במשכן ובבית המקדש, על ארון העדות שבו היו מונחים לוחות הברית, היתה כפורת, וממנה בלטו שני כרובים, ולהם פני תינוק. הגמרא (בבא בתרא צט, א) עוסקת באופן עמידת הכרובים, כיצד עמדו הכרובים?

נחלקו רבי יוחנן ורבי אלעזר. האחד אמר: זה מול זה, וכנאמר (שמות כה, כ): "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו". האחר אמר: שניהם עמדו כשפניהם לכיוון ההיכל שממנו היו נכנסים לקודש הקדשים, כנאמר (דברי הימים ב, ג, יג): "וּפְנֵיהֶם לַבָּיִת".

תמהה הגמרא: הסובר שהם עמדו כמתואר בפסוק: "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו", כיצד יפרש את הפסוק "וּפְנֵיהֶם לַבָּיִת"?

אין הדבר קשה, מפרשת הגמרא: כאשר היו ישראל עושים רצונו של הקב"ה היו הכרובים "פְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו" כביטוי לאהבת הקב"ה לעמו ישראל. אבל כאשר, חלילה, ישראל לא עשו רצונו של מקום, היו הכרובים "וּפְנֵיהֶם לַבָּיִת" - היו הופכים את פניהם כדי להודיע שאין הקב"ה מרוצה ממעשיהם של ישראל.

מפתיע, אפוא, לגלות כי במסכת יומא (נד, ב) נאמר: "אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה". אומר ריש לקיש, שבפרוץ האויבים להיכל בית המקדש הם גילו שהכרובים שעל ארון העדות, פניהם איש אל אחיו! הרי זה סמל לחיבת ה' לעם ישראל - בעת החורבן?!

בני ישראל יצאו לגלות. גלות ארוכה ונוראה. לא היתה בררה, העם סרח, נטה מן הדרך, וכל מה שהובטח בתורה שיקרה אם יינטשו את התורה - קרה, אחת לאחת. אך יחד עם זאת בעת החורבן היו הכרובים פניהם איש אל אחיו, ביטוי הממחיש את אהבת ה' לבניו אהוביו, שהוא נאלץ להיפרד מהם. באותה שעה של פרדה קשה הוכח כי לא הינתקות יש כאן, אלא חיבור עז בל ינתק (תורה תמימה, איכה א, ד).

שונאים הנפרדים זה מזה, אינם חשים כל צער על הפרדה, והם מייחלים שלעולם לא יפגשו. שונה הדבר כאשר שני אוהבים נאלצים להיפרד בתוקף הנסיבות, אפילו אם יחסיהם עלו על שרטון, אהבתם הבסיסית אינה נמוגה.

זאת ועוד: היה בכך גם מסר לאויבי ישראל - אומנם שעת חורבן נוראה באה כעת לישראל. ה' גרשם מעל פניו ונתן לאומות העולם עוז וניצחון להכניע את בניו ולהגלותם מעל פניו. אך ידעו ויפנימו האויבים, כי לעולם לא יצליחו לנתק את הקשר הפנימי שבין ישראל לאביהם שבשמים, ולעולם ישראל מצויים בחיק הבורא (אלה הם מועדי, חלק ד').

מגילת "איכה" שאנו קוראים בט' באב מסתיימת בפסוק (ה, כב): "כִּי אִם מָאֹוס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד". ונשאלת השאלה, כיצד מסיימת מגילת איכה בדברי פורענות, הרי כל דברי הנביאים מסיימים בדבר טוב, בדברי שבח ונחמה?

המדרש כותב: "אמר ר' שמעון בן לקיש: אם 'מָאֹס מְאַסְתָּנוּ' - אין תקווה, 'קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד' - יש תקווה".

משמעות הדברים, אם הקב"ה היה מואס בנו בלבד - לא היתה תקווה לעם ישראל. אך כאשר הקב"ה קוצף עלינו ומייסר אותנו - יש תקווה, משום שהקב"ה רוצה שנחזור אליו בתשובה.

הרב זכריה טובי שליט"א, מהאתר: "ישיבת כרם ביבנה" -  www.kby.org.il

"ותן חלקנו"