כשהיינו ילדים, במסיבות חנוכה כולנו רצינו להיות הַשַּמָּש, היה לנו ברור מיהו הנר החשוב ביותר בחנוכה – הַשַּמָּש. הוא הרי הנר הבולט ביותר והגבוה ביותר, הוא היוצא מן הכלל. בעצם, הוא המנהיג של הנרות. מאושר היה הילד שזכה בו?

מאז, חלקנו נשארו ילדים. מנסים להתחפש לשַמָּש, לבלוט, להנהיג, להחזיק את האש בידיים, לסנוור. אחרים שאינם מוצאים די כוח בעצמם להיות שַמָּשִים, סוגדים לשַמָּש המצוי בסביבתם ומחפשים את קרבתו. גם מבוגרים, כך מסתבר, מסתנוורים בקלות מאורו של הַשַּמָּש. אבל לא כולם מסתנוורים.

התמונה האמיתית שונה בתכלית. דווקא הנרות הרגילים הם הסיפור האמיתי של חנוכה, בלעדיהם אי אפשר, הם האור שבהביטנו בהם אנחנו נזכרים בדברים החשובים באמת. הם כל כך יקרים בעינינו עד כי איננו רוצים להשתמש בהם לצורכי חולין, "אין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד, כדי להודות ולהלל על ניסיך ועל נפלאותיך".

הַשַּמָּש בולט, מרשים ויוצא דופן, אך בסופו של דבר הַשַּמָּש הוא החלק השולי בסיפור. אמת, הוא אשר מופקד על הדלקת הנרות, הוא אחראי על ההדלקה, הוא מנהיג. אבל שמו מורה לו איך מצפים חכמים ממנהיג שיראה את עצמו.

מנהיג בישראל הוא שמש, משרת, עבד... תפקידו לשמש את האחרים. הוא אינו בעל ערך כשלעצמו והציבור לא אמור לסגוד לו. יתכן שיש לו כישורים מיוחדים, שהקדוש ברוך הוא חנן אותו במעלות מיוחדות, אבל כל זה הופך בידי מנהיג אמיתי לכלי שרת עבור הציבור, ולא חלילה לכלי עזר לפולחן אישיותו.

כל אדם בחלקים מסוימים של חייו מוצא עצמו בעמדת כוח של מי שבידיו להדליק או לכבות. הורים אוחזים בכוח הזה, בעלי תפקידים בעבודתם וכל אדם שיש לו השפעה על גורלו של האחר. חייבים לזכור כי הנר הגדול, הבולט, המיוחד, שכל כך אהבנו בילדותנו הוא בסך הכל שַּמָּש, אם יתמלא הַשַּמָּש בגאווה עצמית ויחשוב כי אורו הוא האור החשוב, יחטא לתפקידו. אם יתפוס את עצמו בענווה, כשַּמָּש, יוכלו כל הנרות שסביבו להאיר אור גדול בשמחה. 

(הרב ליאור אנגלמן)