בחג סוכות בזמן תחילת בית שני עשו סוכות ויחד עם זה עשו עוד דבר, שלכן נאמר בפס': ”ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סכות וישבו בסכות כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא ותהי שמחה גדולה מאד" (נחמיה ח,יז). כמו שדרשו בגמ': 'דמ"ד קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא, דכתיב (נחמיה ח יז): '"ויעשו בני הגולה השבים מן השבי סוכות וישבו בסוכות כי לא עשו מימי יהושע בן נון כן בני ישראל ... ותהי שמחה גדולה מאד" - אפשר בא דוד ולא עשו סוכות עד שבא עזרא? אלא מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע, מה ביאתם בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה, אף ביאתן בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה. ואומר (דברים ל ה): "והביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה" - מקיש ירושתך לירושת אבותיך, מה ירושת אבותיך בחידוש כל דברים הללו, אף ירושתך בחידוש כל דברים הללו. ואידך: דבעי רחמי על יצר דעבודה זרה ובטליה, ואגין זכותא עלייהו כי סוכה. והיינו דקא קפיד קרא עילויה דיהושע, דבכל דוכתא כתיב "יהושע" והכא כתיב (נחמיה ח) "ישוע", בשלמא משה לא בעא רחמי דלא הוה זכותא דארץ ישראל, אלא יהושע דהוה ליה זכותא דארץ ישראל אמאי לא ליבעי רחמי?' וכו' (ערכין לב,ב). אמנם לכאורה זה קשה להבנה, שהרי הפס' מדבר על שעשו סוכות ולא קידוש הארץ או ביטול ע"ז? ראה דברי מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, ב'תורת השבת והמועד' מאמר 'חג הסוכות בימי עזרא ונחמיה', שמאריך ומעמיק בדרשה (ובהבדלי הנוסח שבתלמודים) ומסביר איך דרשו זאת כעניין הקשור בסוכה. כיון שיש כלל שכל דבר בנ"ך נרמז בתורה ('יתיב רבי יוחנן וקא מתמה, אמר: מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא?' [תענית ט,א]. 'ולא רמזה – משה באורייתא, שהחומש הוא יסוד נביאים וכתובים, ובכולן יש סמך למצוא מן התורה' [רש”י]), אז לכאורה יש למצוא גם לדבר זה רמז בתורה, והיכן מצאנו רמז לזה? אולי אפשר לומר שבתורה נאמר: "דבר אל בני ישראל לאמר בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסכות שבעת ימים לה'” (ויקרא כג,לד); 'דאמר רב ששת משום ר"ע: מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה? ת"ל "חג הסוכות שבעת ימים לה'”. ותניא רבי יהודה בן בתירה אומר: כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה, שנאמר "חג הסוכות שבעת ימים לה'”, מה חג לה' אף סוכה לה'' (סוכה ט,א). 'על החגיגה – שלמי חגיגה שם שמים חל עליהם לאוסרן עד לאחר הקטרת אימורין, דזכו בהו בתר הכי משלחן גבוה כעבד הנוטל פרס. חג – חגיגה' (רש"י). הרי שדרשו שסוכה היא כעין קרבן חגיגה שבו מתגלה שם שמים, וכעין עבד לפני הקב"ה שזוכה משולחן גבוה. ממילא נראה שמרמז שבסוכה יש עניין של גילוי עבדות לקב"ה שזה מתגלה בכתובים בזמן עזרא ונחמיה שביטלו את הע"ז, ובכך נעשו עבדי ה' בשלמות (שאין שיתוף); זהו שהגן עליהם זכות כסוכה, שהסוכה מגלה שכינה שלכן מביאה זכות הגנה, שזהו כחגיגה שיש בה גילוי שם שמים (זה קשור במיוחד בדעה שמצוות סוכה כנגד ענני הכבוד שזהו גילוי שכינה: 'דתניא: (ויקרא כג, מג) "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", ענני כבוד היו, דברי ר' אליעזר. ר"ע אומר: סוכות ממש עשו להם' [סוכה יא,ב. שסובר כדעה זו, אמנם לכאורה ר”ע מובא בדרשה על איסור עצי סוכה, ודורש סוכות ממש? אלא שאפשר שלא דורש כריב”ב, או שצ"ל כגרסה שר”ע הוא שדרש על ענני כבוד (ספרא ויקרא כג,מג), או שאפילו אם לא סובר כמותה בכ"ז נראה ששני הדברים היו, רק חלקו מה להחשיב כעיקר שציוותה התורה כנגדה, ולכן גם אם לא סובר כדעה הזו, בכ”ז יכול לומר שכאן מתגלה כנגד החלק הזה]). בהמשך הפס' נאמר: “אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחגו את חג ה' שבעת ימים” וגו' (ויקרא כג,לט), נראה שזה מרמז על הדעה שקידשו מחדש את הארץ שזה כולל לעניין תרו"מ, שזה נרמז באסיפת תבואת הארץ שאז מתחייבים בתרו"מ: 'דא"ר ינאי: אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית, שנא' (דברים כו, יג) "בערתי הקדש מן הבית". ור' יוחנן אמר: אפי' חצר קובעת, שנא' (דברים כו, יב) "ואכלו בשעריך ושבעו"' (ברכות לה,ב). פני הבית – פתח כניסה ויציאה. אין הטבל מתחייב במעשר – מן התורה, אבל אכילת קבע אסור לאכול מדרבנן' (רש"י). שרומז באסיפת תבואת הארץ שאוסף לביתו וחצרו ובכך מתחייב בתרו"מ, וזה קשור לחג סוכות כרמז שבימי עזרא ונחמיה יקדשו מחדש את הארץ ויתחייבו בתרו"מ (אולי שיטה זו קשורה יותר בגילוי של מצוות סוכה כנגד סוכות ממש [סוכה שם], שזהו מגורים במעשה ידיהם, שזה כעין בקידוש הארץ במעשה ידיהם – בכיבוש או חזקה). אולי אפשר גם שלמ"ד שקידשו ונתחייבו במצוות התלויות בארץ, זה נרמז בסמיכות לפס': “ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזב אתם אני ה' אלקיכם" (ויקרא כג,כב), שמרמז בעזרה לעניים על מעשר עני (כחלק מתרו”מ), כרמז שזה קשור לחג סוכות, כמו שהתגלה בימי עזרא ונחמיה. ואילו למ"ד שביטלו את יצר הע"ז, זה נסמך לפס' שנאמרו אח"כ על הדלקת המנורה (ויקרא כד,א-ד), ובפרט שמרמז על הנר המערבי ('״לְהַעֲלֹת נֵר״ - שֶיְּהֵא נֵר הַמַּעֲרָבִי תָּדִיר, שֶׁמִּמֶּנּוּ יְהֵא מַתְחִיל וּבוֹ יְהֵא מְסַיֵּם' [ספרא]), שהוא מגלה על השכינה בישראל: '(ויקרא כד, ג) "מחוץ לפרוכת העדות יערוך", וכי לאורה הוא צריך?! והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו! אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות? אמר רב: זו נר מערבי, שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים' (שבת כב,ב). כך שזה מרמז על השראת שכינה, כמו שביטלו את יצר הע"ז ובכך יכלה להיות השראת שכינה טובה יותר (אמנם בפועל בבית שני לא היתה השראת שכינה [יומא כא,ב], אבל מצד ביטול יצר ע”ז אם היתה אז שכינה היא היתה בגילוי טוב יותר); ובכלל השכינה במשכן היא גילוי לכפרה על העגל (' … אמר משה: רבון העולם, הריני מפויס שמחלתָ לישראל, אלא הודיע לעיני כל האומות שאין בלבך עליהם. אמר לו הקב"ה: חייך, הריני משרה שכינתי בתוכם! שנאמר (שמות כה, ח): "ועשו לי מקדש", ומכירין שמחלתי להם' [שמו"ר נא,ד]), שזהו כביטול קשר לע"ז, כעין הנעשה בימי עזרא ונחמיה.