"וספרתם לכם ממחרת השבת" וגו' (ויקרא כג,טו) טעם לספירה העומר מובא בחינוך (מצוה ש"ו) שמונים לקראת יום מתן תורה, ועמד על עניין העומר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א (ב'לזמן הזה' א "ספירת העומר") והרחיב מאוד ועיקרו שהעומר מבטא את העליה מהחומריות לקדושה, מקרבן מאכל בהמה לקרבן מאכל אדם (ראה שם). וניראה שאולי אפשר להוסיף, שהנה על הנאמר "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה, עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'” (ויקרא כג,טו-טז) מובא בספרא '"תספרו חמשים יום" יכול יספור חמשים ויקדש חמשים ואחד?- תלמוד לומר "שבע שבתות תמימות תהיינה". אי "שבע שבתות תמימות תהיינה" יכול יספור ארבעים ושמונה ויקדש יום ארבעים ותשעה?- תלמוד לומר "תספרו חמשים יום". הא כיצד?- מנה ארבעים ותשעה וקדש יום חמשים כיובל'. הרי שמדמים את הספירה ליובל, ויובל הוא מעלתה של א"י בשיא קדושתה. לכן ניראה שרמזו כאן שעניין ספירת העומר היא כמו היובל (שאפשר לומר שבאו לומר כדברי מרן הגר"ח דרוקמן שליט"א שמרמז על קידוש החומר שלא לישקוע בגשמי בא"י בעבודות. ואפשר) שזה קשור לקדושתה של א"י. מובא במדרש 'רבי יוחנן אומר: לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך, שע"י מצות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען, הה"ד "ונתתי לך ולזרעך אחריך" ע"מ "ואתה את בריתי תשמור", ואיזה זה מצות העומר' (ויקרא רבה כח,ו) שניראה לפרשו ע"פ הפס' שקודם "והקמתי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדרתם לברית עולם להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך" (בראשית יז,ז) ופרש"י "והקמותי את בריתי" - ומה היא הברית?- להיות לך לאלקים' הרי שהברית מתייחסת להיות ה' לאלקים, ומימלא מובן ההמשך "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען לאחזת עולם והייתי להם לאלקים" ופרש"י '"לאחוזת עולם" ושם אהיה לכם לאלקים אבל הדר בחוצה לארץ כמו שאין לו אלוק' שהטעם בא"י הוא להיות עובדי ה' באמת. ומה שממשיכה התורה "ויאמר אלקים אל אברהם ואתה את בריתי תשמר אתה וזרעך אחריך לדרתם" הכוונה '"ואתה" - וא"ו זו מוסיף על ענין ראשון, אני הנה בריתי אתך, ואתה הוי זהיר לשמרה, ומה היא שמירתה זאת בריתי אשר תשמרו המול לכם וגו' '(רש"י)שהברית מילה (שנאמרת בנמשך) היא הברית שאנו קשורים לה', היא המסמלת את הברית ביננו לה', ולכן הברית שנאמרת בפס' חלה על היותינו עובדי ה', וזה דווקא בא"י. ולכן זהו הזכות שניכנס לארץ, כיון שאנו ניכנסים לארץ כדי לעבוד את ה', שכאן זהו מקום התורה והמצוות (שלא כחו"ל שזה רק לציון שלא ישכח [בשורשו]) כיון שכאן זהו המקום שניפגשים עם ה', ולכן כאן זהו המקום לעשיית התורה והמצוות. ודבר זה בא לידי ביטוי בספירת העומר, '..הא כיצד קצירה וספירה בלילה והבאה ביום' (מנחות סו,א) שהקצירה וספירה באות באותו זמן, שיש חיבור בין דבקותנו בא"י, שבא לידי ביטוי בגידולנו (שאז מתחייבים במצוות התלויות בארץ) לבין ספירת העומר. אמנם הקרבן בא ביום כי אין קרבן בלילה, אבל מה שאפשר עושים מיד לחבר בין הספירה לקצירה, ובפרט שהקרבן זה שיא הקדושה, ובספירה אנו סופרים את עליתנו בקדושה, ולכן זה לא בא מיד עם הקצירה והספירה, אלא זה כהמשך לעשיתנו בקדושה שאנו מתעלים עד לקדשים בבוקר (שבוקר מסמל את האור הברור בלי מכשולים). זהו דברי ר"י שבזכות העומר אנו זוכים לא"י, פירוש בזכות מה שהעומר מייצג שזה חיבורנו עם א"י והתעלותנו בה. לכן זה ממחרת השבת, שהכוונה לפסח, כיון שפסח הוא עניין של 4 הלשונות "והוצאתי" וגו' שנעשה ע"י ה', ומיד בא "והבאתי" וגו' שזה תלוי בנו (ראה ב'תורת השבת והמועד' על ההבדל בין הלשונות, במאמר 'הכוס החמישית' של מרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א) שזה קשור לא"י, ולכן אז מביאים את העומר ומתחילים לספור את עליתנו עד מתן תורה, כיון שאמנם מתן תורה היה בסיני אבל במהותו הוא מכח א"י. אולי זהו דברי המדרש 'אנכי לה' אנכי אשירה. וש"ה "כי כתבור בהרים וככרמל בים יבא" בשעה שבא הקב"ה ליתן תורה שמעו תבור וכרמל והניחו מקומם ובאו להם, ושט כרמל בים, והקב"ה צוה להם "למה תרצדון הרים גבנונים" למה אתם רצים ומדיינים בעלי מומין אתם כענין שנאמר "או גבן או דק”. "ההר חמד אלקים לשבתו" זה סיני ואעפ"כ פרע להם הקב"ה שכרם בטירוף שנטרפו ובאו. בתבור נפל סיסרא וחיילותיו ונעשה לישראל ישועה בראשו, כיון שנפלו שונאיהם של ישראל נאמר בו "אנכי לה' אנכי אשירה”, בסיני נאמר "אנכי”, ובתבור נאמר בו "אנכי לה' אנכי אשירה”. בסיני נאמר "אנכי”, ובתבור נאמר שני פעמים ובכרמל נתקדש שמו של הקב"ה ונאמר בו "ה' הוא האלקים" כנגד "אנכי ה' אלקיך" (ילקו"ש שופטים רמז מז) אולי רמז על שהיה ראוי לתת את התורה בא"י אלא שמתן תורה היה ראוי ליתן בסיני כנגד ענווה, אולם בשורשו הוא קשור לא"י שלכן ההרים אמרו שבהם ראוי לתת את התורה ובאמת ניתן עליהם כנגד מתן תורה (“אנכי”), כיון שבשורש באמת מתן תורה תלוי בא"י. לכן מיד אחרי יו"ט ראשון שהוא כנגד היציאה בא העומר והספירה לרמז על החלק המשלים שהוא א"י על כלל מצוותיה וקשרה לה'. ובזה יובן דברי ר"ל 'ריש לקיש אמר: לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך, שעל ידי מצות העומר עשה הקב"ה שלום בין איש לאשתו, הוי אומר בזכות קמח שעורים' (ויקרא רבה שם) שבפשטות הכוונה לא לזלזל בו אע"פ שהוא של שעורים כי יש במנחה כזו ייחוד במקרה של סוטה. אולם ניראה יותר שכוונתו שמנחת הסוטה מלמדת על מנחת העומר, כמו שבסוטה היא מחברת בין איש לאשתו כך גם מנחת העומר מחברת בין בנ"י לקב"ה, וכמו שבסוטה שמים עפר ממקום המקדש כך גם בעומר יש קשר לאדמת א"י, וכמו בסוטה שם ה' נימחק במים, כעין שיש שם ה' במים, כך גם בעומר יש קדושה בא"י הגשמי. בספירת העומר סופרים ימים ושבועות 'והאמר אביי מצוה למימני יומי דכתיב "תספרו חמשים יום" ומצוה למימני שבועי דכתיב "שבעה שבועות תספר לך" (חגיגה יז,ב) כעין שמיטות ויובלים, שאנו מבטאים את קדושת א"י עד לזמן ההתחדשות הקטנה, שזה ימים ושבועות (שיובל זה שבעה שמיטות). ובכל יום בבריאה יש קדושה של מאמרות כך אנו סופרים את היום בכח לעליה בקדושה, ושבתות נותנות כח קדושה ולכן סופרים גם אותם, עד למתן תורה, ויו"ט של פסח ניקרא "שבת" (מעבר לזה שגם ליו"ט קוראים שבת, זה נאמר בצורה כזו) כרמז על שבת הקבועה, שאנו מחברים את קדושתנו לקדש את הזמן (בקביעת המועדים) עם הקדושה הקבועה בעולם שאנו מגלים ופועלים בה קדושה, וכך סופרים ימים ושבועות. ולכל אחד בבנ"י יש חלק בספירה, שכולם צריכים לספור 'ת"ר: "וספרתם לכם" שתהא ספירה לכל אחד ואחד' (מנחות סה,ב) כיון שלכל אחד מבנ"י יש חלק מיוחד שהוא מקדש ומתקן בעולם, ולכן הספירה שמבטאת את קידוש העולם חלה על כולם, ובפרט שבשורשה קשורה לא"י כמו שאמרנו, ובא"י יש עניין של כל יושביה עליה (שזה לעניין שכל השבטים בארץ כדי שתחול קדושה מלאה של הארץ, לעניין יובלות), ולכל אחד ואחד יש חלק בא"י ולכן צריך את השלמות של כולם להגעה לשיא הקדושה. קודם לדין העומר נאמר בתורה "וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן, והניף את העמר לפני ה' לרצנכם ממחרת השבת יניפנו הכהן.. ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלקיכם חקת עולם לדרתיכם בכל משבתיכם" (ויקרא כג,ט-יד) שאין לאכול מהתבואה החדשה עד שתעשה קרבן העומר, כדי לומר שהארץ ניתנה לנו כדי להתחבר לה', ולכן לפני שאנו לוקחים לעצמנו, אנו מביאים לה' שמראה שהכל של ה' ואנו משתמשים בשלו כדי לקדש בא"י את כל העולם. לכן בתחילה זה קרבן של שעורים שהוא בזוי, ובסוף הספירה יש קרבן של חיטים שהוא משובח, לומר שאנו מעלים את כל הבריאה לשלמות ע"י עליתנו בקודש. ואולי סופרים 49 כיון שמתן תורה ניתן ע"י משה שהגיע לשער המ"ט 'רב ושמואל, חד אמר: נ' שערי בינה נבראו בעולם וכולן ניתנו למשה חסר אחד שנאמר "ותחסרהו מעט מאלקים" (ר"ה כא,ב) ולכן העליה ניספרת במ"ט. אולם סופרים עם חשיבות ליום החמישים שלכן מודגש בתורה "תספרו חמשים יום" (ויקרא כג,טז) כיון שהשלמות זה בחמישים שלעתיד לבא "מלאה הארץ דעה את ה'” (ישעיה יא,ט) שאין חסרון כלל, כיון שהכל קדוש, שאפילו הארץ קדושה לגמרי. וניראה שאף בא"י יש יסוד זה שמובא בחיד"א שר"ע הגיע לשער החמישים כיון שמסר נפשו על קידוש ה', וא"י ניקנית ביסורים 'תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין, אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא' וכו' (ברכות ה,א) שעל א"י נילחמים ומתים ולכן ביסוד א"י יש את מעלת ר"ע (ומשה לא ניכנס לא"י ולכן לא הגיע לשער החמישים) וזהו שלושת הדברים בחיבור של התורה וא"י מגיעים למעלת העוה"ב בעולמנו, שכל העולם יהיה קדוש לגמרי בשלמות הקדושה, ולכן החשיבות היא בחמישים כנגד הקדושה וא"י.

לע"נ אמו"ר אברהם בן יהושע צבי הכ"מ.