chiddush logo

האם יש חובה לתרום דם או כליה

נכתב על ידי גל גל, 20/9/2018

בס''ד    פרשת האזינו: האם יש חובה לתרום דם או כליה

]

פתיחה

בפרשת השבוע קוראים את שירת האזינו, אותה שר משה רבינו לעיני בני ישראל, ובה הוא מתרה בהם לשמור את המצוות, ומזהיר אותם על העתיד. כמו כן, בשירה מציין משה את רחמנותו של הקב''ה, שמתנהג כביכול כמו נשר, שלא יורד בהפתעה ובמהירות על קנו, כדי לא להפחיד את גוזליו, אלא מקים רעש כדי שידעו שהוא מגיע.

תכונה נוספת שיש לנשר, שמכיוון שאין עוף גבוה ממנו, הוא נושא את גוזליו על כנפיו, ולא חושש שמא יבוא עוף מעליו ויחטוף את גוזליו. חששו היחיד הוא שיירו חץ מלמטה, לכן מעדיף הוא שהחץ יפגע בו ולא בגוזליו. יש להוסיף, שמה שנקרא נשר בימינו כלל לא נושא את גוזליו על גבו, וככל הנראה כוונת התורה באומרה נשר למספר עופות דורסים (אנציקלופדיה מקראית ערך נשר).

אם כן, בטבעו של הנשר טבועה התכונה לסכן את עצמו למען גוזליו. בעקבות כך נעסוק השבוע בשאלה האם מותר לאדם להיכנס לסכנה על מנת להציל את חברו, ונראה את מחלוקת הפוסקים בעניין. השלכה נוספת לשאלות הללו תהיה, האם חובה על אדם לתרום כליה, וכן האם יש חובה לתרום דם.

הצלת הזולת

עוד לפני שנעסוק בשאלה האם על אדם צריך לסכן את עצמו למען חברו, נראה מניין המקור שיש חובה לעזור ליהודי בצרה. למעשה המקור לכך מופיע בגמרא בסנהדרין (עג ע''א). הגמרא דורשת מהפסוק 'לא תעמוד על דם רעיך', שאם יהודי רואה את חברו טובע בנהר וכדומה עליו לעזור לו, ואם הוא לא עזר עבר בלאו.

הגמרא ממשיכה ודורשת מהפסוק 'והשבתו לו', שמעבר לחובה על האדם להשתדל בגופו להציל את חברו, במקרה בו יש להוציא כסף כדי לשכור עוזרים, עליו להוציא כסף כדי לשכור עוזרים. מכל מקום כפי שכתב הרא''ש (ח, ב) כותב, אם יש לאדם שניצל כסף, עליו להחזיר למציל את הכסף שהשקיע בהצלתו (למשל תשלום על הזמנת האמבולנס).

מחלוקת הראשונים

אם כן כפי שראינו, על האדם להשתדל להציל את חברו. כאשר המציל לא נכנס כלל לסכנה בעקבותיו פעולות ההצלה, וודאי שחובה לנסות להצילו. נחלקו הראשונים מה הדין כאשר בעקבות מאמציו המציל ייכנס לסכנה. יש להדגיש, שהדיון לא עוסק בחיילי צה''ל וכדומה, שמכיוון שהם עסוקים בהצלת כלל ישראל מצבם שונה:

א. הבית יוסף (חו''מ תכו) הביא את דברי ההגהות מיימוניות (הל' רוצח פ''א), שהוכיח על פי דברי הירושלמי, שיש חובה על האדם להציל את חברו, גם במחיר של סיכון עצמי. ההגהות ממימוניות לא ציין היכן המקור לשיטתו בירושלמי, אך הסמ''ע (תכו, ב) ביאר שמקורו בירושלמי בתרומות (ח, ד), שם מובא שריש לקיש סיכן את עצמו בשביל להציל את רבי אימי.

הגמרא מספרת שרבי אימי נתפס על ידי גנבים, ובעוד שר' יוחנן סבר שאין לנסות להצילו, ריש לקיש חלק על דבריו והלך להצילו, ואכן בסופו של דבר הצליח בזכות כך שפייס את הגנבים. עולה ממעשי ריש לקיש, שאדם חייב לסכן את חייו בשביל להציל את חברו, ומכאן ההגהות מיימוניות הוכיח את שיטתו, ובלשון הגמרא:

''רבי אימי איתצד בסיפסיפה (נתפס על ידי גזלנים במקום ששמו סיפסיפה), אמר ר' יונתן ייכרך המת בסדינו (= אין דרך להצילו). אמר ר' שמעון בן לקיש, עד דאנא קטיל אנא מתקטיל אנא איזיל ומשיזיב ליה בחיילא (אני אלך אליהם וילחם איתם בשביל להציל אותו), אזל ופייסון ויהבוניה ליה (לבסוף הוא הלך הצליח לפייס את הגזלנים, והם השיבו לו את רבי אימי)''.

גם החוות יאיר (סי' קמו) צידד מעט בשיטה זו, בעקבות הגמרא בבא מציעא (סב ע''א). הגמרא כותבת, שאם שני אנשים נתקעו במדבר ויש רק לאחד מהם בקבוק מים, הוא לא לחלוק אותו עם חברו וששניהם ימותו, ועדיף שהוא יינצל. דייק החוות יאיר, דווקא במקרה בו וודאי שניהם ימותו אין לחלוק את בקבוק המים, אך במקרה בו שניהם יהיו בספק סכנה, עליו לחלוק את המים.

בניגוד לחוות יאיר שהסתפק למעשה בפסיקה זו, ההגהות מיימוניות שראינו וודאי פסק כך. מה סברתו? הבית יוסף (שם) מסביר, שאם לא יצילו את האדם שנמצא בסכנת חיים, הוא בוודאי ימות, לעומת זאת, אם ינסו להציל אותו, אז אין וודאות שהמציל ימות. לכן עדיף להיכנס לספק סכנה, בשביל להציל אדם שאם לא יבואו להציל אותו, וודאי ימות.

ב. למרות דברי הגהות מיימוניות, השולחן ערוך לא פסק את דבריו להלכה, בטעם הפסיקה נימק הסמ''ע (שם), שמכיוון שהרי''ף, הרמב''ם והרא''ש לא הביאו את דברי הירושלמי להלכה, מוכח שאין הלכה כמותו, ולכן אין חובה על האדם להיכנס לספק סכנה בשביל להציל את חברו, וכן פסקו גם האגרות משה (יו''ד ב, קעד), ערוך השולחן (חו''מ תכו) ועוד רבים, ובלשונו:

''הפוסקים הביאו בשם ירושלמי דחייב אדם להכניס את עצמו לספק סכנה כדי להציל חבירו, והראשונים השמיטו זה מפני שבש"ס שלנו מוכח שאינו חייב להכניס את עצמו, ומיהו (= ומכל מקום) הכל לפי העניין, ויש לשקול הענין בפלס ולא לשמור את עצמו יותר מדיי.''

דחיית הראייה

כיצד יתמודדו עם דברי הירושלמי, ממנו כתב הסמ''ע שהוכיח ההגהות מיימוניות את דבריו? הפוסקים הביאו מספר אפשרויות:

א. אפשרות אחת לתרץ, שאמנם ריש לקיש הלך להציל את רב אימי, אבל הרי רבי יוחנן סבר שאין ללכת להציל אותו, כך שלשיטתו אין להיכנס לספק סכנה בשביל להציל אדם שבוודאי ימות, ומכיוון שהגמרא ביבמות (לו ע''א) פוסקת שבכל מקום חוץ משלושה מקומות הלכה כדברי ר' יוחנן, גם פה הלכה כדברי ר' יוחנן.

ב. תירוץ שני שמביא הפתחי תשובה (שם, ב) בשם האגודת אזוב סובר, שמהגמרא במסכת נדה (סא ע''א) לא משמע כדברי הירושלמי, וכאשר הבבלי והירושלמי נחלקים - הלכה כבבלי. הגמרא בנדה מספרת, שכאשר יצא קול על אנשים שרצחו אדם,

סירב רבי טרפון להחביאם. רש''י (ד''ה מיחש) פירש, שהסיבה שלא הסכים להחביאם מחשש שמא אכן רצחו והם רשעים.

לעומת זאת התוספות (ד''ה אטמרינכו) הביאו את פירושו של רב אחאי גאון, שרבי טרפון לא הסכים להחביא אותם, כי אם ייתפסו אותו, יוציאו אותו להורג, ולכן הוא לא צריך להכניס את עצמו בספק סכנה בשבילם. מוכח מביאור התוספות בסוגיה, שאין חובה להיכנס לספק סכנה, ושלא כדברי הירושלמי.

האם מותר להסתכן

אם כן למעשה, פסקו רוב הפוסקים שאין חובה על אדם להיכנס לספק סכנה בשביל להציל את חברו, אבל האם מותר לו להיכנס לספק סכנה, או שחייו קודמים?

א. הרדב''ז בתשובה (ג, תרכז) עמד על שאלה זו, וכתב בפירוש שאסור להסתכן, וכך פסק בשולחן ערוך הרב (שכט, ח). הקדים את הרדב''ז רבינו ירוחם (איסור והיתר כלל נט, לח), וכן פסקו להלכה גם האליה רבה (או''ח שכט, ח), מנחת יצחק (ו, קג), ציץ אליעזר (ט, מה) והרב עובדיה (יחוה דעת ג, פד).

בטעם הדבר נימק שולחן ערוך הרב, שהלאו של לא תעמוד על דם רעך נחשב כמו כל לאו רגיל שבתורה. ממילא, כמו שחולה בספק סכנה חייב לאכול מאכל טרף ולעבור על הלאו, ואסור לו להחמיר על עצמו, כך כאן, אסור לאדם להכניס את עצמו לספק סכנה, בשביל לא לעבור על לאו של 'לא תעבור על דם רעך', ובלשונו של שולחן ערוך הרב:

''הרואה ספינה שיש בה ישראל המטורפת בים, וכן נהר שוטף וכן יחיד הנרדף מפני נכרי מצוה על כל אדם לחלל עליהם שבת כדי להצילם, ואפילו הוא ספק אם יציל. ומכל מקום, אם יש סכנה אין לו לסכן עצמו כדי להציל את חבירו מאחר שהוא חוץ מן הסכנה, ואף שרואה במיתת חבירו ואף על פי שהוא ספק וחבירו ודאי, מכל מקום הרי נאמר וחי בהם ולא שיבא לידי ספק מיתה, על ידי שיקיים מה שנאמר לא תעמוד על דם רעך.''

ב. האגרות משה חלק על דבריהם (יו''ד ב, קעד) וסבר, שמותר להיכנס לספק סכנה, כדי להציל אדם. מה טעם הדבר? הרי בדרך כלל אסור להיכנס לספק סכנה בשביל לא לעבור על לאו! הוא נימק שכאשר מדובר בהצלת נפשות - השיקולים שונים. כדבריו סברו להלכה גם הרב הרצוג (היכל יצחק או''ח סי' לט) והשערי עזרא (חו''מ קכה).

יש להוסיף, שגם לאוסרים להיכנס לספק סכנה, כפי שהעירו ערוך השולחן והמשנה ברורה לא צריך לדקדק יותר מדיי בעניין זה, ורק כאשר באמת יש ספק סכנה אין להסתכן, אבל בסתם חשש בעלמא יש לזכור שאדם אחר עומד להיהרג.

האם יש חובה לתרום כליה או דם

כפי שפתחנו, אם אדם רואה את חברו בצרה עליו לעזור לו, ואם הוא לא עוזר לו, הוא עובר הלאו של 'לא תעמוד על דם רעך'. האם יש חובה לתרום דם או כליה כאשר יהודי זקוק לכך?

לרדב''ז (ג, תרכז) הובא מעשה ביהודי, שהמלך אמר לו שיבחר מה הוא מעדיף, שיקצצו את ידו או שיהרגו את חברו. הרדב''ז נשאל האם חובה על היהודי להניח למלך לקצץ את ידו משום שחיי חברו עדיפים, או שהוא פטור מכך[1]. למעשה הרדב''ז פסק מביא מספר נימוקים מדוע אין חובה עליו לוותר על ידו, אחד הנימוקים הוא, שדרכי התורה דרכי נעם:

''תשובה זו מדת חסידות, אבל לדין יש תשובה שלא חייבים... כי דרכיה דרכי נועם וצריך שמשפטי תורתינו יהיו מסכימים אל השכל והסברא, ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו, כדי שלא ימיתו את חבירו הלכך איני רואה טעם לדין זה אלא מדת חסידות, ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה.''

א. תרומת כלייה: על פי תשובת הרדב''ז יש לדון כעת, האם חובה לתרום כליה לאדם שנמצא בסכנת חיים. המנחת יצחק (ו, קג) והציץ אליעזר (ט, מה) טענו, שאדם שתורם כליה מכניס את עצמו לספק סכנה, ומשום כך הם פסקו שאין לאדם לתרום כליה, וכשיטתם לעיל, שאסור להיכנס לספק סכנה בשביל להציל אדם.

אמנם, נראה שהסכנה הייתה רק בזמנם, ובזמנינו אין בכך בעיה, ויש לדון על פי דברי תשובת הרדב''ז. מצד אחד, גם בתרומת כליה וגם בקציצת יד נחסר איבר למציל, כך שיש דמיון בין המקרים, ולכן לא יהיה חובה לתרום. מצד שני, כאשר מורידים לאדם יד, אין תחליף לאותה היד, לעומת זאת אדם יכול להסתדר גם עם כליה אחת, כך שיש מקום לומר, שכאן יהיה חיוב לתרום כליה.

למעשה פסקו הרב עובדיה (קובץ אור תורה) והרב וואזנר (מוריה תשס''ב), שאין חובה לתרום, מכיוון שלא מתסבר שאדם ייאלץ על כליה, גם במחיר של מוות של חברו. מכל מקום, כמובן שמצווה גדולה יש.

ב. תרומת דם: בניגוד לתרומת ריאה שאין חובה לתרום, בפשטות כאשר זקוקים למנות דם, יש חובה לתרום. משום שבניגוד לתרומת כליה הפוגעת בתורם, אדם התורם דם לא חסר בכך כלום, ואכן כך פסקו להלכה הרב וואזנר (שבט הלוי ה, ריט), הרב ולנדברג (ציץ אליעזר טז, כג) הרב שטרנבוך (א, תתצה) ועוד רבים.

מכל מקום הם סייגו את החובה וכתבו שהיא קיימת, אך ורק כאשר יש לפנינו חולה שזקוק לדם, אבל אי אפשר לחייב כל אדם לתת דם גם כאשר אין סכנה מוחשית, ובלשונו של הרב שטרנבוך:

''נראה שאם החולה מצטער בכך או שמוציאים ממנו הרבה דם ומחלישו אין לרופא רשות, רק יסבירו לחולה שעל ידו יוכלו להציל נפשות ויבקשו את הסכמתו ואם מסכים נאה ויאה, אבל נגד רצונו אין לזה שום היתר, אבל אם יש חולה לפנינו הזקוק לדם למשל, ויוכל הוא עכשיו להציל נפש שאין להשיג עכשיו תרומת דם ואפילו תמורת תשלום, מסברא חייב מדינא לתרום דמו וכופין אותו על כך להציל נפש, ומה גם שאין זה אפילו צער גדול.''

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[2]...



[1] כמובן מדובר במקרה שבו קציצת היד תוביל לנכות ולא לפיקוח נפש, שכפי שראינו לעיל, אפילו לספק סכנה אין חובה להיכנס למען הצלה.

 [2]מצאת טעות? רוצה לקבל כל שבוע את הדף למייל, לשים את הדף במקומך או להעביר למשפחה? מוזמן: tora2338@gmail.com

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע