ב"ה

תורתו של עלי לעומת תורת חנה

עלי הוא דמות פאסיבית. תורתו היא לקבל את המציאות, את מעשה ה', כמו שהוא. לכן דמותו מצויירת כ"יושב על הכסא על מזוזת היכל ה'"[1]. כך גם לגבי בניו הוא מאוד פאסיבי. אחרי קבלת נבואת הפורענות על בניו הוא לא פועל, רק משלים: "ה' הוא הטוב בעיניו יעשה"[2].

לעומתו, חנה לא מוכנה להשלים עם המציאות. היא מאמינה שה' נתן בידינו כוח לשנות את המציאות. היא לא מוכנה לקבל את הנחמה של "אנוכי טוב לך מעשרה בנים"[3]. בתפילתה היא מאמינה בשינוי, וכמעט מכריחה את ה' לעשות רצונה (חז"ל[4] מקצינים זאת בדרשותיהם, שאמרה לקב"ה שתיסתר עד שיקנא לה אלקנה בעלה וישקוה מי סוטה ויוכרח הקב"ה לפוקדה. וכן דרשו חכמים את הכינוי שהיא מכנה לראשונה בהיסטוריה את ה' - "צבאות" - מכל צבאי צבאות שיש לך בעולם, קשה בעיניך ליתן לי בן אחד?!).

כך מתבטא גם בהמשך בתפילת הודאתה, בה היא מציינת שה' יכול להפוך את העולם, מעשיר לעני, מעקרה לרבת בנים וכו'. אין לקבל את המציאות - צריך לשנותה. לכן היא זו שמנבאת בסוף תפילתה על השינוי הגדול ביותר: הקמת מלך בישראל, ובהמשך משיח, גדול משני-המציאות, שלא יקבל את מציאות העולם אלא יתקנו עד שיעבדו כולם את ה' שכם אחד.