צינורות השפע !!! (1 תגובות לחידוש זה)
נכתב על ידי DL2000, 1/11/2012
בס"ד
אל בית הכנסת שבאניפולי השכים
קום כמידי יום ביומו שמש בית
הכנסת. הוא דאג לפתוח את בית
הכנסת, להכינו לשעת התפילה, ולוודא שהכל
יעמוד על מקומו עוד בטרם יגיע ר' זושא
לתפילה. גם אחר התפילה המשיך בעבודת
הקודש, החזיר את הספרים למקומם, כיבד
את הרצפה והעמיד את בית הכנסת על
תילו.
אלא, שבאותו היום היה השמש זעוף וכעוס.
מתחילה היה היום שלפניו מלא וגדוש, כך
שכל אימת שלא הלך לו כסדר, הייתה חמתו
עולה. הוא היה קצר-רוח באותו היום באופן
מיוחד, גם בגלל הצטברות של עניינים שהיה
עליו לסדר. לכן ביקש לסיים את עבודתו
מוקדם וללכת לעיסוקיו. כל דבר שעיכבו
בבית המדרש היה למורת רוחו.
אחד מתפקידיו היה להגיש לצדיק רבי זושא
מאניפולי, רב העירה, את ארוחת הבוקר,
לאחר שסיים את תפילתו. תושבי העיר,
שהכירו בצדיקותו ובקדושתו, וידעו גם את
עוניו של הצדיק, שילמו לשמש בעד הכנת
ארוחה לצדיק והוצאותיה, והוא היה מגישהּ
לו מדי יום ביומו.
דרכו של רבי זושא הייתה, שכאשר היה נזקק
לדבר מה, היה נושא את עיניו כלפי מעלה
ומבקש את צרכיו היישר מהקב"ה, מעודו לא
פנה בבקשה לבשר ודם. ובשעת הצורך היה
פונה כלפי שמיא וקורא: "ריבונו של עולם,
זושא צריך כך וכך". כ"כ, מאז ומעולם נמנע
מלהזכיר את רצונותיו וצרכיו בגוף ראשון,
ולא היה אומר את המילה "אני". אלא, היה
כמספר על הזולת שזקוק לעזרה. "זושא
עייף", היה אומר, "זושא צמא". לא היה
בקריאה זו משום חידוש לכל מי שהכיר את
דרכו הקדושה של רבי זושא.
מדי יום, בתום תפילתו, היה רבי זושא
נושא את עיניו למרום וקורא: "ריבונו של
עולם, זושא רעב". השמש, שהיה שומע את
הקריאה, היה יודע שזה הרגע שעליו להגיש
לצדיק את ארוחתו. והצדיק הודה לה' הטוב
ולשליחו.
באותו יום המתין השמש באי-רצון בולט
לסיום תפילת הצדיק. ולקריאה שלאחריה.
אך היום הזמן דוחק, ואם יאריך הצדיק
בתפילתו, מי יודע אם יוכל להספיק את כל
אשר עליו לעשות. אך אין לו ברירה אלא
להישאר עד סיום תפילתו של הצדיק, כדי
להגיש לו את הארוחה שלאחר התפילה.
כאשר נשמעה סוף-סוף הקריאה "ריבונו
של עולם, זושא רעב", כבר היה השמש חסר
סבלנות. אפשר לומר שהקריאה הזאת אפילו
הכעיסה אותו, אך בתוקף תפקידו הוכרח גם
היום לקום ולהגיש לצדיק את ארוחתו.
מן הצד צופה השמש במחזה, הנה הוא ממתין
מדי יום לסיום תפילת הצדיק ומגיש לו את
ארוחתו, ואילו רבי זושא במקום שיפנה אליו
ויאמר, 'השמש היקר, זושא רעב', הוא פונה
לשמים ומבקש, כאילו אין מי שדואג לו
לארוחה קבועה כל יום.
באותו רגע התגנבה לליבו מחשבה להוכיח
לרבי זושא כי אחרי הכול זקוק הוא לעזרת
בשר ודם ואילולי הוא, השמש, היה ר' זושא
נשאר רעב. הוא החליט, כי מחר כשיסיים רבי
זושא את תפילתו ויפנה בקריאה לשמים, לא
יזוז השמש ממקומו ולא ייגש אליו. "כאשר
ייווכח רבי זושא שאיני מגיע, יקרא לי בשמי
ויבקש ממני את ארוחתו", הרהר בליבו.
באותו יום, כאשר חזר רבי זושא לביתו, עמדה
בדרכו שלולית גדולה של מים. כדי לחצותה
הונח מקצה אחד למשנהו קרש, ששימש
כמין גשר, וכך עברו עליו העוברים ושבים.
בעוד רבי זושא מהלך בזהירות על הקרש
לבל ימעד לשלולית הגדולה, הגיח לפתע נער
שובב ופוחז, שלא הכיר את הצדיק וחמד לו
לצון. הוא קפץ בכוח על קצה הקרש, ורבי
זושא החליק ונפל למים.
הנער לא ברח, אלא הביט משועשע ברבי
זושא, כיצד הוא מתרומם לאיטו מן השלולית,
כולו נוטף מים, ומרים את כובעו הרטוב.
להפתעתו הרבה הביט בו הצדיק בעיניים
אוהבות והחל להרעיף עליו ברכות, בחמימות
רבה, כאילו גמל עמו חסד נפלא.
הנער לא התאפק וסיפר על התעלול לפחח
שעבד בסביבה. הנער מילא את פיו צחוק
כשסיפר כיצד הצליח לעשות את מעשה
הקונדס ואף לקבל ברכות.
הפחח הרצין לפתע והחל לשאלו כיצד נראה
אותו יהודי. הנער תיאר את דמותו, והאיש
החל לצעוק עליו: "מה עשית! פגעת באיש
צדיק וקדוש. החטא לא יכופר לך. אוי לך
ואבוי לנפשך".
הנער החל לרעוד. הוא לא שיער שהתעלול
הקטן סיבך אותו כל-כך. בקול מפוחד
ומבוייש שאל את האיש: "מה אעשה? עוץ
לי עצה כיצד לתקן את החטא. אעשה כל מה
שתאמר לי".
הפחח הרהר רגע ואז עלה במוחו רעיון. "מחר
בבוקר תבוא אל בית-הכנסת ותביא עמך
ארוחת בוקר טובה", אמר. "כאשר יסיים
הצדיק את תפילתו, גש אליו, בקש את
מחילתו והנח לפניו את הארוחה. רבי זושא
הוא עניו גדול ובלי ספק יסלח לך מיד". קיבל
הנער את עצת האיש, ושב לביתו בלב חרד.
למחרת ישב השמש במקומו, כפי שתכנן.
מצב-רוחו שפר עליו. רוצה הוא לראות כיצד
רבי זושא יתייאש מלקבל את ארוחתו מידי
שמים וייאלץ לפנות אליו ולקרוא בשמו עמ"נ
לקבל הארוחה.
הנה הגיע רבי זושא לסיום התפילה וקורא:
"ריבונו של עולם, זושא רעב". לפתע נפתחת
הדלת ואל בית-הכנסת נכנס נער צעיר, ובידו
מגש מלא כל טוב, מאכלים ריחניים, מזונות
ושתייה, ומניח את המגש לפני רבי זושא.
רבי זושא הביט בו בעיניים רכות. הנער החל
לדבר בשטף: "אני הנער שאתמול גרמתי
לרבי להחליק למים. אנא ממך, סלח לי. היה
זה רגע של משובה, ואני מתחרט על כך בכל
ליבי. האם יואיל הרבי לסלוח לי ולהסיר
מעליי כל קפידה?".
רבי זושא אחז בידו של הנער והסביר לו כי
כבר בשעת מעשה לא הקפיד עליו, והנער אף
לא היה צריך לטרוח בהבאת המאכלים. הוא
הודה לנער והוסיף עוד לברכו.
ומן הצד צפה השמש כל העת בנעשה,
משתומם ונרגש. הוא המתין לצאת הנער, ואז
חקרו ושמע מפיו את כל קורות יום האתמול.
השמש המופתע שב למקומו בבושה, הוא
ישב מן הצד, מביט בצדיק הסועד את ליבו.
היום הוא כבר למד שיעור חי באמונה, כי אכן
הכל מן השמים והוא רק הצינור השליח. "הנה
נוכחתי כי אכן מן השמים דואגים למזונותיו
של הצדיק, ואני איני אלא רק שליח ההשגחה,
רק צינור!", הרהר בליבו.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (1)
אני מאוד נהנה מהמאמרים וסיפורי הצדיקים שאתה מעלה לאתר, ובטוח אני שדעוד רבים כמוני נהנים ומתחזקים
יישר כחך! זכות הרביםפ תלויה בך!