בס"ד

לכבוד יומא דהילולא רבא דמרן רשכבה"ג הגה"ק רבי
ישראל מאיר הכהן זצוק"ל בעל החפץ חיים, החל השבוע
ביום שני [נלב"ע כ"ג אלול תרצ"ג לפ"ק]. הננו בזה בצרור
עובדות מבעל ההילולא, מעט מזעיר מאוצר טיב המעשיות
לרבינו שליט"א על החפץ חיים.
ויהי רצון שנזכה להתדבק בתורתו ובדרכי קדשו ובמידותיו
התרומיות, וזכותו הגדולה תגן עלינו ועל כל ישראל,
לכתיבה וחתימה טובה - אמן.
***
סיפר כבוד אאמו"ר הגאון שליט"א:
אל מרן החפץ חיים זצוק"ל נכנס פעם יהודי עגלון פשוט,
והתאונן על כך שהסוס שלו מת, ונאבד מקור פרנסתו. -
עיקר פת לחמו של אותו בעל עגלה תלויה היתה בסוס דל
זה, כידוע שבימים ההם לא היו מקורות מחיה נוספים...
ובמיתת הסוס המוביל את העגלה, היה זה פשוט קריסה
כלכלית! רח"ל.
ריחמו עליו אפוא חבריו היהודים בני עירו, ורכשו עבורו
מן ה'קופה של צדקה' הכללית, חמור חדש צעיר חסון
ובריא, כדי שיוכל להתפרנס ממנו בכבוד. - אך הבעל עגלה
דנן התבייש ונכלם מאוד להתפרנס מן הצדקה, הוא לא
רצה לפשוט ידו לנדבות, כאשר כל בני העיר יזכרו תמיד
בכל פעם שיסעו בעגלתו, שהחמור נקנה עבורו מכספי
הצדקה של העיר... הוא העדיף ליהנות מכל מלאכה רק לא
מן הצדקה, וכמ"ש ז"ל (פסחים קיג.) פשוט נבילתא
בשוקא ולא תימא גברא רבא אנא וכו', כל חייו עבד קשה
לפרנסתו ורצה גם הלאה לכלכל את משפחתו בכוחות
עצמו, בלא להצטרך לצדקה, אך לצערו לא מצא שום
פרנסה אחרת.
[בדרך אגב שמעתי ממחו' הגה"צ רבי זונדל קרויזר
שליט"א, שבשנים עברו כשהיו מחתנים את הילדים
בירושלים, היו מקבלים מענקים מכל מיני "קופות"
וחברות צדקה למיניהם (שהחזיקו מתרומות אנשי חוץ לארץ,
שתמכו בעניי ארץ ישראל בכלל, ובעניי ירושלים בפרט). וכך היו
מצליחים לחתן את הילדים, כאשר לא היו אז ההוצאות
מרובות כל כך כבימינו. - ורק עניים יחידים שלא הספיקו
להם 'מעות חלוקה' הללו מן הקופות, היו פושטים את ידם
לקבלת נדבות, והיו נקראים בפי אנשי ירושלים: 'מעות
יחיד' (שלא מן החלוקה...). והיה זה נחשב לביזיון גדול, שהיו
נראים כאנשים נבזים המבזים את עצמם ופושטים ידם... -
שלא כבימינו שהתרגלו הרבה לזה מחמת ההכרח, ונעשה
מנהג נפוץ לפשוט יד ולהצטרך לבריות, ואין מתביישים
בזה כל כך. עד שישנם שמסודרים כך בענין פרנסתם
כידוע, ומרוב הרגלם איבדו כל בושה בדבר, ירחם ה'].
הצטער מאוד אותו עגלון, ולא ידע את נפשו, ובצר לו
הגיע לרבן של ישראל מרן החפץ חיים זי"ע ונפשו
בשאלתו, שלכאורה אינו רואה שום דרך לפניו להתפרנס
רק מאותו חמור שקיבל מן הצדקה, אך אינו מבין מדוע
נענש קשות כל כך? שיצטרך כל ימיו להסתובב עם חמור
קופה של צדקה, ולהתפרנס מן הצדקה.
אמר לו החפץ חיים: אגלה לך האמת, הנה בימים
הטובים כאשר היה הסוס במיטב כוחותיו, נסעת לך
להנאתך על פני ערים ועיירות, ובכל מקום שהגעת מצאת
בשדות כר נרחב בשביל מזון טרי עבור הסוס... ללא שום
בירור אולי שייכת שדה זו לאיש פלוני, הרי מישהו טרח
לגדל את השדות ההם... ונמצאת פעמים רבות עובר על
איסור גזל! - לכן מת הסוס.
והסביר לו החפץ חיים באותו מעמד עד כמה חמורה כל
גזילה קטנה, ושעל עבירות של בין אדם לחברו אין שום
כפרה עד שירצה את חברו כנודע (יומא פה:). והאריך עמו
בדברי התעוררות בעניינים אלו, ושמכאן ואילך ישתדל
להקפיד מאוד באיסורי גזילה וגניבה אף בדבר מועט של
סכום קטן, כי על פי רוב אנשים מקפידים על ממונם. ושעל
דברים הללו נענשים עוד בעולם הזה, והם חמורים ביותר.
העגלון התעורר מאוד מדברי קדשו שבקעו מלב טהור
וזך, והנה בעודו מהרהר בענין נזכר שלפני שנים שמע
שנגנב לחפץ חיים הקדוש מעילו העליון! ובתמימותו פנה
עתה בשאלה אל החפץ חיים: הרי גם לכבוד הרב בעצמו
היתה פעם גניבה של מעיל יפה ומהודר עם פרווה חמה,
שהיה יקר ערך ומצרך חיוני ביותר בקור הרוסי החזק...
[כפי שניתן לראות בתמונה המפורסמת של מרן החפץ
חיים זי"ע, שהוא לבוש בכמין 'פעלץ', העוטף את כל
הצוואר כולו]. - האם גם כבוד הרב בעצמו נכשל חלילה
באיסור גזילה??? היתכן? היעלה על הדעת? כיצד קרה אם
כן שנגנב מעילו של הרב? - תמה האיש.
ענה לו החפץ חיים במתק לשון קדשו: אכן כן! גם אני
אינני נקי לגמרי מעוון הגזילה הדק! כמ"ש ז"ל (בבא בתרא
קסה:) רובם בגזל... - הנה משתכר אני ממכירת הספרים
שלי, ולפעמים ישנו ספר פגום מעט, או שיש בו דף אחד
מקומט קצת... או שבהדפסת אחד הדפים הדיו דהוי מעט
חלש... ואי אפשר לדעת שמא יש למישהו איזה עגמת
נפש וצער מזה, ועל כך שילמתי שנגנב המעיל ממני!!!
שכן ידוע מנהגו של החפץ חיים, לבדוק כל ספר וספר
שיצא מבית הדפוס בדקדקנות לפני שמכרו, אם אין בו
שום פגמים וכיוצא. והיה כותב על הספר בכתב יד קדשו:
"מוגה", ורק אחר כך מכרו. וכבר ראיתי בעיני ספר אחד
שנמכר על ידי החפץ חיים, חתום בו "מוגה" בכתב יד קדשו. -
ועם כל זאת אחר שנהג כל כך סלסול בעצמו, חשש שמא
בכל זאת היה איזה שהוא פגם באחד הספרים שלא הבחין
בו, ועל כך נענש מן השמים בגניבת המעיל! נורא ואיום!
[קונט' טיב המעשיות ח"ח - מתוך שיחה פרטית י"ג אדר תשע"א]
***
מרן החפץ חיים זצוק"ל אהב מאד להטיב עם יהודים, גם
בשנות זקנתו המופלגת היה מהדר בכל כוחו וליבו לקבל
אורחים בסבר פנים יפות ובשמחה, והיה מציע לפניהם
בעצמו את המיטות, וטורח עבורם בכל דבר, כשהוא מהלך
ונסרך ברגליו מהכא להתם שוב ושוב לבדוק אם יש הכל,
ואם לא חסר עוד משהו... כשרצו בני ביתו לעשות העבודה
במקומו, בטענה שהוא כבר זקן וחלוש ויכול לשבת
במקומו והם כבר ידאגו לכל העניינים על הצד היותר טוב!
- אמר להם: וכי תבואו גם להניח תפילין במקומי? זו הרי
מצוה לטרוח בגופו!
וסיפר תלמידו הגאון הרב יוסף שלמה כהנמן גאב"ד וראש
ישיבת פונביז' זצוק"ל, שבאחד ממסעותיו הרבים על פני
תבל עבור הישיבה הקדושה, הגיע לביתו של יהודי רחוק
אחד בארץ נכר, פורק עול שהתנהג כגוי גמור רח"ל! אבל
לישיבות הקדושות היה תורם סכומים מכובדים ביותר. -
לאחר שהרים סכום עצום, הרהיב הרב מפונביז' עוז בנפשו,
ושאלו: אנא במטותא, תגלה נא לי סוד פשר דבר, מה
מצאת לנכון לפזר הון רב כל כך לצדקה? בזמן שדוקא
מצוה זו של החזקת הישיבות הקדושות לדאבוננו נחלשה
בעולם! ועשירים רבים אינם רוצים לתמוך ב"מחממי
הספסלים"... ואיך הגיע כזאת שדווקא אתה בהיותך כאן
בנכר רחוק מאוד מתורה ומצוות, תורם כל כך הרבה ממון
לישיבות?
בתשובה סיפר לו אותו גביר, שבהיותו בחור צעיר
בליטא הרחוקה חשקה נפשו להיכנס לישיבתו של החפץ
חיים הקדוש בראדין! - אך כשהגיע להנהלת הישיבה
וביקש להתקבל, הריחו מיד שכנראה אין הוא ראוי לפי
מעשיו ודרכיו לרוח הישיבה, ולא רצו לקבלו. השעה היתה
כבר שעת לילה, ולא היתה אפשרות לחזור לביתו בשעה
מאוחרת שכזו, וביקש מן המנהלים שלפחות יתנו לו לישון
לילה אחד בישיבה כי אין לו מקום ללון, אבל המנהלים לא
רצו בשום אופן לתת לו דריסת רגל כל שהיא בישיבה אף
לא ללילה אחד! [כנראה חששו שמא יתיידד עם אחד
הבחורים, או שמא לילה זה ימשוך אחריו עוד כמה לילות...
או משאר סיבות].
בכעסו הרב הלך אפוא אותו בחור להתלונן אצל החפץ
חיים על האכזריות של מנהלי הישיבה, שלא נותנים לו אף
לא לילה אחד ללון בעת שאין לו מקום לישון! - אמר לו
החפץ חיים: הם צודקים מבחינת הישיבה, כי בחור שלא
התקבל לישיבה אין אפשרות להניחו ללון בה. אבל אתה
תהיה האורח שלי ללילה זו, ותואיל נא בטובך להישאר
לישון אצלי בבית! הבחור שמח מאד על ההצעה, הוא לא
העלה בדעתו אפשרות נכבדה שכזו, הוא רק הגיע
להתלונן... החפץ חיים קיבלו במאור פנים, ולאחר ארוחה
טובה הציע לפניו את המיטה הכבודה בחדר האורחים,
והבחור הרגיש נעים מאד מן הקירוב, וישן שנת ישרים.
והנה באמצע הלילה התעורר הבחור לשמע קול צעדיו
של החפץ חיים שנסרך ברגליו אל החדר, והתהלך בו אנה
ואנה כשהוא נושם ובודק את האוויר בחדר, וממלמל
לעצמו: "ס'איז גיעווארין קאלט דא!"... [נהיה כאן קר
יותר!], והוציא החפץ חיים את המעיל שלו, וכיסה בו את
הבחור כדי שתהיה לו שמיכה נוספת מחמת הקור! הוא
טרח לסדר עליו את המעיל/שמיכה הזו היטב, כך שיהיה
לבחור חמים ונעים... כדי שתערב עליו שנתו!
והעיד אותו אדם בהתרגשות לפני הרב מפונביז',
כשדמעות נקוות בזוית עיניו: אותו מעיל שכיסה אותי בו
החפץ חיים זצוק"ל במסירות וחום ואהבה כל כך, מחמם
את לבי כל ימי חיי! מכח אותה חמימות מרגיש אני קרבה
מיוחדת אל הישיבות הקדושות משאת נפשו של החפץ
חיים! - ולכן כתגמול על אותה הכנסת אורחים חמה
שזכיתי בביתו, תורם אני כל ימי חיי סכומים אדירים
להחזקת הישיבות. - חימום ואהבה זו תקוע עמוק בשורש
ליבי! והגם שלדאבוני מחמת כל מיני הרפתקאות שעברו
עלי התרחקתי מדרך התורה במשך השנים, על צדקה זו
איני יכול לוותר!!!
[קונט' טיב המעשיות ח"ד - דף ל"ג]
***
סיפר הר"ר דב אייכלר והוא שמע זאת מהרה"ג רבי שלמה
בלוך זצ"ל תלמיד מרן החפץ חיים זצ"ל, ובסוף ימיו עלה
לירושלים עיר הקודש, והיה מתפלל פה בביהכ"נ "זיכרון
משה".
וסיפר, שבראדין היה לומד בחברותא עם הגאון רבי
אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד, יום אחד הגיעה טלגרמה לראדין,
שלרבי אלחנן נולד בן למזל טוב! נכנס אפוא רבי אלחנן אל
החפץ חיים, שברצונו לנסוע לערוך הברית מילה לבנו.
שאל אותו החפץ חיים: האם אתה מוהל? וכשנענה
בשלילה, אמר לו החפץ חיים: הנה בודאי יש מוהל בעיר,
ואם כן תעשהו אתה שליח, ואין צורך שתיסע בעצמך
בשביל הברית, תישאר אתה כאן, אין זה מצדיק ביטול
תורה!!!
וכמובן שהחפץ חיים ידע למי אמר זאת, וכמובן אין כאן
הוראה לרבים.
[קונט' טיב המעשיות ח"ה דף לג]