chiddush logo

האם מותר לעשות ניסויים בגופות

נכתב על ידי גל גל, 8/1/2020

בס''ד                    פרשת ויחי: האם מותר לחנוט גופה

פתיחה

בפרשת השבוע מסופר על פטירת יעקב ויוסף, ומאחר שפעולת החניטה הייתה מקובלת מאוד במצרים, מצווה יוסף על הרופאים לחנוט את גופת אביו ולשים אותה בארון. גם כאשר יוסף מת, חונטים הרופאים את גופתו, ושמים אותה בארון.

כיצד מתבצע תהליך החניטה? כפי שעולה מהיסטוריונים יוונים וממומיות שנמצאו במצרים, היו לפחות שלוש אפשרויות לחניטה, וככל שהנפטר היה בעל מעמד יותר גבוה, תהליך החניטה היה יותר מורכב ואיכותי, והתבצע על ידי רופאים מומחים יותר[1]. כך על פי אחד ההיסטוריונים (הרודוטוס), בוצע תהליך החניטה למעמד העשיר (מופיע בויקישיבה ערך 'חניטה'):

''ראשית הוציאו את המוח דרך הנחיריים בוו של ברזל, המוח עבר תהליכי ייבוש, ואחר כך נקבר עם הגופה. לתוך הגולגולת הכניסו בשמים, ואת הנחיריים סתמו בכדורי פשתן. אחר כך בוצע חתך בצד הגופה, דרכו הוציאו את איברי החזה והבטן. האיברים נרחצו ביין תמרים, הושרו בבשמים והושמו בכדים מיוחדים, את חלל הגופה מילאו בשרף עצים, ואחר כך תפרו את החתך שבבטן. הגופה הושרתה באמבט של נתר לשבעים יום. לאחר מכן עטפו את הגופה כולה, מכף רגל ועד ראש, בפיסות בגד פשתן עדין, ספוג בבשמים שונים, ומודבקים על ידי גומי.''

כפי שעולה מתיאור תהליך החניטה, הוא כולל פגיעה בגוף באמצעות חתכים לאורכו ולרוחבו. בעקבות כך נעסוק השבוע בשאלה, האם מבחינה הלכתית מותר לחנוט גופות דבר שלכאורה מבזה אותן, והאם מותר לבצע ניסויים בגופות.

חניטת גופות

כאמור, כאשר חונטים גופה מבצעים בה חתכים, וכפי שאומרת הגמרא במסכת בבא בתרא (קנד – קנה) יש בכך בעיה. הגמרא מביאה מקרה על אדם שמכר את נכסי אביו שקיבל בירושה, ולאחר מכן מת. אחרי מיתתו טענו קרובי משפחתו (שרצו את הנכסים שמכר), שהוא מכר את הנכסים בעודו קטן מגיל שלוש עשרה, ומשום כך אין תוקף למכירת הנכסים.

מכיוון שלא עבר זמן רב מהקבורה, הציעו קרובי המשפחה לרבי עקיבא לפתוח את קברו, ולבדוק אם יש לו שערות המעידות על כך שהוא בוגר ושהמכירה אכן תקיפה. רבי עקיבא סירב להצעה זו, כיוון שבפתיחתו הם גורמים לניוול הגופה ולביזויה. כמו כן, אפילו אם יפתחו את הקבר ויגלו שאין לו שערות, אפשר שהיו לו והם נשרו בעקבות הקבורה.

מחלוקת הפוסקים

לכאורה אם רבי עקיבא אסר לפתוח קבר כדי להוציא ממון, וודאי שיהיה איסור לנתח את המת משום ביזויו. למרות זאת לא מעט פוסקים התירו בכל זאת לחנוט גופות, ובטעם הדבר הביאו מספר נימוקים:

א. הרשב''א בתשובה (א, שסט) טען שהמת מתבזה ונפגע כבודו, אך ורק כאשר עושים פעולה בגופתו כנגד רצונו, במקרה בו הנפטר מצווה לפני מותו שיחנטו את גופתו או שידוע שנוח לו בכך - אין זה נחשב ניוול הגופה, ואדרבה, זה כבודו. כך פסק גם הרדב''ז (א, תפד). הנודע ביהודה (יו''ד סי' רי), הביא מחלוקת בשאלה זו, וצידד כדעת המתיר:

''והמתיר רצה ללמוד מחניטה שמצינו בתורה ביעקב ויוסף וחניטת מלכים במלכי ישראל, ואם כי זה היה לכבודם גם זהו כבוד המת להיות ריוח והצלה על ידו לצורך העולם... וכל דברי מעלתו בזה תורה הם (= הם נכונים), ודברים הראויים למי שאמרם, כי בודאי החניטה אינה בזיון כלל, ואדרבה היא לכבודו והאריכות בזה ללא צורך[2].''

כמו כן הוסיפו הפוסקים על בסיס אותו עיקרון, שאין איסור של הלנת המת למרות שתהליך החנטה לוקח מספר ימים, כיוון שנפסק בשולחן ערוך (יו''ד שנז, א) בעקבות הגמרא בסנהדרין (מו ע''א), שאם משהים את הקבורה בשביל כבודו של הנפטר - אין בכך איסור (ועל אף שבשביל כבוד מדומה אסור להשהות, הלנת גופה כדי לחנוט אותה נחשבת מעשה של כבוד).

ב. בעמק ההלכה  (א, מח) חלק על דבריהם וטען, שאסור לחנוט גופות בכל עניין. בטעם הדבר נימק, שהגמרא בסנהדרין (מז ע''ב) כותבת, שכאשר הבשר של המת נאכל, חטאיו ועוונותיו מתכפרים - אם חונטים את הגופה, מונעים מהמת את כפרתו. מדוע אם כן חנטו את יעקב ויוסף? הוא תירץ, שהם היו צדיקים גמורים ללא חטאים, ולא היו צריכים שהבשר יתעכל, ובלשונו:

''מכל מקום החניטה אסורה מטעמא אחרינא (= מטעם אחר), דהנה בסנהדרין (מז ע"ב) מבואר שם, שעיכול בשר נמי בעינן (= גם צריכים) והיינו דמכי חזי צערא דקיברא (= שמרגע הקבורה) מתחיל הכפרה ולא נגמרה עד שיתעכל הבשר. אם כן בזה שחונטין אותו מעכבין כפרתו (כי הבשר לא מתעכל) והוי כאלו לא קברו כלל, אם כן ברור דאסור לחנוט.''

יש להוסיף, שבפשטות גם בשו''ת עמק ההלכה יודה, שבמקרה בו רוצים להעביר את הגופה ממקום למקום ויש חשש שהיא תסריח בדרך, מותר להזריק חומר שמעכב את הגופה מלהסריח וכפי שפסק הרב וואזנר (שבט הלוי ב, רג), כי זה רק עיכוב של תהליך העיכול, ובסופו של דבר הגופה תעלם.

ג. גישה שלישית ממוצעת, מופיעה בשו''ת עמק הלכה (א, מט) בשם הרוגוצ'ובר. הרוגוצ'ובר טען, שאין בעיה עקרונית לחנוט גופה וכפי שסבר הנודע ביהודה, אבל בתנאי שלא מחסירים מהגופה כלום. הוא מסביר שכאשר חנטו את יעקב ויוסף, לא פגעו להם בגוף על ידי חתכים וכדומה, אלא מילאו את הבטן מבחוץ עם מזרק בשמנים, בשמים וכדומה (וכן כתב הזוהר בפרשת ויחי).

ניתוח גופות

לאחר שראינו שהדעה הרווחת בפוסקים סוברת שמותר לחנוט גופה, נראה כעת מקרה מורכב יותר, ניתוח גופה לצרכים מסויימים:

א. כפי שכתב הציץ אליעזר (ד, יד), לדעת רוב מוחלט של הפוסקים מותר לנתח גופה במקרה של חשש לרצח, כדי שיהיה אפשר לבדוק מי הרוצח. בטעם הדבר נימקו, שרצון הנרצח שיתפסו את הרוצח ויעמידו אותו לדין, ולכן נתיחת המת נחשבת כבודו ולא ביזויו. למרות זאת הם סוברים, שאסור לקחת תשלום על נתיחת גופה, כי מעשה זה מוזיל את כבוד הנפטר.

ב. המקרה השני בו נעסוק בהרחבה, הוא מחלוקת הפוסקים האם מותר לנתח גופה כדי לראות ממה נפטר החולה, וכך למצוא תרופות שיעזרו לחולים בעתיד. (יש להוסיף בדרך אגב, שבעשרות שנים האחרונות שיעור ניתוחי הגופות יורד, מכיוון שיש אמצעים אחרים לאבחן את מחלת הנפטר, ואין צורך לנתח את גופתו, ובכל זאת יש לדון במקרים בהם בכל זאת רוצים לנתח).

מה הבעיות שעלולות להתעורר מניתוח מתים לצורך רפואה? הגמרא בעבודה זרה (כט ע''ב) לומדת שאסור להנות מגופה של מת, כפי שכתב הנודע ביהודה (יו''ד רי), במקרה בו מדובר בגופת יהודי יש בכך איסור דאורייתא. אמנם, אם מדובר במקרה של פיקוח נפש, והניתוח יציל אדם אחר ממיתה, פשוט שמותר לנתח את המת, שהרי פיקוח נפש דוחה את כל התורה.

המחלוקת בין הפוסקים התעוררה בשאלה, מה מוגדר כפיקוח נפש שבשבילו מותר לנתח גופה ולעבור על איסור דאורייתא. נראה פשוט, שאם בעקבות הנתיחה יצילו אדם ממוות בעתיד אפילו עוד מאה שנה, זה לא נחשב פיקוח נפש המתיר לנתח גופה היום, אם כן היכן עובר הגבול? נחלקו על כך האחרונים:

מחלוקת האחרונים

א. הנודע ביהודה (מובא בפתחי תשובה יו''ד שסג, ה) דן בשאלה מעין זו. הוא טען, שמצב של פיקוח נפש שמצדיק נתיחת גופות, הוא רק מצב בו יש חולה אחר לפני המנתחים שבזכות נתיחת הגופה יצילו את חייו. אך אם מדובר על הצלת חייהם של חולים בעתיד, גם אם לא מדובר בעתיד רחוק - זה לא נחשב פיקוח נפש שמתיר נתיחה, ובלשון הפתחי תשובה:

''ובנודע ביהודה (תניינא יו''ד סימן ר"י) נשאל באחד שחלה בחולי אבן, והרופאים חתכו כדרכם ולא הועיל ומת, אם מותר לישראל לחתוך בגוף המת כדי לראות שורש המכה ויבא מזה הצלת נפשות. והשיב, דאם יש לפנינו חולה אחר בחולי זה מותר, ואם לאו אסור.''

ב. הגישה מחמירה ביותר, נמצאת אצל רבי יעקב אטלניגר (שו''ת בניין ציון סי' קע). הוא סבר, שאפילו אם יש לפני הרופאים חולה שצריך שיתנתחו עבורו אדם שמת כדי שיצילו אותו, עדיין אסור לנתח את הגופה בלא הסכמת המת. כפי שנימק בדבריו, הוא לא חולק על כך שמדובר במצב של פיקוח נפש, אלא שלשיטתו בעקבות פירוש רש''י בבבא קמא (ס ע''ב), זה לא מצדיק פגיעה בגופה.

הגמרא בבבא קמא מספרת שדוד המלך שאל את הסנהדרין, האם מותר לו לשרוף את השעורים של חברו בשביל להרוג את הפלישתים המתחבאים בתוכם. הם השיבו לו, שרק בגלל שהוא מלך הותר לו. מה היה מקור ספקו של דוד? רש''י פירש, שהכלל שפיקוח נפש דוחה הכל, אינו כולל מצב בו אדם צריך להשתמש בממון חברו לצורך ההצלה. בביאור סברתו של רש''י דנו רבים, אך לדברי הרב אטלינגר, אם רש''י לא התיר להשתמש בממון חברו להצלה, קל וחומר שלא יתיר שימוש בגופת חברו, ובלשונו:

''כבר הוכחתי במקום אחר שדעת רש"י על פי הגמרא בבא קמא, דאמרינן שם שאסור להציל עצמו בממון חבירו שאסור לאדם לגזול ממון חבירו למען הציל עצמו ממיתה. והנה לדעת רש"י כיון שאסור להציל עצמו בממון חבירו, כל שכן דאסור להציל עצמו בקלון חבירו דכבודו חביב לו מממונו.''

ג. גישה מקילה יותר, נמצאת בדברי החזון איש (אהלות סי' כב) שטען, שלא צריך שהחולה השני יהיה ממש לפני הרופאים בשביל להצדיק נתיחה, אלא מספיק שהמחלה קיימת בעולם בשביל שיהיה מותר לנתח, ובדומה לכך כתב גם הרב עוזיאל (יו''ד א, כח),  ונראה שגישה זו התקבלה להלכה בדורות האחרונים (וייתכן שגם הנודע ביהודה לעיל יודה לדבריהם).

ראיה לדבריו הביא החזון איש מהגמרא בתענית (יט ע''א) הפוסקת, שבמידה ויש מחלה בעיר אחת, לא מחכים בעיר השנייה שהמחלה תגיע אליהם כדי להתחיל להתענות, אלא כבר עכשיו מתענים מחשש שמא המחלה תתפשט. הוא הדין בניתוח מתים, לא צריך שיהיה מת לפני הרופאים כדי להתיר נתיחת גופה, אלא מספיק שיש חולים כאלה בעולם.

דעת הרב גורן                

גישה שונה לסוגיה זו, נמצאת בדברי הרב גורן (תורת הרפואה עמ' 235). הוא טען שבזמן הזה, לא זו בלבד שבשביל למצוא מחלות מותר לנתח מתים, אלא מותר לרופאים אפילו להתאמן על גופות, על מנת שכאשר יבוא לפניהם חולה שזקוק לניתוח, הם ינתחו אותו טוב יותר לפעמים גם יצילו את חייו - דבר ששאר הפוסקים לא התירו.

בטעם הדבר נימק, שדברי הנודע ביהודה שראינו לעיל שמתיר לנתח גופה רק במקרה בו המת נמצא לפנינו, מתייחסים למקרה בו לא הייתה מדינה של יהודים, והשיקול אם לנתח את החולה היה נקודתי. אמנם, כאשר יש מדינה שגרים בה יהודים, השיקול הופך להיות ציבורי - חובה שיהיו רופאים שיידעו לנתח טוב, כדי שלא תיפגע רמת הרפואה ועלול לגרום למוות בעתיד.

כפי שהמשיך וכתב, לא מדובר בחידוש גדול, שהרי כאשר השיקולים הם מעין אלו, זה נחשב כאילו שאר החולים שבסכנה נמצאים ממש לפני הרופאים, וכפי שראינו לעיל במקרה כזה גם הנודע ביהודה יתיר לנתח (וקל וחומר שהחזון איש שהקל יותר יתיר).

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[3]...



[1] על פי החוקרים היו שני סוגי חונטים, החונטים המקצועיים נקראו 'סנייו', והם ככל הנראה חנטו את יעקב. חונטים נוספים נקראו 'וויטיו' ובתרגום לעברית 'הגוללים', כי הם היו מגלגלים את הגופה בתכריכים של בד והם היו נחשבים החונטים הפשוטים.

[2] הרמב''ן פירש (מח, ז), שיעקב התנצל בפני יוסף שהוא קבר את רחל בדרך ולא יחד עם שאר האבות במערת המכפלה, כי לא הייתה לו אפשרות אחרת: ''ומתה בדרך בפתע פתאום ולא יכול לקברה שם, כי איך יעזוב את בניו ואת מקנהו בדרך וילך עמה למערת המכפלה, ואיה הרופאים והרפואות לחנט אותה''. משמע מדבריו שגם הוא לא רואה את החניטה כדבר בעייתי, והמקרה של יוסף ויעקב לא היה מיוחד.

 [3]מצאת טעות? רוצה לקבל כל שבוע את הדף למייל, לשים את הדף במקומך או להעביר למשפחה? מוזמן: tora2338@gmail.com

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה