פרשת נח
נוח
"אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה
בדורותיו..." (ו,ט).
נוח היה צדיק דווקא
בדורותיו, שהיו אנשי רשע, אבל בדורות אחרים לא היה נחשב לצדיק. ולמה? "כי את
האלוקים התהלך נוח" – הוא היה מתהלך רק עם האלוקים לבדו, אבל לא היה מתהלך עם
הבריות לקרבם" (רבי לוי יצחק מברדיטשוב).
בא אל התיבה
הדור של נוח היה דור
מקולקל לגמרי והקב"ה מזהיר ומתריע על כוונתו להביא מבול לעולם וככה למחות את
כל בני הדור המקולקל הזה מעל פני האדמה.
אך נוח, שהיה צדיק, מצא חן בעיני ה' וה' רצה להציל אותו, לכן ציווה עליו לעשות
תיבה וככה להציל את עצמו ואת בני משפחתו ממימי המבול.
לאחר המבול, כשנוח
יוצא מהתיבה, מה הוא רואה? חורבן! כל העולם חרב! הוא מתחיל לבכות, "רבונו של
עולם, נקראת רחום, היה עליך לרחם על
בריותיך" (זוהר פרשת נח).
והקב"ה עונה לו:
עכשיו בוכים? עכשיו אתה נזכר? למה לא בכית קודם? בשביל מה הודעתי לך 120 שנה קודם
למבול שעומד להיות מבול? בשביל שיהיה לך זמן לצעוק אלי, להתחנן שתתבטל הגזירה! אם
היית אז מתפלל, היית מבטל את הגזירה.
ומובא בספרים שכשאר
נאמר לו לנוח לעשות "תיבה", לא היתה הכוונה כפשוטו לבנות תיבה ולהציל את
עצמו ומשפחתו, אלא לבנות את תיבת התפילה ולהציל ככה את כל בני דורו. כך מפרש
הבעש"ט הקדוש ואומר שאדם צריך להיכנס לכל תיבה מתיבות התורה והתפילה בכל
כוחותיו ובכל אבריו, במסירות נפש, ואף רבינו הקדוש מקשר את כל פרטי ה'תיבה' לעבודת
התפילה (תורה ט', קיב) ואומר שאת עיקר החיות מקבלים מהתפילה אך כשאדם בחושך והוא
לא יכול לפתוח את הפה, העצה שנותן רבינו היא לדבר דבור של אמת והאמת תאיר לך את
הנשמה ותחזיר אותך אל השם.
האור של האמת הוא
האור של ההתבודדות, של התפילה האישית שהיא שיחה בין האדם לבין קונו. "שפכי
כמים ליבך נוכח פני השם". תבוא ותשב עם השם. תשוחח איתו כמו שמשוחח איש עם
רעהו. ה' נמצא איתך עמך ואצלך, הוא אוהב אותך, רוצה לשמוע אותך, אתה יכול לשוחח
איתו על כל מה שאתה רוצה, באהבה, בקירבה, שיחה מלב אל לב. רק זה יבטל את הכבדות
והחושך, רק זה יבקע את חומת ההסתרה.
אתה זקוק לזה. לא רק
בשביל הישועות, בעיקר בשביל החיים שלך, בשביל המתיקות, בשביל החיבור שלך לעצמך.
שעה ביום לברוח מההמולה והשיגרה, לשבת או ללכת בין עשבי, שיחי, עצי השדה, להירגע,
לנשום אויר, ולהשיח את הלב. זה הדבר היחידי בעבודת השם שהוא באמת אישי לגמרי לכל
אחד ואחד. כולם מניחים אותם תפילין, כולם לומדים אותה תורה, אפילו התפילה היא אותה
תפילה, אבל ההתבודדות היא אישית לגמרי. אין בה שום כללים, כל אחד עושה אותה בצורה
שונה, כל אחד ואחד שופך את לבו נוכח פני השם, כפי מה שעובר עליו בגוף ובנפש.
ההנהגה הזו היא כל כך
יקרה, היא כל כך עצומה, זה מה שמקרב את האדם יותר מכל דבר אחר להשם יתברך. כי מהי
בעצם ההתבודדות? זו תפילה עצומה ונוראה ששם אדם בוכה רק על דבר אחד: רוצה להתקרב
אל ה', לעשות את רצון ה'. מורנו הרב: ["ויקר מן הכל ההתבודדות. שלא יהיה לו
שום קשר עם העולם הזה. וכמו שמסיר את עיניו מענייני העולם, כן מעביר חמדתם מלבו.
להתחיל לצעוק לה'. ללכת לשדות. לא לשכב במיטה.
כשאדם רואה שהוא לא
יכול להתפלל, שהוא לא יכול ללמוד, שהחושך מסבב אותו, אדם רואה שהמוח סתום, שילך
לשדה, שיצעק לה', באמת, מעומק הלב, צעקות אמיתיות. אדם, היצר הרע בוער בו, מליון
מדורות בוערות בו, שיצעק לה'. ה' תציל אותי. לא צועקים על דולרים, על דירה הכי
יפה, צועקים לצאת מתאוות. אדם הולך בשדות, מדבר עם ה', הוא נמצא ממש בתוך שם
ה-ו-י-ה. לא צריך לתת שעורים. אם נותנים שעורים, זה רק ללמד איך להתבודד, איך לצאת מתאוות אכילה, איך לצאת מהתאווה
הידועה הזאת, שמכלה גוף ונפש. זה כל מטרת השיעור. ללמוד איך לצאת מהתאוות האלה.
אסור שיעבור יום בלי התבודדות. אין ביממה 24 שעות, רק 23 שעות. שעה אחת תתבודד,
תבכה, תחשוב מה קורה איתך, איך נפלתי לכאלה חטאים, איך עקרתי את הנפש מחי החיים,
איך כל החיות שלי וכל השפע שלי זה מהסטרא אחרא, מהמחשבות הרעות, מהתאוות האסורות.
איך יתכן? לאן נפלתי?"](עד כאן מורנו הרב)
"ויצא יצחק לשוח
בשדה". כל האבות הגיעו למדריגתם כי התבודדו בשדות ולכן הם בחרו להיות רועי
צאן. כך נהג גם דוד המלך, כך גם נהג צאצאו
הבעל שם טוב הקדוש ותלמידיו. עד שבא רבנו הקדוש והנורא וחידש את הדרך הזו לרבים.
רבינו עסק הרבה בתפילה ותחנונים והתבודדות בשדות וביערות. אך הוא לא הסתפק בכך שסיפר לנו על התבודדות בשדה, הוא רצה
להעניק גם לנו, אנשים פשוטים, את המתנה הנפלאה הזאת. הוא ייחל שההתבודדות בשדה
תהפוך לנחלתו של כל אחד מאתנו.
יש הרבה מניעות על
עצה נפלאה זו. היצר הרע תמיד מראה לנו שיש דברים הרבה יותר דחופים באותו הרגע מעסק
התפילה וההתבודדות. כי הוא יודע שבזה תלוי הכל, שעל ידי זה אפשר לתקן את הכל.
עוד מניעות ידועות זה
שאין מקם להתבודד או שאין רכב להגיע לשדה וישנם רבים שעצם העניין קשה להם: רבונו של עולם, איך זוכים
לקיים את העצה הזו? זה נראה כל כך כבד – לשבת שעה שלימה ולדבר, מה יש לי לדבר? מה
יש לי לעשות שעה שלמה? ועוד כל יום
מחדש?! אם זה כל כך מתוק כמו שאחרים אומרים, אז זכה גם אותי ללמוד לדבר איתך אבא.
תתחיל. קשה לך שעה,
תעשה כמה דקות ולאט לאט אתה כבר תרצה בעצמך להגדיל. קשה לך לפתוח את הפה? תשתוק.
אבל תישאר במקומך. אל תברח. אתה לא יכול להגיע לשדה? תמצא לך פינה שקטה. רבינו
הקדוש אמר שאפשר להתבודד אפילו בין אנשים. יכול להיות שדווקא שם, באותה פינה שתמצא
לך, תזכה ללב נשבר ולהתעוררות נפלאה שאולי לא היית זוכה במקום אחר.
צריך לזכור מה שאמר
רבינו הקדוש, שההתבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל. תחשוב שמחכה לך שם סכום
של מליון דולר ויותר, לא היית רץ? מן הראוי שאדם ישאף לכך שתהיה לו שעה קבועה שהיא
חוק בל יעבור להתבודדות ומי שזוכה, יודע שזאת השעה המתוקה ביותר של היממה. שאי
אפשר בלי זה. שזה החמצן שלנו. שזה הגן עדן שלנו. וכדברי רבי נתן: עוד יהיה זמן,
שיהיה הדרך הזה – של היציאה לשדה להתבודדות בלילה – דרך כבושה לרבים, כמו עכשיו
הוא דרך כבושה בכל בוקר להניח טלית ותפילין" (השתפכות הנפש נט).
רבנו אומר שהשלמות של
הרצונות כשמוציאים אותם בפה. אתה רוצה משהו, אתה כוסף להשיג אותו, זה נפלא, זה
חשוב, אך לא מספיק. הלמות זה שאתה מוציא את הרצונות בפה. רבונו של עולם תרחם עלי!
תזכה אותי לדבר הזה! תן לי את הדבר הזה!
תקרב אותי לדבר הזה! אם אדם יחליט שהוא רוצה משהו, שהוא חייב להשיג אותו, שאין לו
חיים בלי זה, שהוא לא יעזוב את בורא עולם עד שיקבל את זה, הוא יקבל הכל. הוא יעלה
מעלה מעלה.
כשאדם יש ל רצון חזק
הוא יגיע לכל מה שצריך להגיע! כי הוא יתפלל על זה בחשק ובהתלהבות עד שהוא ישיג את
זה. הוא יעמוד, יתפלל, יבקש, יצעק לה' כאילו כל החיים שלו תלויים בזה, כאילו הוא
ממש לא יכול לחיות בלי הדבר הזה.
זה נכון גם לגבי
התפילה האישית, בהתבודדות ובכל רגע ורגע שאדם נזכר והוא מרים את הראש וצועק אל ה'
צעקה בלי קול, וזה נכון גם לגבי תפילת שמונה עשרה שתיקנו אנשי כנסת גדולה, אם אדם
יזכה להגיד את התפילה מילה מילה, עם רצונות, עם כסופים, לא במהירות, באריכות, אז
הוא יזכה לכל מה שיש בתפילה קדושה ונוראה זו, דעת, גאולה, רפואה, פרנסה, הכל, הן
בגשמיות ובעיקר ברוחניות. רבנו אומר בתורה ק"ב: "ובמה יכולים להוריד
השפע, על ידי התפילות, כי התיבות הם כלים לקבל השפע".
צריך כל הזמן להתחזק
בעבודת התפילה כי ההסתרה שיש על עבודת התפילה היא הכי גדולה. הגמרא אומרת (ברכות
לב:) שכל המאריך בתפילתו, אין תפילתו חוזרת ריקם. אדם שיאריך בתפילה בכל נושא, הוא
יוושע בודאי. במקום לבלות בקופת חולים, תאריך כל יום בתפילת שמונה בבקשת
"רפאנו, ותמשיך לך ולמשפחתך ולכל ולכל עם ישראל שפע של בריאות. וככה בכל
עניין ועניין. צריך להתחזק בעבודת התפילה, לא לתת לתפילות לברוח לנו בין הידיים.
ואם קשה לך להאריך בכל התפילות, לפחות תפילה אחת ביום תתפלל באריכות עם רצונות
וכיסופים, עם לב.
אין שום עצה אחרת
בעולם לפתור לאדם את הבעיות בחיים, אין שום עצה אחרת בעולם להביא לשנוי אמיתי
בחיים, אין שום עצה לצאת מתאוות וממידות רעות, אין שום עצה להתחיל לחיות באמונה
ובשמחה אלא הכל תלוי בתפילה ובתחנונים.
ובלשון רבינו הקדוש:
כי עיקר כלל ושורש ויסוד של כל העצות להתקרב לה' יתברך, הוא רק אמירת תהילים ושארי
תחינות ובקשות והתבודדות,,, ורק על ידי זה זוכין לנצח המלחמה, אם יהיה חזק ואמיץ
מאד להעתיק ולהתפלל ולהתחנן לפני ה' יתברך תמיד, יהיה איך שיהיה, אז בוודאי ינצח
המלחמה, אשרי לו".
"למה אתם לא פותחים קופת חיסכון לילדים שלכם? למה אתם לא פותחים קופת
חיסכון? לא לשים בה כסף! לשים בה תפילות! למה אתם לא שמים איזה ספר תהילים כל שבוע
בשביל הילדים שלכם, שישמור את הילדים שלכם, שיעטוף את הילדים שלכם מכל הרע שיש
בעולם הזה.
במקום לעמוד מול
המראה תוסיפי עוד ספר תהילים בשביל הילדים שלך! שימי עוד תיקון כללי! שימי עוד
התבודדות על הילדים! שים אתה גם כן! ותבקשו שהתהילים האלה יעטפו אותם שלא יגע בהם
שום רע! רבונו של עולם תן לבנים שלנו, לבנות שלנו, רצון לחיים האמיתיים! תן להם
אהבה לחיים האמיתיים! תקווה לחיים האמיתיים! שיהיה להם רצון חזק לחיים האמיתיים!"
(המברך את עמו ישראל בשלום).
ה' רוצה לתת לך הכל.
להביא אותך לתכלית שלך, אם רק תתפלל לאט, מתון, מילה מילה, אות אות. אל תמהר, אל
תרוץ, שיהיה לך סבלנות. ה' אומר לנוח: בוא אל התיבה. אדם צריך להיכנס לתוך התיבה,
לתוך המילה, אדם לא נכנס לתוך השמונה עשרה, אדם אומר את המילים מהר, הוא בעולם
אותם. מספרים על הצדיק אורי מסטארליסק כשהוא היה ילד בן 10 נכנס עם אביו לבית
הכנסת, פתאום הוא קיבל כזה אור, כזה אור אדיר, הוא נעמד שמונה עשרה, והוא היה כזה
נמוך, יותר נמוך מהשולחן. אבא שלו סיים את התפילה והוא לא רואה את הילד, אז הוא
חשב שהילד יצא לשחק, יצאו כולם, סגרו את בית הכנסת, והילד איננו. כל הלילה חיפשו
אותו, חשבו שחטפו אותו, הגיעו למחרת ב 06:00 בבוקר ראו אותו עומד בשמונה עשרה. ילד
בן 10.
יש כזה יצר הרע על
התפילה. דבר שהכי קשה לאדם זה התפילה. הוא רק נעמד להתפלל, ישר הוא מרגיש שהוא
צריך לגמור את התפילה. הוא ממהר.
איפה שהכי קשה לאדם,
שם זה התיקון שלו והמצווה שהכי קשה לנו לקיים זו התפילה! לא מצליחים לקשר את
המחשבה אל הדבור. לא מצליחים להשמיע לאוזנינו את מה שפינו מדבר. חושבים על הכל,
חוץ מהמילים של התפילה. לכן חשובה כל כך התפילה האישית, כל אחד יכול להתפלל אותה
בכוונה, כי זה יוצא לך מהלב. יש בעל הבית לעולם, שאוהב אותך, שרוצה להיטיב לך, הוא
ברא אותך בשביל לתת לך, תעמוד, תדבר, תבקש ממנו, אל תפסיק לדבר עד שהשם יתן לך.
הקב"ה כל יכול, שום דבר לא קשה לו, ועם תפילה יכולים להשיג הכל. צריכים רק
להתפלל, ועוד פעם להתפלל, ועוד פעם להתפלל. עם מלוא ההכנעה, לא כי מגיע לי, רק הכל
במתנת חינם אבל לבקש ולבקש ולא להרים ידיים. הקב"ה יכול להפוך מצבו של אדם בגשמיות וברוחניות מן הקצה אל הקצה, אלא
שהאדם חייב להאמין. גם כשזה בניגוד לכל התחזיות. זה מה שנדרש מאתנו גם בעת נסיון
ארוך, לאמץ את לבבנו באמונה ובטחון, להתבונן ברחמיו וחסדיו הגדולים והנפלאים,
בכוחו הגדול להושיע את הישועות היותר רחוקות מן השכל. התפילה היא הלב של עבודת
השם. היא משפיעה חיות לאדם, היא מחזירה אותו לחיים. כי אין אחד שהכל הולך לו כסדר,
בגשמיות או ברוחניות כל אחד עובר מה שעובר, מכל הכיוונים, ומה יעשה אדם בעת צרה?
למי יפנה? מי יעזור לו? מי יכול להושיע אותו? רק ה' ! רק תפילה! כמו בסיפור הבא:
נקודת הכסף
אני אברך המתגורר באחת מערי השדה, מבורך ומטופל בשבעה ילדים קטנים
שיהיו בריאים, ועסוק עד למעלה מראשו בללמוד וללמד, וגם בעבודה צדדית קטנה של משגיח
כשרות. אין לי רשיון נהיגה, ולכן מעולם לא רכשתי מכונית, אלא שהמציאות המוכרת
לכולנו- פיזור הילדים בבתי הספר ובגנים- אילצה אותי מפעם לפעם לרכוש אופניים
מתאימים. בשנתיים הראשונות רכשתי אופניים פשוטים הצמדתי להם שני כסאות ויצאתי
למשימת הפיזור... כשנוסף הילד השלישי הוספתי עוד כסא. אומנם הכל בטיחותי וחוקי,
אבל הנשמה שלי פרחה ממאמץ הלחיצה על הדוושות. לא הספקתי לחשוב כיצד אתמודד עם עול
הפיזור והאיסוף, והאופניים נגנבו. התנחמתי בעובדה שבין כה וכה עלי לרכוש זוג
אופניים יותר איכותי עם הילוכים מיוחדים, וזה בדיוק מה שעשיתי. כמובן שרכשתי גם
שרשרת הגנה מתאימה ונקטתי בכל אמצעי הזהירות למנוע הישנות הגניבה. אחרי ארבעה
חודשים של עונג עם אופניים משובחים אלו, גיליתי בוקר אחד שגם הללו עברו לידי גנבים
ערלי לב. אינני זוכר כמה זוגות אופניים "נלקחו" ממני בעשור האחרון, אבל
כבר סיגלתי לעצמי עמידות וחוסן נפשי מפני הגזירה הזו. ושוב ניחמתי את עצמי שעדיפים
יסורי ממון על פני בעיות אחרות, שלא כאן המקום לפרטן.
כשנולד בני השביעי ועול הפיזור והאיסוף הפך קשה מנושא, שכן אמור הייתי
לבצע שניים שלושה סיבובי בוקר לת"תים ולגנים, הציע לי ידיד לרכוש אופניים עם
מנוע. "אתה לוחץ בעדינות על דוושת הגז והם מרחפים. אתה לא מתאמץ ולא מזיע
ומבצע את חלוקת הדור הבא למוסדותיו, בצורה זריזה ונעימה הרבה יותר מאשר עם אופני
הילוכים" וגנבים? שאלתי "גנבים נשלחים מן השמים, ותתפלל כל ערב ובוקר
שאופניך יהיו רואים ואינם נראים לנוכח ידיים גזלניות אלו" אמר. נו טוב, אספתי
את כל פרוטותי וחסכונותי והלוואותי, ורכשתי בכמה אלפי שקלים אופניים חדשים
ממונעים, צבעם היה לבן קרם ונסיעתם חלקה ונעימה להפליא כמעט ללא רעש. הפלא ופלא,
זה מכשיר מבורך, שעושה נחת רוח לכל אברך שאין ידו משגת להחזיק מכונית. מבצעי הבוקר
היו נפלאים ונוחים ממש, והגעתי לכולל רענן ונינוח, מודה לשי"ת על הרעיון
והרכישה והברכה. לא היה מאושר ממני בכל העיר.
שלוש שרשראות כבדות כבלו אותם לקיר החנייה בחצר הבניין האחורית, שלוש
תפילות ביום נישאו כדי שלא ישאו חן וחסד וחמדנות בעיני כל רואיהם. החדווה נמשכה
בדיוק שלושה חודשים. יום שישי. שבע ורבע בבוקר, שני ילדים בידי, והאופניים
הממונעים? אין. שרידי השרשראות החתוכות זעקו את השבר והאובדן. בכיתי, פשוט בכיתי.
שאריות ממוני הסתיימו להן, ההלוואות הן עול על צווארי ועכשיו צא לפיזור ברגליך.
עברה עלי שבת קשה, ורק במוצאי שבת נשמתי אויר של נחמה. זה רצון השם והכל לטובה. לוויתי
100 דולר מהחברותא שלי, וחזרתי לאופניים הזולים שדרושים כוח ברגליים. נו מילא. יום
שישי בבוקר שבוע אחר כך, סיימתי את מבצע הפיזור ודהרתי על אופני הפשוטות לכיוון
המרכול השכונתי. בצומת אני מבחין בתאונה. שוטרים, ניידות, אמבולנסים. עליתי עם
אופני למדרכה כדי לעקוף את הפקק. והנה לנגד עיני אופניים ממונעים נשענים על מעקה
בטיחות. צבען שחור מבריק, והם אינם דומים לצבע הקרם לבן של אופני הגנובות. חמישה
בחורים גברתניים ורעשניים ניצבו בסמוך לאופניים, והביטו בפינוי הפצועים. במבט נוקב
סקרתי את הממונעות השחורות, כנף אחרי כנף, כידון, רגלית, בטריה, לפתע הבחנתי
בנקודת כסף בכסא. היא מוכרת לי, אפילו מאד. החלטתי לאזור אומץ ולהודיע לגברתנים
ש"אלו האופניים שלי ואני מתכוון לקחתם בחזרה". נשאתי עיני למרומים,
ושיוועתי שהעסק לא יסתיים בקטטה. "תראו חמודים" נשמתי עמוק "אלו
האופניים שלי!!!". צעיר חסון כבן 21 נפנה אלי "שטויות, הם שלי. ואין לך
שום הוכחה". "יש לי, אני מכיר אותן היטב. אם יש בך קצת אמת, בוא איתי
למוכר האופניים ושם אוכיח לך". "בסדר", ענה הצעיר וקרץ בזווית עין
לחבריו. "אתה תיווכח שאין לך שום סימן קטן שהם שלך". ... ושוב נקודת
הכסף הקטנה בכסא ניצנצה למול עיני, אי אפשר לטעות בה, אבל זו לא הוכחה מספקת.
"סע אחרי" ביקשתי מן הצעיר. אני על אופני הדוושות, והוא באופניים
ממונעים נוסע באיטיות אחרי. הגענו עד לחנותו של "שלמה אופניים". בינתיים
התקשרתי לאשתי וביקשתי שתשלח את בני הבכור עם מסמכי הקניה. שלמה אופניים אחז
בניירות, והתחיל לבדוק. מספר שילדה A- 5506 "מצטער, מספר השילדה כאן שחוק, נבדוק מספר מנוע. גם
הוא שחוק לא נותר ממנו שריד", שלפתי את מפתח הסוויץ', אך הוא לא נתחב פנימה.
"נו טוב", טענתי "הגנב החליף את הסוויץ', שחק את מספרי השילדה
והמנוע, אבל אלה האופניים שלי!". דמעות בצבצו מעיני, ונקודת הכסף הקטנה
המשיכה להבהב, כמו אומרת "אל תאמר נואש, תסמוך עלי". "תראה
ניסים", אמר שלמה אופניים "אולי נבדוק את הצבע", הוא גרד את הצבע בעדינות, ולא גילה
את הלבן קרם. "כנראה שעשו צביעה מקצועית בתנור מיוחד", סיכם שלמה.
הצעירצ'יק הביט בי במבט נלעג "סתם הטרדת אותי, אבל בשביל הכבוד שלך שאתה דתי
נסעתי איתך". הנשמה שלי שאגה מתוכי "רבונו של עולם אתה יודע שהאופניים
שלי, עשה משהו". חיטטתי בשקית הניירות וגיליתי שם מפתח קטן המיועד לפתיחת
מכסה הבטריה. הכנסתי אותו לחורו, הודו להשם כי טוב, המפתח נכנס חלקות ופתח את
המכסה. פניו של הצעיר התכרכמו, והחווירו קלות. "שלמה אופניים" ערך סיכום
מחודש, "כן ברחוצ'יק אלו האופניים שלו, מפתח הבטריה הוא יחודי למוצר הפרטי.
זה אפילו רשום ברשיון". "אז מי שמכר לי את האופניים רימה אותי",
התנצל הבחור. "אם אתה רוצה את אופנייך בחזרה, שלם לי 400 שקל כי שיפצתי אותם,
הכנסתי גם חלפים חדשים, אני לא מוכן להפסיד. תשלם, תקבל". האמת היא שהזמנתי
ניידת, אך זו בוששה לבוא. בכיסי היו 400 שקל שנועדו לקניות השבת. התחלתי לחשבן. אם
אתן לגנב את הכסף, אין לי קניות לשבת, וחוץ מזה שזו גזילה על גזילה. אבל רציתי
להציל את אופני היקרים, ותחבתי 4 שטרות של
מאה שקל לידיו. לפתע הגיע מלאך משמים. שכן שלי, יהודי מסורתי ששמע על הפרשייה ועל
תביעתו של הבחור. הוא חיבק את הבחור בכתפיו נפנה עמו לפינת החנות ואמר לו
"תקשיב חבוב, אני מאמין לכל מילה שלך, סידרו אותך וקנית אופניים גנובים.
ועכשיו אתה דורש ממנו 400 שקל, שזה הלחם והחלב של שבעה תינוקות. אני חילוני ואתה
חילוני, ושנינו יודעים שהקב"ה אוהב את לומדי התורה. היהודי הזה לומד תורה
ומתפרנס בדוחק, והוא שילם לך את מה שאתה דורש, אבל אני חייב להזהיר אותך שעכשיו
פתחת חשבון עם בורא עולם, שלא אוהב את המעשה הזה". הבחורצ'יק הוציא את השטרות
מכיסו והחזירם לי. חזרתי עם אופני הממונעים השחורים והבית? צהלה ושמחה.
בחצות לילה צילצל הפלאפון. "שלום, אני דניאל של האופניים, אין לי
מושג מדוע נסעתי אחריך כמו טלה מכושף. יכולתי לברוח ולהיעלם לך. אבל הרגשתי כמו
חתיכת ברזל שנדבקת למגנט. אני מודה, אני הגנב. אני מבקש סליחה... נוכל להיפגש. ר'
לוי, נפגשנו עוד באותו לילה. הוא סיפר לי מסכת חיים נוראית של ילד שגדל בבית ללא
מינימום של ערכים, משפחה שהכל מותר בה. "אני לא רוצה להיות כמו האחים
שלי", התחנן "תציל אותי, זה לא
סתם שזיהית את האופניים שלך... זה לא סתם שבאתי אחריך ל"שלמה אופניים",
זה לא סתם שעלה בראשך לבדוק את מפתח מכסה הבטריה". עד כאן הסיפור. חלפו מאז
חודשיים ימים, אנחנו נפגשים שלוש פעמים בשבוע ולומדים פרק "אלו מציאות".
הסברתי לו שצורבא מרבנן כלומר תלמיד חכם, יכול לקבל את אבידתו בטביעת עין. ואופני
אנפוריא שכמעט אין ראייה לזיהויים ושיש בהם נקודת כסף פיצפונת בכסא, עונים גם על
הכלל הזה. ורגע ר' לוי, שלא תחשוב לרגע שאני תלמיד חכם. אני אברך פשוט, ונקודת
הכסף תעיד על כך.
נחיתה רכה – מאחורי הסיפור
את האברך אני מכיר. גם באופניו הממונעים זכיתי לחזות. אם זכרוני אינו
מטעני, זה לא הסיפור הראשון שאני מוציא לאור, ובו הגנב זוכה באמצעות גניבתו, לשוב
לאבינו שבשמים. ממצוקותיהם – יושיעם.
תפילה
רבונו של עולם
גם אני רוצה למצוא חן בעיניך, כמו שנאמר על נוח. תעזור לי אבא לחיות חיים
של דבקות, כל הזמן ללכת איתך, כמו שנאמר על נוח "את האלוקים התהלך נוח".
לדבר איתך במשך כל היום. להרגיש את הנועם שלך כל רגע ורגע, לא לשכוח להגיד לך תודה
על כל כך הרבה ניסים ונפלאות שאתה עושה לי ביום אחד ואני מודה ומתוודה שלפעמים אני
נזכר רק אחר כך שבעצם לא אמרתי תודה. ושאני אזכה גם לכתוב את כל התודות במחברת
מיוחדת. שאני אזכה לחיות חיים של נתינה וחסדכי אני מרגיש שזה מה שמוצא חן בעיניך
אבא יותר מהכל. כי זה הכי מקרב אותנו אליך, האהבה בינינו ושאני אזכה להאמין שאתה
לא עושה לי שום דבר רע בחיים, רק טוב. תעזור לי אבא שגם אני אמצא חן בעיניך.
רבונו של עולם
תעזור לי להתפלל אחרת. כבר ביקשתי ממך כמה פעמים אך זה לא היה עם כל
הלב ולכן גם לא כל כך ער. אך אתמול, בתפילת מנחה, אחרי את הפרשה, הרגשתי שאולי נפל
האסימון. הרגשתי את הטעם המתוק של להגיד כל מילה במתינות, בנחת, ולהרגיש את הטעם
של כל אות. תעזור לי אבא להמשיך להתפלל על זה ולהתחזק בזה כי אני מרגיש שיש פה סוד
שעוד לא זכיתי לגלות. לפחות תפילה אחת ביום להאריך בה, להאריך בכל בקשה ובקשה
שבתפילת שמונה עשרה.
זכה אותי להתפלל את כל התפילות, והתהילים, והתיקון חצות וכל השאר
כאילו נאמרו עלי ועל מה שעובר עלי באותו זמן כי כבר ראיתי שכשאני עובר קושי ומכוון
בכל מילה ומילה כאילו נאמרו עלי ועל מה שאני עובר, זה נותן לי המון כוח.
רבונו של עולם
זכה גם אותי לפתוח קופת חסכון של תפילות ותהילים. גם אם הילדים כבר
גדלו ויש נכדים ב"ה, תמיד טוב שיש כזאת קופה. על כולם, על כל בני המשפחה, על
הרב והרבנית שלנו, על כל עם ישראל. זכה אותי להרגיש את העניין הזה של הקופת חסכון
כי אל תמיד יש חשק וכוח וזמן להגיד עוד תהילים ועוד תיקון כללי אך כשמתייחסים לזה
ככה, כשמשהו שעוטף ומגן ושומר על השני, וכשמדמיינים איך עוד פרק תהילים ועוד אחד
נכנסים לתוך הקופה, אולי זה יעזור ויתן כוח. זכה אותנו אבא.
שבת שלום
הרב מנחם אזולאי
