פרשת השבוע "ויחי" מלמדת אותנו על הביקורת הקשה לה זוכים שמעון ולוי על מעשיהם מיעקב אע"ה בסוף ימיו, מה שמביא אותנו לשאול: במה שונה המעשה של שמעון ולוי שהרגו את שכם בן חמור יחד עם כל בני עירו בתגובה לכך שאנס וטימא את דינה אחותם ובכך בייש ופגע בכבודה של הבת של גדול הדור ודרך זה גם בכבודם, מהמעשה של פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן שהתורה משבחת ומציינת כי מעשהו השיב את חמתו של הקב"ה וגרם להמתקת הדין שעם ישראל התחייב בו?

שניהם עשו מעשה שבמבט שטחי נראה דומה - המציאות הפגישה אותם עם גילוי של זנות, זימה, טומאה ותועבה ברמה גבוהה שזעזעה אותם מתוך רמת הקדושה והטהרה הפנימית הגבוהה שהיתה קניינם, ולכן לא יכלו לסבול את זה עד כדי כך שהחליטו לפעול בנחישות, בהחלטיות ובאומץ לב מחד ומאידך גם מתוך דין תורה, ועדיין אנו רואים שההתיחסות לשמעון ולוי שזכו לדברי תוכחה מצד יעקב אע"ה היא הפוכה ביחס לפנחס שמוצג בתורה באופן חיובי ואת מעשהו כאחד המעשים הנפלאים ומלאי הגבורה שנעשו בכל הזמנים.

התשובה לכך היא - קבלת אישור מגבוה. עם כל הצער הפנימי וקנאת ד' הטהורה שחש פנחס הוא הצליח לכבוש את יצרו והבין שעליו להתייעץ עם גדול הדור, משה רע"ה, כדי לקבל ממנו אישור על תכנית פעולתו. למרות שפנחס היה בטוח שהצדק עמו ושהוא אוחז באמת, עדיין ידע שהוא לא יכול לעשות צעד משמעותי שכזה על דעת עצמו מבלי לקבל אישור מיוחד וברור מגבוה והוא אכן השיג כזה.

לעומת זאת גם שמעון ולוי אמנם עשו דין תורה אמיתי, טהור ונקי מנגיעות אישיות שעל פיו נמצא ששכם בן חמור התחייב מיתה יחד עם כל בני עירו מאחר ולא הרגוהו בתגובה למעשהו הנפשע, אך בשונה מפנחס הם לא התייעצו עם גדול הדור שהיה אביהם, לא קיבלו ממנו אישור למעשיהם ולמעשה פעלו על דעת עצמם, למרות שהיתה מבוססת על דעת תורה, ולכן בהתיחסו לשמעון ולוי בוחר יעקב אע"ה להשתמש במילים חריפות במיוחד.

נמצאים אנו למדים מוסר חשוב מאוד. התורה מוכיחה את שמעון ולוי, שניים משנים עשר השבטים הנקיים והקדושים, מהם יצא כל עם ישראל, על כך שלא התיעצו עם גדול הדור שהיה אביהם ולא קיבלו ממנו אישור למעשה משמעותי אשר עשו. מכאן שאם מהגדולים האלה היה מצופה שבנוסף לדעת תורה יתיעצו עם גורם גבוה מהם ולא יפעלו על דעת עצמם, מה נגיד אנו? שהרי אין אנחנו קרובים כלל לדרגתם הגבוהה, ועוד שלעתים בנוסף לכך שהוא פועל על דעת עצמו עלול האדם ח"ו לפעול גם בניתוק מוחלט מדעת תורה כשהוא כלל לא מתעניין איך חכמת ד' יכולה לעזור לו להתמודד גם עם המצב הנוכחי, ובמקביל מתוך מתן שליטה לרובד היותר שפל שבו להוביל אותו ולהנחות את מעשיו, וזהו החלק הבהמי, היצר הרע, שמטרתו להניע את האדם לפעול מתוך נגיעות אישיות, גאוה, כעס, קנאה, שנאה ותחרות, ולקבל החלטות מתוך פזיזות, סערת רגשות ולהט פנימי וללא הפעלת שיקול דעת נכון שיכול להתקבל רק בתנאים נוחים ומיטביים מתוך ישוב הדעת, שקט פנימי ומנוחת הנפש.

ממצבים שיצא לי להיפגש איתם מקרוב ראיתי שכאשר עושה האדם שאלת חכם ומתיעץ עם רב מוסמך שהוא פוסק הלכה או מורה הוראה שלא חייב להיות גדול הדור, גם אם העניין שאותו הוא מעלה נראה מסובך ומורכב, תשובת החכם בתוספת היצמדותו של האדם אליה באופן מוחלט מתוך התבטלות לדעת תלמידי חכמים שספונים יומם וליל באוהלה של תורה, הוגים ללא הרף בחכמת ד' ודבר ד' יוצא מפיהם, הכל בא על מקומו בשלום בצורה הרבה יותר קלה ופשוטה ממה שניתן להעלות על הדעת, שהרי את הפתרון הטוב והיעיל ביותר לכל בעיה יכול לתת רק מי שיצר אותה וזה תמיד הקב"ה, והכל... לטובה.

למרות שזה נשמע קל ופשוט, יש עדיין לא מעט אנשים שחושבים שהם יותר חכמים ממי שהמציא את כל החכמות ואת הגאונות וברא את כל היקום על כל ברואיו, ומסתמכים על השכל האנושי והמוגבל שלהם ביחס לחכמת ד' האינסופית והבלתי מוגבלת, אך אם היו נותנים ל-ד' להיכנס לתמונת חייהם הוא יתברך היה מביא אותם למקום הטוב והגבוה ביותר אליו הם יכולים להגיע מכל הבחינות.