בני ישראל בדור המדבר היו במעלה גדולה מאוד, "דור דעה" (ויק"ר ט,א). לכן קשה להבין איך נפלו כ"ך בחטא המרגלים? אמנם מובא בחז"ל שבנ"י לא האמינו שהארץ טובה (במדבר רבה טז,ז), אבל גם זה עצמו קשה, כיצד פתאום לא מאמינים לה'? נראה ששורש החטא הוא: "ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ" וגו' (דברים א,כב) שהדגש הוא "לנו", שאנו קובעים מה טוב לנו, מה ראוי, ולא ה'. זהו השורש שממנו מגיעים בסוף לחוסר אמונה. אולי לכן מביא המדרש גם את הפס': "וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת", להדגיש "תורתו" ולא שאתה תחליט מהו רצון התורה ע"פ רצונך. זה מאוד מזכיר את ימנו, שבימנו חזרנו לארץ, וזה מראה שה' רוצה בכך, כמו שמביא הרמב"ן כלל, שע"פ המציאות אפשר להבין את רצון ה': '... ולדעתי בדרך הפשט אין צורך לכל זה, כי דבר השם גזרותיו ומחשבותיו, וענין דרכיו והדבור, יאמר בכל אלה "דברתי אני עם לבי" (קהלת א טז) חשבתי מחשבה זו... והנה אמר משה: המקרה הזה הוא אשר גזר השם לאמר אל לבו בקרובי אקדש' וכו' (רמב"ן. ויקרא י,ג). ובכ"א תמיד יש מצוה גדולה ליישב את הארץ, ויש בזה מעלה עצומה כיון ש'ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה' (ספרי דברים- פסקה פ). בכל זאת ישנם כאלו הבועטים ברצון ה', ומתנגדים להיות קשורים לבניית הארץ, ועוד טוענים בטענות של קדושה, שזה כביכול נגד רצון ה' וכדו'. זהו ממש אותו דבר שהרצון שלהם להתרחק מה-'ציויינים'. הם החליטו שכך חייב להיות, וזה משפיע עליהם גם לומר שכך זהו דעת התורה.. לא סתם התורה מספרת לנו על חטא המרגלים, אלא באה להזהירנו מפני כפירה במעלת יישוב א"י. אפילו דור המדבר שהיו חכמים גדולים ונביאים (שראו בים סוף ובמתן תורה..) נפלו ועיוותו את רצון ה' בקשר לחיבור לארץ. לכן מספרת התורה כמה צריך ליזהר מזה, ואפילו אם רואים רבנים גדולים שמדברים כך, אין זהו דעת אמת של תורה. לכן מדגישה התורה שהם "אנשים": 'זש"ה (משלי כו, ו): "מְקַצֶּה רַגְלַיִם חָמָס שֹׁתֶה שֹׁלֵחַ דְּבָרִים בְּיַד כְּסִיל", וכי כסילים היו מרגלים? והלא כבר נאמר "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים", ובכל מקום שנאמר אנשים בני אדם צדיקים הם, שכן הוא אומר (שמות יז, ט): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים", וכן הוא אומר (ש"א יז, יב): "וְהָאִישׁ בִּימֵי שָׁאוּל זָקֵן בָּא בַאֲנָשִׁים" (שם א, יא) "וְנָתַתָּ לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים", לאלו את קורא כסילים? אלו לא נקראו כסילים אלא על שהוציאו דבה על הארץ, שנא' (משלי י, יח): "וּמוֹצִיא דִבָּה הוּא כְסִיל", אעפ"כ בני אדם גדולים היו ועשו עצמן כסילים. עליהם אמר משה (דברים לב, כ): "כִּי דּוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם" שנבחרו מכל ישראל מפי הקב"ה ומפי משה, שכן כתיב (שם א, כג) "וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים", מכאן שהיו צדיקים בפני ישראל ובפני משה, ואף משה לא רצה לשלחם מדעת עצמו עד שנמלך בהקדוש ברוך הוא על כל אחד ואחד, פלוני משבט פלוני, ואמר לו: ראויים הם. ומניין שאמר הקב"ה שהיו ראויים? שנאמר "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה'". ואח"כ לסוף ארבעים יום נהפכו ועשו כל הצרה וגרמו לאותו דור שילקה באותה המכה, שנאמר "כִּי דּוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה" שנתבררו צדיקים ונתהפכו, לכך נאמר "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים" "אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים"' (במדבר רבה טז,ה) באה התורה, ומדגישים זאת חז"ל שהם היו צדיקים בעיני כולם, ואפילו ע"פ ה', ובכ"ז מי שמדבר לשוה"ר, ובפרט נגד הארץ הוא נחשב כסיל, ואין להתחשב בהיותו צדיק, אם הוא מדבר רעה על הארץ. אמנם מתרצים עצמם שאין זה נגד מעלת הארץ, אבל בפועל הם נגד יישוב הארץ, בפועל הם חוטאים כמרגלים. לכן בסוף הפרשה מובא פרשת ציצית (וכן נרמז: '"ולא תתורו אחרי לבבכם" - כמו (במדבר יג) "מתור הארץ"' [רש"י. במדבר טו,לט]) שבה יש ארבע כנפות, כנגד כנפות הארץ, עם תכלת הרומזת לכסא הכבוד (מנחות מג,ב) לומר שכשאתה מסתכל בעולם, תביט דרך עיני ה', ולא דרך עיני בשר, שנרתע כשרואה משהו שלא ניראה בעיניו. אלא תמיד צריך לרצות לראות מה ה' רוצה באמת, בניקיון הדעת, בלי להכניס את רצוני לזה. זה במיוחד בקשר לא"י, ובמיוחד בזמן הגאולה, שלכן התכלת מרמז על כסא הכבוד, כמו "בעת ההיא יקראו לירושלם כסא ה'" (ירמיהו ג,יז) [שזהו ירושלים וקשור לגאולה]. הציצית חשובה במיוחד לעמוד נגד: "לא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם" (במדבר טו,לט) 'ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות... ואחרי עיניכם זו זנות' וכו' (ספרי). שבשניהם יש קירבה לקדושה. 'שורש האמונה הוא שורש המרי' (כוזרי א,עח) וכן זנות מצד אחד ומצוות פו"ר מצד שני, לכן יש להיזהר בשניהם שלא להיות קשורים לחטא הגדול, אלא לצד הקדושה. כך גם בהקשר לא"י צריך להיזהר שלא ליפול ולהפוך לחוטאים הפוגעים בא"י, שההפרש בין להיות צדיק לרשע בזה הוא כחוט השערה, שיצה"ר מטעה לחשוב כאילו שהוא בא מצד הקדושה... מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א מסביר שהמרגלים חטאו בהיותם חושבים שזה מצד הצדקות, שעדיף להיות במדבר, אוכלים את המן, ועוסקים בתורה כל היום, חשבו שלא כדאי להיכנס למקום שיש בו קשר לגשמי. חטאם נבע מקדושה... נראה שבזה מובן לעומק יותר דברי חז"ל, שמעשה מרים צמוד למרגלים, לומר שהיו צריכים ללמוד ממרים מה עונשו של לשוה"ר, וילמדו שלא לדבר לשוה"ר על הארץ (במדבר רבה טז,ו) ע"פ דברי מרן הגרח"ד שליט"א, מובן יותר לעומק, שממש דומים. מרים דיברה על משה, בשל פירודו מאשתו, היא חשבה שהוא שוגה בזה, היא חשבה שזה פגם בקדושה. אותו דבר המרגלים באו לזה מצד הקדושה. נראה שבשניהם (מרים והמרגלים) הם לא הביטו נכונה על הקדושה, מרים לא הבינה את מעלת משה, והמרגלים לא הבינו את מעלת הארץ, אלא ראו בזה רק צד חומרי וגס, במקום לראות את הקדושה. בדומה לזה בימנו, במקום לראות שאפילו אותם שרחוקים מתורה ומצוותיה, באו והתחברו לא"י, שזה מראה את ניצוץ הקודש שיש ביהודי, ואפילו באותם הרחוקים. הם מביטים בזה כדבר של חול, נגד הקדושה, שכביכול כל המעשה הגדול של יישוב הארץ הוא מהטומאה ח"ו... זה ממש עיוות כמו במרגלים, שמעוותים בין קודש לחול. אצל המרגלים הם החלו בחוסר אמונה, שלא הלכו בתמימות ע"פ ה' (שלכן רצו לבדוק בעצמם) והמשיכו בלשוה"ר, וגמרו בכפירה: 'דאמר רבי חנינא בר פפא: דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה, דכתיב (במדבר יג, לא) "כי חזק הוא ממנו" אל תיקרי כי חזק הוא ממנו, אלא ממנו, כביכול בעל הבית אין יכול להוציא כליו משם' (ערכין טו,א). כך גם בדורותינו, יש כאלו שהתנגדו לעליה ויישוב הארץ, במקום ללכת כרצון ה' בתמימות ע"פ דרכי רצונו בעולם, שפתח לנו כניסה ליישוב הארץ, וממשיך בלשוה"ר על בנ"י וא"י (שטוענים שכביכול באים לארץ על מנת לקעקע את הדת, שדרך ישוב הארץ יפעלו זאת), ונגמר בחוסר אמונה וכעין כפירה בכוח ה'. במקום להודות לה' על הניסים ונפלאות שעשו לנו שהצילנו ממות בטוח בתש"ח ובששת הימים, הם כופרים וטוענים שאין זה מעשה גדול שיש להודות עליו, אלא זה דבר כביכול טבעי... נראה שלכן נאמר: "הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלוא הוא אביך קנך הוא עשך ויכננך. זכר ימות עולם בינו שנות דור ודור" וגו' (דברים לב,ו-ז) "בינו שנות דור ודור" מדבר על ימות המשיח (ספרי, וכן ברש"י) סמוך לו "עם נבל ולא חכם" שהכוונה 'עַמָּא דְּקַבִּילוּ אוֹרָיְתָא, וְלָא חֲכִימוּ' (אונקלוס), נראה לרמז שסמוכים הפס', לרמז שמלמדים זה על זה (וכן נראה שפרש"י: '"עם נבל" - ששכחו את העשוי להם. "ולא חכם" - להבין את הנולדות שיש בידו להיטיב ולהרע', ועל הפס' הבא: 'לא נתתם לבבכם על שעבר, בינו שנות דור ודור- להכיר להבא שיש בידו להיטיב לכם ולהנחיל לכם ימות המשיח והעולם הבא' שפס' אלו הם ממש זה כנגד זה- העשוי בעבר ומה שיבוא) שבא ללמד שבזמן הגאולה ישנם שיבואו בשם התורה (כתרגום אונקלוס-שקיבלו את התורה) אבל לא החכימו בה, ולכן טועים ומעוותים אותה. וזה קשור לנתינת לב לעבר, שצריך ללמוד מחטא המרגלים כמה יש ליזהר על דיבור לרעה על ישוב א"י... וזה קשור ל"עם נבל" שכוונת הפס' בנבל זה שמחזיר רעה תחת טובה (ראה הסבר הפס' ב'תורת המקרא' "האזינו" למרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א) שזהו דברי רש"י: 'ששכחו את העשוי להם', שלא פועלים בהתאם לזה. כך גם בימנו ישנם הכופרים בניסי ה' שנעשו לנו במלחמות, ובכלל בכל בניין הארץ, שהצלחנו להקים ארץ פורחת (מה שבכל הדורות ניסו הגוים ליישב את הארץ ולא הצליחו) ושכאן יש מקלט, להבדיל מגלותנו בחו"ל שהייתה מלאה פרעות ופוגרומים וכדו'. במקום לומר תודה, מזלזלים במציאות הגדולה שה' זיכה לנו, שכחו מה היה קודם... ביהודי הקדוש מובא שלעתיד כשיבוא המשיח כולם יבואו לקראתו, והוא יסרב לקרב חלק מהבאים, ויאמר להם שזה בשל שלא התחברו לצדיק אמת, ומוסיף שיאמר להם (בעקבות נסיון לתרץ עצמם, בטענה שלא ידעו שאלו לא צדיקי אמת) שזו אשמתם שלא התפללו היטב להתחבר לצדיק אמת. לכאורה מה הבעיה שלא התחברו לצדיק אמת, הרי הוא צדיק רק שלא מושלם (כי אומר שהחסידים יגידו שחשבו שהוא צדיק, כך שהוא נראה צדיק)? ומניין בכלל להבדיל בין צדיק, לבין צדיק אמת?- נראה שזה משום שצדיק שאינו אמת, גורם להתנגד לפעולות שעושים למען ביאת הגאולה, ולכן כיון שפגמו בהגעתו הוא ירחיקם (וזה מתאים לדעה החסידית שבצדיק יש ניצוץ משיח, ולכן צדיק שאינו אמת זהו כשקר בקשר למשיח). כך שנראה שלמד זאת מהמרגלים, שמצד אחד מובא שהיו צדיקים ("אנשים") ומצד שני ודאי שבחטאם היו רשעים, וכן מצד אחד מובא שביציאתם היו צדיקים ורק 'לסוף ארבעים יום נהפכו' (במדבר רבה טז,ה) ומצד שני נאמר שכבר ביציאתם היו בעצה רעה (סוטה לה,א). לכן נראה שהיו צדיקים, אבל לא צדיקים גמורים, ולכן כבר ביציאתם לראות מה הארץ שווה, עצם זה שבאים לבחון את הארץ האם כדאי לבא, זה כבר קשר לעצה רעה, כבר אז קשורים לפגם (וסופם להתגלגל ממנו לחטא חמור), זהו שאינם צדיקים גמורים... אולי מכאן הלימוד נגד צדיק שאינו אמת, שזה בסוף פוגם ביישוב הארץ ובגאולה שקשורה בה. גם בימנו לצערנו אנו רואים צדיקים כאלו, שאינם צדיקי אמת, הם באים כביכול בשם הקדושה, אבל מחבלים בה.. והנה גם במרגלים, בבמדבר מובא שהמרגלים [אותם שהיו קודם צדיקים] החטיאו, ואילו בדברים מובא כאילו בנ"י חטאו מטעם עצמם: "ולא אביתם לעלת" וגו' (דברים א,כו) [ורק כאגב מוזכר בדברי בנ"י שהמרגלים קשורים לזה], הרי שהאשמה היא גם על האנשים הפרטיים שהתחברו לאותם צדיקים שאינם צדיקי אמת. נראה שהבסיס להבדל בצדיקים, זה גדלות הענווה האמתית, לא רק שחושב שהוא עניו ומתנהג כך במעשיו, אלא ענוה מושלמת ואמתית. שמובא בשם הרבי מלעלוב שכדי לראות את "טובה הארץ מאד מאד" (במדבר יד,ז) צריך להיות במדרגת: 'מאד מאד הוי שפל רוח' (אבות ד,ד) להיות בצדקות אמתית שלמה. שלהיות צדיק אמת כיהושע וכלב, ולא כמרגלים שהיו צדיקים קודם, זה תלוי בענוה גמורה ואמתית, להיות שפל רוח כלפי ה', ולכן לבא להכין לה' כיסא בעולם, לבנות את א"י משממותה, ללכת בתמימות ע"פ רצון ה' (בלי הגאווה שכביכול באים לקבוע לה' איך הוא צריך להביא את הגאולה) ולשמוח על חסדיו הגדולים לנו, בישרות ופשטות אמתית וטהורה.