הערה: החומר לא עבר הגהה סופית.

בס"ד

למה משה רבינו מסרב בסנה לקבל את השליחות להצלת עם ישראל?

א)            בגלל ענווה (בהעלתך)

ב)            לא רצה לפגוע באחיו הגדול שהיה מנהיג (רש"י) עד אז - ששים שנה משה היה מלך בארץ כוש ועכשיו חזר ויתפוש את ההנהגה?

ג)             לאורך כל ספר בראשית ניתן לראות כי התעוררו בעיות כאשר האח הקטן גבר על הגדול:

[הבל קין / יצחק וישמעאל / עשו ויעקב / יוסף והאחים]  (ניסיון של יוסף להעדיף את בנימין על מנת לראות איך האחים

מגיבים)  ויוסף מפחד כאשר יעקב מעדיף את אפרים על פני מנשה. אך יעקב אבינו מרגיע "ידעתי בני ידעתי".  במקרה זה

 אין בעיות - שניהם צדיקים. עקב חשיבה זו משה לא רוצה עוד "מלחמת אחים" עם אהרון. ואז הקב"ה כועס ואומר לו

"והנה הוא בא לקראתך וראך ושמח בלבו"  - אני מבטיח לך כי אהרון הוא צדיק גמור ולא כועס. אלא להיפך, הוא ישמח

עם המינוי שלך אבל אתה משה עקב כך לא תהיה כהן (רק בשבעת ימי המילואים) והכהונה עוברת לאהרון  (אין מקום של

"חרון אף" ללא "רושם " = תוצאה).

למה מרים (אחותו של משה) מציעה לבת פרעה לקרוא למינקת מהעבריות דווקא - האם אין מינקות מצריות??

אחרי שהמצרים רצחו את הבנים שנולדו ליהודים, היה לאימהות היהודיות חלב-אם מיותר.....

"ולא עשו כאשר אמר אליהן מלך מצרים ותחיינה את הילדים"?

הרי זו כפילות: אם המילדות (יוכבד ומרים) לא עשו מה שאמר להן מלך מצרים (להרוג את הבנים), אז ברור שהילדים חיו...

אלא שיוכבד ומרים התפללו שאלו ילדים שהיו אמורים למות בלידה באופן טבעי, יחיו כדי שלא יחשדו בהן, שהן הרגו אותם בציווי

של פרעה.  כתוצאה מכך לא רק לא ששתי הצדקניות לא  עשו כאשר אמר פרעה - להרוג, אלא החיו את הילדים שהיו אמורים למות

בדרך הטבע ובדך זו הוסיפו חיים לעם ישראל.

מה הסיבה שאנו מצווים לשתות 4 כוסות יין בליל סדר פסח?

התשובה המקובלת היא: כנגד  ארבע לשונות גאולה המוזכרות בתורה בספור יציאת מצרים.  ("והוצאתי-"והצלתי"-"וגאלתי"-"ולקחתי")

אבל הרי כתוב גם לשון חמישית: "והבאתי.."? אי לכך, מן הראוי היה לשתות חמש כוסות. בנושא  זה קיימת מחלוקת בחז"ל

האם לשתות גם כוס חמישית בליל, הסדר ואנו פוסקים בפועל כי אמנם לוקחים כוס חמישית, אך אנו לא מברכים על הכוס החמישית

וגם לא שותים אותה. הכוס החמישית הזו נקראת: "כוס של אלי-הו".

מסביר הגאון מוילנה (שנקרא  גם הוא בשם אלי-הו...): כידוע יש לא מעט מקרים בגמרא, בהם ההלכה אינה פסוקה והגמרא עונה

במילה "תיקו" (אין הכרעה – דהיינו לא יודעים להחליט ולפסוק חד-משמעית בין השיטות). חז"ל נתנו למילה זו גם פירוש של ראשי

תיבות:  תשבי (זה אלי-הו הנביא) יתרץ קושיות ובעיות.

ברוח דברים אלו ממשיך הגאון ואומר: הכוס החמישית נקראת "כוס של אלי-הו" בגלל שאלי-הו הנביא יחליט במחלוקת הזאת אם

לשתות את הכוס אם לאו.

[ואם יורשה לי, אוסיף "תימה" (לא מבין כל כך) על פשט זה: הרי כאשר תשבי יגיע – במהירה בימינו – זאת תהיה תקופת הגאולה לפי

משיח בן דוד ואז לכל הדעות נשתה את הכוס החמישית שהיא באה בעקבות הלשון "והבאתי" – כאמור  מדובר על הגאולה האחרונה –

אז כבר לא נצטרך  לשאול את אלי-הו לגבי הכוס "שלו", מאחר ואותה נשתה  מכח היותנו בעצם תוך תהליך הגאולה האחרונה –

בקרוב בימינו.]

למה אסור וממתי נוהגים לא לאכול מצה לפני/בערב בפסח?

כידוע ישנם מנהגים שונים בנושא זה: ערב פסח,  ראש חודש ניסן. הייקים נוהגים אף משושן פורים (30 יום) לא רק לא לאכול מצה

שמורה או מצה הראויה לפסח, אלא כל מאכל הכולל בתוכו מצה או קמח מצה, לא עולה על שולחנם משושן פורים (ושיהיה ברור, מנהג

זה כולל גם כאשר מכינים "קניידלך" ו"גפילטה פיש" וכו'  עם פרורי לחם בלבד, כנ"ל שניצל וכו').

הסיבה היא בעיקר חינוכית: שהאדם יאכל את הכזית מצה - שהיא מצוה מהתורה - בתאבון וכדבר מחודש (ברכת "שהחיינו"

הנאמרת בקידוש מתייחסת לכל מצוות הערב, ובמיוחד הדבר אמור לגבי המצוה של אכילת המצה).

או כלשון הרמב"ם: כדי שיהיה הכר לאכילתה בערב  (רמב"ם משנה תורה הכלות חמץ ומצה  - פרק ו' הלכה י"ב)

ובשולחן ערוך נפסק למעשה: "מצה שיוצאים בה בלילה אסורים לאכול כל יום ארבע עשר" (שולחן ארוך אורח חיים סימן תע"א סעיף ב')

        ------->>>>>>>>(האם כבר ברכתם את ברכת האילנות הנאמרת בחודש ניסן בלבד?)

        אמר רבי לוי: "האוכל מצה בערב פסח כבא על ארוסתו בבית חמיו והבא על ארוסתו בבית חמיו,

לוקה" (ירושלמי דף ס"ב:/פ"י-ה"א)

                נזכור את המנהג שהיה קיים בזמן התלמוד: נהגו לערוך אירוסין עם טבעת (כפי שאנו נוהגים היום בחלקו הראשון של טקס החופה)

שנים עשר חודש לפני החתונה (החופה) עצמה ואז בני הזוג קשורים זה בזה והבוגד (הנואף) חייב מיתה. בתקופה ההיא הכלה הייתה

בבית אביה והתכוננה לחתונה, וכל השנה בני הזוג היו אסורים זה בזו.רק כעבור שנה נערכה החופה (נישואין) ואחרי אמירת

"שבע הברכות" בני הזוג היו נשואים לכל דבר.

                באותה מידה אסור לנו לאכול (ליהנות) מהמצה כל עוד לא ברכנו "שבע ברכות" על המצה:

                "בורא פרי הגפן",  "אשר בחר בנו" (קידוש), "שהחיינו", "בורא פרי האדמה" (כרפס), "אשר גאלנו ..", "המוציא", "על אכילת מצה"

                ולזה מרמז רבי לוי בירושלמי בקישורו את מצוות אכילת המצה לבין היחס לחתן מול כלתו.

                (ואני הקטן תמה: ומה עם ברכת "על נטילת ידיים" ובשנה שחל ערב פסח בשבת עם ברכות ההבדלה?)

במכת הארבה מייעצים העבדים לפרעה שישחרר את האנשים - אז למה הם נענשו?

המצרים לא עשו תשובה, אלא התכוונו למעשה להצעה, כאשר היה ברור להם, כי היא לא תהיה מקובלת על משה: הם אמרו לפרעה

לשחרר את "האנשים". הם ידעו היטב, כי משה עומד על כך שלא רק כל בני האדם ייצאו אלא אפילו כל בעלי החי כפי שנאמר:

"בנערינו ובזקנינו נלך - בבנינו ובבנותינו, בצאננו ובבקרנו..".ואכן פרעה הרשע הבין טוב את כוונתם של עבדיו – והוא שולח שליחים

כדי להחזיר את משה ואהרון והציע להם: "ילכו נא הגברים". זאת הסיבה כי גם העבדים נענשו.                                                                                                         

במדרש מובא כי באותה התקופה היו וויכוחים על קו הגבול של מצרים מול ארץ כוש (כנראה ש"אין כל חדש תחת השמש"  אפילו

באזור של "המזרח התיכון החדש"..) ובשתי מכות - כתוצר לוואי - הוכרעה המחלוקת בצורה חדה גם במכת הצפרדעים וגם

במכת ארבה: לא נשאר ארבה/צפרדע "בכל גבול מצרים". לפי המיקום של החיות הללו, ראו כל העמים איך המצרים גזלו

משכניהם שטחים בטענה כי אלו שייכים לארץ מצרים....

אחרי מכת הארבה, לא נשאר (למצרים) כל מאכל בכל ארץ מצרים – מה שלא הושמד על ידי הברד, נאכל על ידי הארבה והמצרים

רעבו לאוכל. זאת הסיבה שפרעה ממהר לקרוא למשה ומתחנן (כפי שלא עשה באף אחת מיתר המכות) "הסר מעלי רק את

המוות הזה". אך משה רבינו  לא שמע בקול פרעה ולא התפלל על תיקון הנזקים, אלא על הפסקת מכת הארבה בלבד....

"...לא יחרץ כלב לשונו.."

 בחצות הלילה (בחושך) דרכם של הכלבים לנבוח. כדי לא להפחיד את בני ישראל בלילה חשוב זה, הכלבים – בניגוד

לטבע – שתקו. הקב"ה לא מקפח שכר אף בריה, אי לכך הוא קבע בתורה את שכרם של הכלבים בנושא נבלות:

"לכלב תשליכון אותו"

מכת בכורות:

לגבי מכה זו נאמר "ולא יהיה   ב כ ם  נגף..."  מה הכוונה?  הרי הקב"ה עומד להוציא את בני ישראל מעבדות מצרים, אז

ברור שאין לצפות כי יאונה להם כל רע???  אלא - כך אומרים המפרשים -  למלאך המוות יש "תכנית עבודה" ובכל יום הוא אוסף

את "היבול" שלו. אך בלילה הזה, הקב"ה אסר עליו "לעבוד ולמלא את המכסה" על מנת שלא ימות אף יהודי מוות טבעי. כל זאת

כדי שהמצרים לא  יאמרו: "ראיתם –  גם בבני ישראל  נהרגים הבכורים..."

למה דווקא במכת הבכורות "טרח" הבורא בעצמו להכות במצרים? "אני ולא מלאך - אני ולא שרף  - אני ולא שליח.."?

אלא שכאן היה מדובר ב"נס בתוך נס": המצרים מוזכרים בגמרא (מס' חולין) כעם המושחת ביותר בנושא עריות וזנות ("עשרה קבין ..

ירדו לעולם, תשעה לקחו מצרים ואחד כל העולם כולו"). הנשים המצריות היו מזנות תחת בעליהן וכך היה יכול להיות מצב, בו אישה

אחת ילדה מספר "בכורים": כל אחד מאב אחר.  רק הקב"ה בכבודו ובעצמו ידע, מי באמת בכור ואת מי יש להרוג - כפי שמרומז גם

בפסוק "כי אין בית אשר אין שם מת". ועוד: אנו הרי יודעים כי לא תמיד הנולד הראשון הוא בן זכר, אז איך ייתכן כי בכל בית היה

בכור שמת באותו לילה? אלא ההסבר הוא שהקב"ה בכבודו ובעצמו טיפל בדבר מתוך ידיעה ברורה מי באמת בכור  (אם לא מאב זה

אז מגבר אחר..)

ועוד פרוש נוסף באותו כיוון:

היו מצרים שניסו "להתחכם" עם הבורא:  או שבכור מצרי הסתתר בביתו של יהודי, בו היה כידוע  דם על המשקוף ("וראיתי את

הדם ופסחתי") או להיפך: שבכור מצרי לקח  בכור יהודי בשבי והביא אותו לביתו כדי להינצל יחד עם הבכור היהודי מהמוות.

בא הקב"ה בכבודו ובעצמו ומגלה לכל העם את מי יש להציל ואת מי יש להרוג.

       ולא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד ש...גאלם"

את המזון הבסיסי ביותר מכינים מקמח או סולת, תוך כדי זילוף מעט מים. ואת המוצר – הבצק – מעבירים לתוך האש וכך נוצר המזון

העיקרי של האדם: הלחם שהוא נקרא "היסוד המזין". בדומה היה מצבם של עם ישראל בהיותו בלוע בעבדות מצרים, ללא תורה,

בלי נשמת חיים – אוסף של נשמות מתפוררות. כאשר הקב"ה גאל אותם מעבדות מצרים, הוא איחד את הגרגירים הנפשיים והפך

אותם למוצק גבוש אחד, כדי ליצור מהם את העם היהודי – את עם ה'. כך הפך עם ישראל למקור המחייה של כל העולם כולו וזה

הנמשל למצה. אך ללא גאולתם על ידי הבורא (כור העבדות במצרים) הבצק של אבותינו – בכוחת עצמו – לא היה יכול להתפתח למזון

הבסיסי המזין את העולם כולו.