' … רבי יהושע בן לוי אמר: צמח שמו. ר' יודן בריה דר' אייבו אמר: מנחם שמו. אמר חנינה בריה דר' אבהו: ולא פליגי, חושבניה דהדין כחושבניה דהדין, הוא צמח הוא מנחם. ודא מסייעא להו דמר ר' יודן בריה דר' אייבו: עובדא הוה בחד יהודאי דהוה קאים רדי. געת תורתיה קומוי. עבר חד ערביי ושמע קלה. א"ל: בר יודאי בר יודאי שרי תורך ושרי קנקנך, דהא חריב בית מקדשא. געת זמן תניינות, א"ל: בר יודאי בר יודאי קטור תוריך וקטור קנקניך, דהא יליד מלכא משיחא. א"ל: מה שמיה? – מנחם … א"ר בון: מה לנו ללמוד מן הערבי הזה, ולא מקרא מלא הוא? (ישעיהו י לד) "וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל"; מה כתיב בתריה (ישעיהו יא א) "וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי"' (יר' ברכות ב,ד [ובדומה באיכ”ר א,נא]). חז"ל מביאים בהקשר למחלוקת מה שמו של המשיח, מעשה באדם אחד שחרש והשור שלו געה (באיכ"ר נאמר שאחד משני השוורים געה). עבר שם ערבי אחד ואמר לו ע"פ הגעיה של השור שישחרר את השור ויתד המחרשה כי נחרב המקדש. אח"כ השור געה שוב, ואז אמר לו הערבי שעכשיו נולד מלך המשיח ולכן שיחזיר את השור ויתד המחרשה. היהודי שאל מה שמו של המשיח, והערבי ענה ששמו מנחם וכו' (יש שם המשך ארוך). ר' בון בא ואומר שלא צריך את המעשה הזה כדי להוכיח שבזמן החורבן נולד המשיח, אלא זה מוכח מפס' בישעיהו. מסביר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א זה בא ללמד שהמשיח יכול להוולד רק בחורבן של הישן, שהיה לא טוב, ולכן רק ע"י חורבנו אפשר להקים חדש תקין, כך שהחורבן קשור לשורש הגאולה, וזהו שמו מנחם, שזהו הנחמה האמיתית לחורבן. לכן לעתיד התעניות ייהפכו לימים טובים (ראה 'לזמן הזה' תמוז-אב, 'התעניות ייהפכו לימים טובים'). אולי אפשר להוסיף שהגמ' קודם אמרה שצמח ומנחם זה אותו דבר, כך נראה שגם בסיפור אמר ששמו מנחם, ובפס' שמביא ר' בון נאמר "ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה", שזהו עניין של צמיחה, שזהו רמז לשם צמח, שהשם מנחם – שהוא מנחם אותנו, זה בשל הידיעה שהחורבן הוא היסוד לגאולה, ולכן זהו צמיחה שצומח עכשיו מתוך ההריסות, כמו גרעין שמרקיב ואז צומח ממנו העץ. לכן הסיפור היה בזמן שהיהודי חרש, כרמז לעבודת הקרקע בשביל שתצמיח (כרמז לשם צמח). והשור געה, שהשור רמז על חורבן המקדש, שהשוורים להבדיל מהצאן הולכים במרעה בניפרד האחד מהשני (שצאן מתקבצים יחד והשוורים מתפזרים), כרמז לחורבן הבית שבא בשל שנאת חינם (יומא ט,ב), שהיו בנ"י נפרדים זה מזה. גם השור רומז לאברהם שהביא לאורחים בן בקר, והם היו שלושה מלאכים, שכך כרומז שבנ"י חטאו בחורבן בשנאת חינם, שזה ההיפך ממעשי אברהם שהיה אוהב את כל הבריות, שלכן טרח כ"ך בהכנסת אורחים, והם היו שלושה כנגד ששנאת חינם שקולה כשלושת העברות: 'ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: ע"ז, גלוי עריות ושפיכות דמים' (שם) [אמנם נאמר שם שבבית שני היו עושים גם גמילות חסד, אולם י"ל שכיון שלא עשו זאת עם כולם אלא רק עם חבריהם, אז זה לא גמילות חסד אמיתית שעושים לכל בשל אהבת הבריות. גם כנראה עשו גמ"ח אולם כמצוות אנשים מלומדה ולא שרצו בכך, שהרי שנאו אחד את השני). זה נודע ע"י קול געית השור, כעין רמז שאברהם היה קורא בשם ה': "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' א'ל עולם" (בראשית כא,לג), שאהב את הבריות ולכן נטע אשל וקרא בשם ה', שבבית שני במקום להפיץ את שם ה', שזה בא יחד עם אחדות בנ"י, שנאו אחד את השני ולכן לא היו יכולים לקרוא בשם ה', שזהו תוכנו של המקדש לגלות את שם ה' בעולם. נראה ששור מרמז על חומות ירושלים, שהחומה נקראת שור (בראשית מט,כב. ראב"ע ורד"ק), ולכן הוא גילה על החורבן, שנפרצה החומה והאויבים נכנסו והחריבו. גם מרמז שהסיבה היא שלא היו זכויות לבנ"י, שהיו רשים מזכויות, שהם 'רשו' (אותיות שור), אולם מזה צומחת הגאולה, ולכן זה גם 'ו-שר' שאע"פ שזה חורבן זה גם תחילת העליה, שזה רמוז ב-שר (שהוא אדם חשוב וקרוב למלך, כעין שבנ”י חשובים וקרובים לה'), שזהו שעכשיו מתחילים להתעלות ולכן זה גם (ו..) קשר למעלה (שר). נראה גם שהשם מנחם בגימטריה זה 'חלק', שרומז שמנחם בכך שמראה שאמנם היה חורבן, אולם זהו רק החלק שהיה גילוי, אולם היה בזה עוד חלק נסתר, שזהו שבזה התחיל לקום המשיח. כשאמר לו שיפסיק לחרוש זה מובן, בשל שזה ביטוי של צער על החורבן, אולם אח"כ היה צריך לומר לו שיכול לחזור לחרוש, ולא לומר לו 'קטור' כאמירה של ציווי שיחזיר, מדוע אמר דווקא כך? (בפשטות הכוונה שיחזיר כי כבר אין צורך באות אבל. אולם יותר) נראה שבא לומר לו שעכשיו נולד המשיח, ולכן עליו לעזור לו, לתת לו כח, שזה ע"י שיחרוש וייבנה את א"י, שבכך מקרב את הגאולה (גם בפס' בישעיהו נאמר "ויצא חטר" וגו', כרמז לעניין צמיחה), שכך נאמר בתהלים: “אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד. כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו” (תהלים קב,יד-טו), שכשרוצים מאוד את א”י, ולכן באים ובונים אותה, אז באה הגאולה. כך גם מרומז בכך שחרש כדי להצמיח, כדי לקיים: 'ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל לו, ח) "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" וגו'' (סנהדרין צח,א). בבי"א.