"ת, ואמונת החכמים העזה, שפיעמה בליבו של הבן- הכהן, שהאמין שאם מרן הגרי"ש אמר לו שילך 
להתפלל בכותל, הרי שכך צריכים לעשות. ברכי נפשי