כשהתורה מתארת את ההלכות המיוחדות של הנזיר, היא מדגישה באופן מיוחד את האיסור מיין ושאר מוצרי הגפן. הדגש על היין מופיע גם בסוף הפרשה, אחרי תיאור התהליך אותו עובר הנזיר בסיום ימי נזירותו, מוסיפה התורה (במדבר ו, כ): "וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יָיִן".

הפרישה של הנזיר מהיין מוצגת כמרכיב המרכזי של הנזירות, המסמלת את ההינזרות מן ההנאות הגופניות שממנו הנזיר פורש. מעבר להיותו מייצג את כלל תענוגות הגוף, יש ליין אופי מיוחד משלו:

א.　מצד אחד, הוא יכול לרומם את רוחו של האדם. בנסיבות רבות יין מסמל ומשמש כאחד הגורמים להנאה. הדבר נכון במישור ההלכתי האובייקטיבי, כפי שהוא בא לידי ביטוי בהלכה שאת השירים שהיו שרים במקדש בשעת הקרבת הקרבנות יש ללוות בניסוך יין – "אין שירה אלא ביין".

ברמה החברתית והפרטית, יין יכול לשמש כאמצעי לעידוד רוחו של האדם. כפי שאומר הפסוק (תהילים קד, טו): "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ". מסיבות אלו נוהגים להגיש יין בכל מיני שמחות, כגון חתונה וברית מילה.

ב. מצד שני, יין יכול להיות גורם לשכרות. ללא שליטה, שתיית יין יכולה להוביל לאיבוד השליטה העצמית ואפילו להשחתת האופי האנושי. איבוד מקצת השליטה העצמית גורר לעתים קרובות איבוד שליטה מוחלט. אם אדם מאפשר לשתייה לגבור עליו, התוצאות יכולות להיות הרות אסון. הדבר יכול להגיע עד כדי הריסת משפחות.

ליין יש את היכולת לרומם את האדם, כשם שיש לו יכולת להרסו. מה קובע איזו מבין שתי התוצאות הללו תגרור שתיית היין? התשובה היא: שליטה. אם אדם שולט בשתייתו, היין יכול לגרום לו הנאה. לעומת זאת, אם האדם משתעבד לשתייה, יכולות להיות לשתייתו תוצאות הרסניות.

בימי הביניים נפוצה בין הפילוסופים האמונה, שכדי להגיע לשלמות רוחנית שומה על האדם למנוע מעצמו את ההנאות הגופניות של העולם. אם אדם הולך בדרך זו, הסכנה כי הנאות העולם הזה יכריעו אותו היא מינימלית. אולם המחשבה המודרנית נוקטת בגישה שונה לגבי הנאות הגוף.

ניקח לדוגמא את גישותיהם של שני הוגים יהודים חשובים בזמננו, הרב קוק זצ"ל והרב סולובייצ'יק זצ"ל. למרות שחלקו בעניינים רבים, שניהם הסכימו על כך שעולם החומר הוא טוב ביסודו. הם לימדו כי ניתן להפיק הרבה טוב משימוש נכון בדברים פיסיים.