לקט מביאור הנצי"ב לתורה – פרשת בהעלותך

ח,ב: אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות: מה הכוונה 'אל מול פני'? הנצי"ב: "אינו הנר האמצעי כפירוש רש"י ... אלא הפירוש ... ד'פנים' משמעו מאותו צד שבאים אל המנורה להדליק ... באה אזהרה שיהיו (הנרות) נטויים באלכסון, היינו לפנים שבגוף המנורה, הוא הנר האמצעי, כפירוש רש"י". הנצי"ב מדייק את דברי רש"י, אך ללא מורא כותב "אינו כפירוש רש"י". מעניין.

ח,יד: והיו לי הלוויים: במה מתבטאת השייכות של הלוויים לה'? הנצי"ב: "יהיו כל מעשיהם ומחשבותיהם לי – לשמי ... הוזהרו שיהיו מתנהגים בחסידות, וכפי שראוי להיות מרכבה לשכינה". התמסרות ללא גבול – מורה על השתייכות ואהבה מוחלטת.

י,ט: על הצר הצורר אתכם ... והרעותם בחצוצרות ... ונושעתם מאויביכם: מדוע לא 'נושעתם מצורריכם'? הנצי"ב: "'אויב' לא משמע אלא בלב, ואינו פועל רע בידיים ... אין הבטחה זו אלא באופן שתהיה ישועה גם מאויב שבלב". לפי הנצ"יב התורה רומזת שהבטחת 'ונושעתם' אינה מתייחסת לתחילת המשפט 'וכי תבואו מלחמה', כלומר לכל מלחמה, אלא זו הבטחה בפני עצמה, שהחצוצרות יעוררו תשועה מאויב שבלב, מחשבות יצר הרע וכדומה.

י,יח: ונסע דגל מחנה ראובן לצבאותם: מדוע 'מחנה ראובן' ולא 'מחנה בני ראובן' כמו שכתוב בשאר השבטים (בני יהודה, בני שמעון, בני אפרים וכו')? הנצי"ב: "מצד שהיו (שבט ראובן) פרושים ומתבודדים להתקרב אל ה'. וזו הייתה מידת ראובן עצמו, שהיה בדל מאחיו ומשוקע בחסידות, כמובן מן המקרא 'וישב ראובן אל הבור' (בראשית לז,כט) ... משום הכי כתיב ברמז שלא היו כמו 'בני ראובן' אלא כראובן עצמו". אשרי אדם שבניו קרויים כשמו והולכים בדרכו הטובה.

יב,ג: והאיש משה עניו מאד מכל האדם: מהו 'עניו'? הנצי"ב: "שאינו חושש לכבודו וצערו, ולא משום שהוא שפל בעצמו ואינו מכיר בעצמו, שאינו ראוי לזה הצער והעדר הכבוד... שהוא מתנהג בלי חשש על כבודו ... שלא ירגיש בצער ובהעדר הרצון והכבוד". עניו אינו משפיל עצמו, אלא לא מצטער על ביזיונו על ידי אחר.

יב,ז: בכל ביתי נאמן הוא: מהו 'נאמן'? הנצי"ב: "יודע בשם המפורש שבו נבראו שמיים וארץ, אך באמונת לבבו אינו עושה מאומה", כלומר אינו משתמש בכוח זה שבידו. נאמנות היא כוח עצום ואצור.